להפנות את המאבק לזירה בינלאומית

קרוב לארבעים שנה, אנחנו הישראלים יוצאי אתיופיה, בלי נואש, ממחזרים אותה שיטה במאבק שלנו לקידום זכריותנו. אינספור פעמים הפגנו, הדרך הזו שוב ושוב כשלה, לא חוללה את השינוי המיוחל. ההפגנות אפשרו לפרוק לצעירים תסכולם וזעמם, אפשרו משיכתם של פעילים מרכזים אל משרדי הממשלה, ואפשרו זריקה של חומר הרדמה על צעירים דורשי הצדק, בצורה של משכנתא מוגדלת המחולקת בהגרלה לעשרות בודדים של זוגות צעירים.

    הבה נשאל מדוע ההפגנה והמחאות כשלו לשאת פרי? בראש בראשונה משטרת ישראל היא אחת המשטרות המנוסות ביותר בעולם בדיכוי הפגנות. שנית, המפגינים מנהלים ביניהם מאבק להוציא הפגנה, פחות טורחים לנסח את יעדיה וממטרותיה. שלישית, דעת הקהל הישראלית משוחדת, אינה אוהדת את הקהילה ואת דרשותיה: רבים אומרים, שגידו תודה, שנמצאים בישראל, חיים ברמה גבוהה. משמע, אין הם מודדים את איכות החיים שלנו ואת זכויותינו ביחס לאיכות חייהם וזכויותיהם, כי אם ביחס לארץ המוצא שלנו. רבעית, התקשורת היא נגדנו, מציגה אותנו כאלימים, מדברר את הגופים המדכאים אותנו ועומדת לצדם. 

    הפעם שוב מתוכננת הפגנה, אני אשתתף בה, מאחל להצלחתה. אבל כבר עתה ברור לי מעבר לכל ספק כי אנחנו היוצאים נגד אלימות משטרתית, נשוב בסוף הפגנה חבולים בגוף ונפש, כולי תקווה שלא יהיו אבדות בנפש. דוברות המשטרה כבר הכינה את דעת הקהל: צופים להסלמה, חוששים לכוחותינו, הם אומרים. המילים הטעונות הללו מפעילות שרשרת של קונוטציה, איום קיומי בציבור הישראלי. לשם סיכול ההסלמה ושלום כוחותינו, הוא מוכן לקבל בהבנה פגיעה במפגינים ישראלים יצאי אתיופיה.

    שותף אני לתקוותם של צעירים נרדפים להביא לצמצום אלימות משטרה בעקבות ההפגנה הזאת. אולם לצד תקווה זו, עלינו לשאול שאלה חשובה, שלא נשאלה עד עצם היום הזה. מהי נקודת התורפה של המדינה הישראלית, שאם נלחץ עליה, המנהיגים יתייחסו עלינו ברצינות הראויה לשמה, ויפעלו נגד תופעת הגזענות ואלימות משטרתית? אני חושב שנקודת התורפה נמצאת בנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם בשנה שעברה. שם הוא אמר: "ישראל הטיסה יהודים מאתיופיה לחופש ולחיים חדשים בישראל, במדינה יהודית. אולם כאן באו"ם ישראל מואשמת בגזענות באופן אבסורדי".

    
עלייתם של יהודים שחורים שימשה בעבר ובהווה את מנהיגים ישראלים, כרטיס מנצח להסרת האישום בגזענות את מדינת ישראל. אם מנהיגי ישראל וחברה הישראלית אינם מקבלים כמובנית מאליה את זכותנו לעלות לארצנו ולחיות בה בני חורין, הבה  נדרוש מהם שירוויחו ביושר את הכרטיס הזה. ננהל את המאבק שלנו בזירה בינלאומית, שמנהיגי ישראל יאלצו להקשיב לנו, לקנות את כרטיס המיקוח שלהם מחדש, ילמדו להעריך אותו. אין דבר שהממשלה הישראלית חוששת ממנו מאשר גינוי בינלאומי, אשמתה בגזענות נגד אזרחיה היהודים השחורים. 

    אנחנו עושים זאת לא משום שחפצים בגינוי מדינתנו אהובה; אלא משום שרוצים לתקן את דרכה, לסור מעלוותות מתמשכות אשר מעוללת לנו. בין העוולות הגדולות שמדינתו עוללה לנו אפרשר להצביע: דילול לידה; חטיפת ילדים מהורים; מניעת עליה משיקולים זרים; שיטור יתר והרג חפים מפשע; משפט מוטה וכליאה המונית של צעירים, אדישות מתמשכת לסבל ולעוולת שלנו.
    משמע המדינה שבשמה ילדינו ואחינו שופכים את דמם, מפנה לנו עורף, מתכחשת לנו, הדם האתיופי הפך לדם של כלב, אפילו התקשורת שמרבה במילים כל אימת רואה, ומריחה דם, הדם שלנו בעבור לא מספיק סמיך למשוך את תשומת לבה, לעורר בה סקרנות, ולדון עליו. אנחנו מוחים בבמה הבינלאומית, כי אנחנו אוהבים את מדינתנו. רוצים לעזור לה להתבונן באזרחיה הנרדפים ולתקן את דרכה. אולם עלינו להיזר שלא יתפסו בעלי עניין זרים לנגח בין יהדות אתיופיה למדינתנו. 

    אם כן, ההפגנות לא הצעידו אותנו אל החופש, ולא הביאו לצמצום גזענות ואלימות משטרתית. הגיע זמן לחפש נקודת תורפה, שאם נלחץ עליה בדל כוחנו, המדינה תהיה נכונה להקשיב לנו, להקנות לנו את זכויותינו הבסיסיות לחיות בחופש, בשוויון, בלי אלימות וגזענות בארצנו. נקודת התורפה אינה אלא הפניית המאבק בזירה הבינלאומית.