קץ שלטון מיעוטים באתיופיה

מאמר שני בסדרה

אתיופיה מאגדת בתוכה קבוצות אתניות ותרבותיות רבות ומגוונות, שמספרן, על פי הערכה אחת, יכול להגיע לכדי שמונים. מבין כל הקבוצות האלה, אמהרה ותיגראי נהנו ונהנים ממטעמי השלטון לאורך ההיסטוריה הארוכה של מדינתם. התיגרים הם לא רק קבוצה לאומית אתיופית עתיקה, שיש לה שפה, תרבות והיסטוריה מפוארת וממעוררת גאווה, אלא ניהלו מדינה עצמאית במחוזם לפרקים בדברי ימיה ארוכים של מדינת אתיופיה, אם תרצו, חבש.

לא פעם השאיפות הבדלניות של התיגרים העלו את חרון אפם של מלכים משושלת הסלמונית. המלכים מהשושלת הסלמונית, אדוני הארץ, שניהולו את ארצם בכוח הזרוע ורוח האמונה מאות בשנים. המלכים וממשלות אתיופיה, שבעיקרם באים מהקבוצה האתנית אמהרית, לחמו במחוזות מרדנים, כמו אילו התיגרים, ושאפו לכונן אימפריה אתיופית אחת, במקרים רבים הצליחו, שכן עד עצם היום הזה, מלבד מחוזות בודדים כמו ג'יבוטי ואריתריאה, שנפרדו, אתיופיה שומרת על שלמותה טריטוריאלית.

אולם הזרעים הבואשים לנטייתם של התיגרים להיפרד מאתיופיה הרבתית  נזרעו בעקבות החדירה של הקולוניאליזם האיטלקי לאתיופיה. האיטלקים הפכו למושבה את מחוז אריתריאה ואת החלקים מאדמות תיגראי. מכל קבוצה לאומית אתנית, קבוצות מחוזות  שרוח הקולוניאליזם נשב בהם איבדו את הרגש הלאומי הכלל האתיופי ושאפו להגדרה עצמית. כך בשנת 1991, לאחר מלחמת גרילה מתמשכת, החזית העממית לשחרור תגיראי, שבראשית דרכה ביקשה להגדרה לאומית במחוז תיגראי, השיגה מעבר למה שביקשה: חוללה מהפכה, הגלתה את השליט הקומוניסטי היילה-מריאם, והשתלטה על אתיופיה כולה.

תנועת החזית העממית לשחרור תיגראי, או בשמותיה החלופים, וויאנה, הווחט, פעלה בניגוד מוחלט לרגש הלאומי הכלל האתיופי, שמקדש את אחדות אתיופיה. הממשל החדש, בהנהגתו של ראש הממשלה, מלס זנאווי ז"ל, אפשר את היפרדות אריתריאה מאתיופיה, ואף בחוקיו העניק במשתמע, לכל קבוצה אתנית שתרצה בכך, להיפרד מאתיופיה גופה ולהגדיר את עצמה כישות לאומית.

כלפי החוץ נדמה היה כי הממשל החדש תומך נלהב בקידום זכויות הפרט ודוגל בשוויון בין קבוצות השונות במדינה. אבל לאמיתו של דבר, בחלוף הזמן התברר, כי התיגרים המהווים חמישה אחוז מהאוכלוסייה האתיופית, החזיקו במרבית, אם לא בכול, הכוח הפוליטי, הצבאי והמנהלי, וכדי להשתיק כוחות מתנגדים, קבוצת המיעוט השלטת מנתה נציגים מקומיים שינהלו את מחוזותיהם בהתאם לרצונה של האליטה השלטת.

ראש הממשלה מלס זנאווי, לאחר שביסס את שליטתה המוחלטת של הקבוצה שלו בפוליטיקה, בצבא ובכל תפקידים הציבורים, קידם אידיאולוגיה חברתית לביעור העוני, והצליח ליצור מיצג שווא בציבור האתיופי כי הוא נלחם למענו. אומרים כי כאיש ספר ומלומד, ידע היטב את אתוס אמהרי, את הגבורה שלהם, לכן נהג לומר, מלחמה לאמהריים היא מסיבה, לכן למד את נציגיו: הבה לא נרגיז את האריה, אמהריים, השקוע בשינה, לבל יתעורר ויתקוף אותנו. אכן הוא הצליח להרדים את אמהריים ושלט החל מ- 1991 ועד פטירתו ב-2012.

מותו של המנהיג המהפכני שבישר לקבוצות אתניות אופציה להיפרדות מרצון ממדינת אתיופיה, יצר כאוס. קמו קבוצות אתניות, נלחמו ביניהן, ורצו לכונן מדינה במחוזותיהם. אמהריים, אדוני הארץ, שהיו בשקט במשך תקופה ארוכה, צפו במתרחש ושוב, כמו אבותיהם הגיבורים, לקחו את המושכות ורצו לשקם את הרגש הלאום האתיופי השומר את כל קבוצות אתניות לכדי עם אחד.

אחת הפעולות המשמעותיות של אמהריים, שהביאו ללא ספק לשינוי העמדה של הממשל הנוכחי, הייתה ניסיון ההפיכה שהתרחש בשנה שעברה במחוז אמהרה, שבמסגרתו התנקשו ברמטכ"ל ואנשי צבא בכירים נוספים. ראש הממשלה בפועל, אביי אחמד, שלח יחידות עלית למחוז אמהרה, וחיסל את המנהיגים אמהריים, שנחשדו בניסיון ההפיכה.

רבים מקבוצת אמהרה חשו במות מנהיגיהם כי תקוותם אבדה, נגזר עליהם בפעם ראשונה בהיסטוריה המפוארת שלהם להיות נשלטים. אולם אבוקת החירות שהניפו מנהיגי מחוז אמהרה במותם, יצרה מודעות הולכת וגוברת בצמרת ההנהגה האתיופית. אמנם ראש ממשלה אביי אחמד, שממילא לא תמך בשליטתה של קבוצה אחת על רעותה, וצדד באחדות אתיופיה, חש מחויב לתקן את המעוות, לקדם את זכויותיהם של אמהריים וקבוצות מדוכאות אחרות במדינתו.

במלחמה אחרונה נגד החזית העממית לשחרור תיגראי, ראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד הביא לקץ של אידיאולוגיית המיעוט התיגרי שנכפתה על העם האתיופי כולו. המלחמה אחרונה, היא תוצאה ישירה של ניסיון הפיכה שהתרחש במחוז אמהרה, בעיר בהר-דר בשנה שעברה.

הממשל האתיופי הבין היטב כי אם ברצונו להאריך ימים בשלטון עליו לרצות את אמהרה. אמנם כמו ביקש לפרוע את עלבונם של אמהריים, שמחוזם בהר-דר נכבש על ידי חיילי תיגראי בשנת 1991, הוא אפשר, ליחידות צבאיות שבאו ממחוז אמהרה להשתתף בכיבוש מקלה, עיר בירתם של התיגרים, וכך שקם את כבודם האבוד של אמהרים.

לסכום, אמהרים ותיגרים הם עמים דומיננטיים בדברי ימיה של אתיופיה, המלחמה אחרונה היא חוליה נוספות בשרשרת המלחמות אזרחיות בהיסטוריה של אתיופיה. אבל השתלטות התיגראים על אתיופיה כולה לפני כמה עשורים הייתה ייחודית, ניצחון אדיר, שבישר את התפתחות שלטון סמי דמוקרטי במדינה, והגדרת זהות לאומית. שלטון מיעוטים על רבים נגדע באיבו, עתה אתיופיה ומנהיגיה שבים לטפח את הרגש הלאומי, ושאיפות הבדלניות אבדו לבל ישובו, גאוות התיגראים הייתה היסטוריה קצרת תווך, אבל השאירה חותמת בהיסטוריה אתיופית הנכתבת בדם אחים.

בימים אלה אנחנו עדים לאותה תופעה מגונה ומביישת החוזרת על עצמה: במלחמת אחים נבנים גיבורים, זמרי האומה הגדולים שרים את ניצחון אחים. אתיופים היו צריכים להוריד את הדגל לחצי תורן במשך תקופת המלחמה ולבכות על מות אזרחיהם וחייליהם – האויבים מהבית.

אבל חשוב מכול, הממשלה צריכה, מוכרחה וחייבת לנטרל את הגורמים המחוללים את מלחמת אחים הקטלנית. אחד הגורמים הוא קיומם של צבאות וחונטות אזוריות. הצבא אתיופי כמו שהתחיל חייב לנטרל כל כוח צבאי מחוזי ואתני ולהשאיר רק כוח אחד בדמותו של צה"ל, המגן על כל העם האתיופי. הממשלה חייבת לכונן מדינת רפובליקה העומדת בסטנדרטים המוכרים, שמקנה לכל מדינה זכות לנהל את ענייניה הפנימיים, אך כפופה לצבא אחד ולמדיניות החוץ של השלטון המרכזי. אם יעשו כך, במוקדם או במאוחר, האתיופים יפסיקו את מלחמת אחים עקובה מדם ביניהם, ואת הכוח האנושי והמשאבים כולם יפנו לרווחת האזרחים המשוועים לתנאים בסיסים המבטיחים קיום בכבוד.

 

 

Settings