נצפית תופעה חוזרת ונשנית על עצמה, תופעה שיהודי אתיופי, נעלב כל אימת קוראים לו אתיופי. השאלה הנשאלת היא: מדוע האתיופי נעלב מהאתיופיות שלו?
המונח אתיופיה, במשמעותו המילולית, פנים צרובות או שרופות, זהו כינו שהדביקו היוונים לאתיופים. היוונים כנראה ניסו לתאר את אקלים החם של המדינה, שאותות החום נותרות צרובות בגוף אדם או שורפות אותו. מלבד זה, אתיופיה מוכרת בשמותיה עתיקים יותר, אביסיניה, חבש, ויש אומרים, אתיופיה היא גם חלק מממלכת כוש, המוזכרת בתנ"ך.
אתיופיה ועם אתיופי הם שם דבר לערכים נשגבים שאבדו לעולם המערבי: נדיבות, הכנסת אורחים, אומץ וגבורה, קנאות קיצונית לחופש וחירות. אולם הישראלי המצוי כלל אינו מודע לאיכויות האלה, כל מה שהוא יודע מסתכם: במהפכות, בצורת, רעב, שמגיעים עליו ממדיה המערבים.
אותו ישראלי שצפה בכל הדברים השלילים כולם המתרחשים לכאורה באתיופיה, פגש את יהודי אתיופיה בשכונה שלו. הוא התחיל לשאול את עצמו, איך יכול להיות שאתיופי המסכין, משתווה למעמדי, גר בשכנות עמי, סועד במסעדה בה אני מתארח, ואף דורש ממני להגיש לו שירותים?
בתגובה, אתיופי היהודי הפשוט, אט-אט חש צורך דחוף שעליו להשיל כל מאפיין אתיופי או לכרות גט מאתיופיות בו. בראשית דרכו, סוכני הקליטה סייעו לו במלאכה זו, הם ניתקו אותו ממשפחתו, נתנו לו לאכול מאכל שעבר בדיקה רבנית, מה שנקרא אוכל כשר, בדרך כלל מידת הכשרות נקבעת במידה השוחד שהרב מקבל, ובה בעת הורו לו: אל תאכל שום מאכל טרף ממטבח אמך ומשולחן אביך, כדי שתוכל להתקבל כאחד מאתנו בחברה הישראלית.
האתיופי היהודי הצטיין בביצוע של הוראת רבו וסוכן המתרבת שלו כלשונה. בתום תהליך אקולטורציה, עוקר שורש ומשכיח זיקה לקהילתו ולאתיופיותו, הוא יצא מהפנימיות, זר לבית הוריו כמו חיה שבויה המשתחררת אל הטבע. עתה עמד במצב חדש, מצד אחד הוא שכח לשרוד בבית משפחתו. ומצד שני הלמידה בתקופת אקולטורציה לא הייתה מספקת להפוך אותו לישראל לכל דבר, אפילו אם הוא נהג כמו כל ישראלי, מישהו דאג להזכיר לו את היותו אתיופי.
היהודי האתיופי הפשוט שעבר תהליך הטמעה אינטנסיבית ומרוכזת להשלת אתיופיותו, חש נבוך, נעלב. והוא התחיל להגיש תביעה נגד זיהויו בתור אתיופי. השופטים נתנו משפט התומך בטענותיו, וקבעו: אכן, כינוי אדם אתיופי, בתואר אתיופי, זו עבירה על החוק.
הפשע הגדול שיהודי אתיופי בציע מאז עלייתו לישראל היא זו: עיגון בחוק את מושג "אתיופי" כעבירה על החוק. הגיע זמן להכיר בכך שהבעיה נמצאת בהכרתו הנפסדת של יהודי אתיופי, שאתיופיות היא קללה. הוא צריך, מוכרח וחייב להבין, מוקדם ככל האפשר, שאתיופיות שלו היא ברכה, נימוס, צניעות, אצילות, גבורה, חירות, כבוד, קבלת אחר ועוד, ולא קללה.
רק קבלה בהערכה גדולה את תואר הפאר שלנו: אתיופי, נוכל להיות אנשים שלמים בגוף ונפש, אנשים האוהבים את עצמנו, את עברנו ואת עתידנו. רק אדם מכה שורש בעברו, בזהותו היהודית אתיופית וזהותו האתיופית, יכול להביט בבטחה במראה הפיזית בביתו ובמראה הסימבולית שבה זולתו משקף אותו, למשל, הכינוי:אתיופי או אתיופית.
רק יהודי אתיופי המכיר בתואר פארו: אתיופי, הוא הבונה עמוד שדרה ערכי, שמעמיד אותו זקוף וגאה בשורה אחת עם אחיו היהודים ועם אזרחי המדינה אחרים. לתכלית נעלה זו, נדרש לשקם את הדימוי העצמי של האתיופי שנפגע עמוקות, שיקום זה יכול להיעשות על-ידי חיבור ולמידה על אתיופיה בכלל ועל קהילת בית ישראל וערכיה בפרט. אחרת, היהודי האתיופי יהיה צל, נטול זהות, עלה נידף, ונעלב ונפגע כל אימת מזכירים לו את שיוכו ליהדות אתיופיה ולעם אתיופי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה