אהבה עד הקבר": קלאסיקה אתיופית משובחת שפותחת צוהר לתרבות עתיקה

ספרו של הדיס אלמיו, מגדולי סופריה של אתיופיה, מגולל סיפור אהבה מייסר בין בת אצילים לבן איכרים ומותח ביקורת חריפה על הערכים המסורתיים ששלטו במדינה. תרגומו לעברית של הרומן המופלא מאפשר להתוודע לשורשי לידתה של אתיופיה המודרנית, שקמה על חורבות הסדר המלכותי־פיאודלי הישן

"בחבל גוֹגָ'ם, בנפת דָמוֹת, בכפר שנקרא מָנכּוּסָה, חי לפני שנים רבות אדם ששמו בּוֹגָלֶה מֶבְּרָתוּ בבדידות עמוקה" (עמוד 9) — כך נפתח סיפור אהבה מפעים ומרגש, וכמעט בלתי אפשרי, הנרקם בין בן איכרים שנמסר כבר בילדותו לשרת את הכנסייה ואת נציגי האל ובין בת אצולה ממשפחה פיאודלית מהוגנת, הכבולה בגינונים המוקפדים של החברה הגבוהה. הַדִיס אָלֶמָיוֹ (1910–2003), איש חינוך, מדינאי, דיפלומט, ומעל לכול מגדולי סופריה של אתיופיה, מגולל בספרו "אהבה על הקבר" לא רק סיפור אהבה עוצר נשימה, מהפנט ובה בעת מייסר, אלא הוא גם ממוטט בזהירות, בחוכמה ובתעוזה את המנהגים והאמונות היוצרים, משעתקים ומקבעים את המעמדות בחברה המסורתית האתיופית.

הספר, שפורסם באמהרית ב–1965, התקבל בקרב קוראים אתיופים רבים כסיפור אהבה טהור, אבל ברבות הימים נתפש כמניפסט שבישר את התמוטטות הסדר החברתי המלכותי־פיאודלי הישן ואת לידתה של אתיופיה המודרנית, הסוציאליסטית והדמוקרטית יותר. כרך ראשון של הספר תורגם לעברית ב–2006 ועתה רואה אור תרגומה של היצירה המלאה.

שלושה מרכיבים מרכזיים השזורים לאורך הסיפור של זוג אוהבים, בֶּזָבְּך וסֶבְלֶה־ווֹנְגֵל, מעצבים את הדמויות והעלילה ויוצרים את הגאווה והדעה הקדומה בתרבות האתיופית המסורתית. אלה הם הכנסייה ונציגי האל — קדושים וקייסים; החברה הגבוהה — המלכים, משפחות אצולה או המעמד הפיאודלי; והחברה הנמוכה — איכרים, אריסים ומשרתים. בין שלושת המעמדות הללו מתקיימים קשרים היררכיים ארוכי שנים ותלות הדדית כמעט בלתי ניתנת להתרה. אתיופיה היתה המדינה השנייה (אחרי ארמניה) והאימפריה הראשונה שאימצה את הדת הנוצרית, וזו מילאה תפקיד מרכזי בחיי האומה האתיופית עד הפרדתה מהמדינה במחצית הראשונה של שנות ה–70. במשך מאות רבות בשנים רקמו הכנסייה והכמורה קשר סימביוטי עם משפחות האצולה במדינה, ייחסו להן מעמד של נבחרי האל, המליכו אותן והעניקו גושפנקה לעושרן הרב. בה בעת, נציגי הדת סיפקו נחמה, תקווה ורפואה לאיכרים אומללים, ועודדו אותם לקבל בהשלמה ובגאווה את המלכים ומשפחות אצולה, לשרתם ולספר את גבורתם. מרכזיותה של הדת והיותם של אתיופים, בייחוד מלכיהם, נבחרי האל מעוגנים באפוס הלאומי של אתיופיה, "כבוד המלכים" (שתורגם לעברית על ידי רן כהן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2009).

העלילה המופלאה בספרו של אלמיו מתרחשת במחוז גוג'ם, אחד האזורים החשובים באתיופיה שסופריה ומשורריה נוהגים להלל אותו, ובתקופת שלטונו של הקיסר האחרון היילה-סלאסה, שבה עדיין היתה נהוגה המערכת החברתית, הכלכלית, הפוליטית והדתית בדמות השיטה הפיאודלית באתיופיה. שכבה דקה של משפחות אצולה, בעלי האדמות, גבו מסים, מתנות וטובות הנאה מאיכרים עניים ושיעבדו אותם בתור אריסים. רוב בעלי התפקידים הבכירים בכנסייה באו, מטבע הדברים, מהחברה הגבוהה. כפי שנראה בהמשך, מערכת היחסים המורכבת בין השילוש הקדוש למחצה — הכנסייה והכמורה, החברה הגבוהה והחברה הנמוכה — היא המעצבת את הסיפור כולו.

פרי שאסור לאכול  

החברה הנמוכה האתיופית היא בת דמותה של החברה האירופיתהפיאודלית הקדומה. אדמות אתיופיה היו תחת שליטתה של שכבה חברתית לוחמת, מתנשאת ושבעה. איכרים עיבדו את הקרקעות, חלק הארי מהיבול נמסר לאדונים ורק חלק זעיר ממנו קיבלו אריסים, שעמלו קשה על הטיפול בו. בניגוד למשפחות האצולה שלעת זקנה עמדו לרשותן משאביהן הרבים ומשרתיהן, למשפחות האיכרים חשובה הימצאות ילדים משלהן לקראת סוף חייהן.

בזבך, גיבור הספר, נולד מזיווג בין אשה לגבר שחיו בבדידות עמוקה, כל אחד מהם מסיבותיו שלו. אביו, בוגלה מברתו, חי לבדו עד גיל 40 וניאות לשאת אשה רק לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של דורשי טובתו, שחששו כי בזקנתו יזדקק למטפלים. גברת ווּדְנֶש בֶּטָמוּ חיה לבדה לאחר ששלושת בעליה הקודמים מתו זה אחר זה ויצא לה שם של הורגת בעלים, ואף היא עצמה האמינה לגורלה זה. היא הסכימה להינשא לבוגלה מברתו לאחר שאיש דת, האחראי לחיי הרוח שלה, מעודד אותה ומסיר מעליה את אות הקלון שדבק בה באומרו כי "כאשר אדם בא לעולם, הוא כבר מגיע עם מנה קצובה של שנות חיים, ולכן גם אם הגברים האלה לא היו מתחתנים איתך, הרי גורלם כבר נחתם. לפיכך אינך צריכה להקשיב לדבריהם של הולכי רכיל אלה או אחרים ולהתרגש מהם ולמרר את חייך" (עמוד 11).

השניים התחתנו והביאו לעולם את בזבך, ששמו — שפירושו מישהו שיש עליו עול — משקף את תחלואיו: התינוק, שהוריו רואים בו מבטחם לעת זקנה, לוקה במחלות רבות. האם המודאגת פונה לקדושה (כנסיות וחגים אתיופיים קרואים על שם קדושים כמו מיכאל, גבריאל ואחרים): "אמי הרחמנייה, שלחי בבקשה את רחמייך ורפאי את בני והוא יהיה לך 'משרת' כל ימי חייו, כדי להלל את שמך. כדי שיהיה לך משרת ועבד אגדל אותו בבית המדרש, אני נודרת לך נדר" (עמוד 25).

משאלתה של האם מתגשמת, בריאותו של בנה משתפרת, הוא גדל ורוכש חוכמה דתית, ואף ניחן בקול זמיר וערב לאוזן שאינו משאיר את שומעיו אדישים. ואולם, ככל שגדל והתפרסם שמו בזכות חוכמתו ומעלותיו הטובות, במקום שיתכנס ויתנזר בכנסיות מבודדות ובמבצרים דתיים נידחים, נהפך בזבך לגבר ששצעירות יפות מבקשות את אהבתו וקרבתו. למשל, באחד הימים כשנשא תפילה ושר שירי הודיה לקדושים, הצעירות שיבחו את קולו, נועם הליכותיו ומראהו הנאה.

אבל כולן ידעו כי הוא אסור לאהבה. אחת הצעירות הסבירה לחברותיה את העובדה המרה: "אל תריבו סתם, הוא בן נדרים. זה פרי אשר מותר לראות אך אסור לאכול" (עמוד 34). גם בזבך עצמו יודע כי אמו גזרה עליו להיות בסיגוף גוף ועינוי נפש. אף שהוא מבין כי החלטתה נעשתה מתוך דאגתה לטובתו, הוא לא הצליח להשלים עם גורלו האכזר: להיברא בתור אדם עם צורך ומאוויים אך להתנזר באופן מוחלט מאהבת אשה ומהעמדת צאצאים. אולי לאות מחאה, הוא נוטש את הוריו הזקנים (שמאוחר יותר ישמע מפי שליח על מותם בבדידות), את מקום הולדתו ואת חבריו ומכריו, ונודד בכנסיות שונות ברחבי המדינה כאילו ביקש שהמקום והזמן יחליטו בעבורו אם נועד לאהוב או למות זר לאשה ולאהבתה.

מלחמה על הכבוד

בעת נדודיו הרבים מזדמן בזבך לבית של משפחה מיוחסת ונהפך לחונך של בת אצולה. ראש המשפחה, פִיתָוְרָרִי מֶשֶׁשָׁה, גיבור מלחמה, שליט מחוזות רבים, נצר למשפחת אצולה פיאודלית. הוא משול לאריה זקן, שכוחו הולך ודל, השפעתו מתמעטת, ממלכתו מתפוררת לנגד עיניו ונתיניו קוראים עליו תיגר חדשים לבקרים, בעוד הוא מקפיד לדרוש מהם כבוד, שירות וצייתנות. הוא ובת זוגו, טְרוּאָיִנֶת, מייצגים נאמנה את משפחות הפיאודלים האחרונים, שמנסים לשמר את הסדר הישן המקנה להם עליונות, כבוד וטובות הנאה ומתנגדים בתוקף לכל שינוי בחברה האתיופית.

דרישתן של משפחות אצולה מאיכרים לשלם להן מסים, להעניק להן מתנות, לכבד אותן ולהלל אותם מקורה לא רק בהתנשאות, אלא גם בגבורתן ובהעזתן ללחום ולנצח משפחות מיוחסות אחרות ולהבטיח הגנה על חיי האיכרים שלהן ושמירה על האינטרסים שלהן. זאת ועוד, על פי התפישה המסורתית, אומץ הלב — המשותף לבני כל המעמדות — הוא המאפשר לאתיופים ללחום נגד אימפריות וכוחות חזקים מהם ולנחול ניצחונות מזהירים, כמו בקרב עדווה בין אתיופיה לאיטליה ב–1896, ולהבטיח את חירותם ועצמאותם הטריטוריאלית והלאומית לאורך שנים.

אך כשהדברים אמורים במשפחת מששה, המייצגת את הפיאודליזם האתיופי המאוחר, שימור המעמד והייחוס היה תלוי במידה רבה, ואולי אך ורק, בבתם סבלה־וונגל, צעירה רבת חן המיועדת להינשא לבן אצולה שייחסו שקול לזה של משפחתה. אלא שהיא עצמה אוחזת בערכים שונים מאלה שהוריה מאמינים בהם: "היא היתה בעלת נימוסים ואופי טוב. היא שנאה התנשאות" (עמוד 69). אפשר לראות בסבלה־וונגל מעין מקבילה לנסיכה דיאנה הבריטית, שחשה אי־נוחות בהימצאותה עם משפחות המלוכה ונינוחות רבה במחיצת פשוטי העם.

בזכות יופייה של סבלה־וונגל, ייחוסה המשפחתי וחינוכה הטוב, אנשים רבים ביקשו את ידה מהוריה בהגיעה לגיל 14, ומחזרים עמדו בתור בפתח בית משפחתה. אבל הוריה דחו את כל המחזרים והמבקשים את בתם בשלל תירוצים: "אביו אינו בן אדם (משמע, הוא לא ממשפחת אצולה מכובדת) אלא חקלאי... אביו היה אדם כפרי גס שהיו לו הרבה פרות. הוא מת ובטרם הלך לעולמו הוריש לבנו את כל פרותיו. עכשיו, כאשר הבן שותה ללא הגבלה את חלב פרותיו, נדמה לו שהוא שווה לבני אדם, ואז החליט לבקש את ידה של בתנו" (עמודים 70–71). אבל בחלוף הזמן מגלים ההורים כי איש אינו מבקש עוד את בתם למטרת נישואים: "אם מדי פעם פנו אנשים וביקשו את ידה, היו אלה גברים גרושים, כי היא נחשבה למי שלא הצליחה להינשא. המבקשים פנו אל הוריה כדי לשאתה לא בתור בתולה, ולפיכך לא היו מתקיימים הכללים החלים בנישואין עם בתולה" (עמוד 72).

אחת הדרמות המרתקות בספר מתרחשת כשאחד השליטים החזקים מבקש את ידה של סבלה־וונגל כדי להינשא לה בתור בתולה, תוך הקפדה של הכללים והגינונים הידועים, אך מאוחר יותר הוא משנה את דעתו בעצת יועציו ומודיע למשפחת הכלה המיועדת כי יינשא לה בתור גרושה או לא בתולה. פיתוררי מששה, שחש כי כבודו נרמס ברגל גסה ושושלתו עומדת להיכחד, מכריז מלחמה על חתנו המיועד, שנחשב גיבור מלחמה ובעל השפעה. בהכרזתו הוא כותב: "השפלה כזו, המכתימה והורסת הכל עד היסוד, אינה מתנקה אלא על ידי דם" (עמוד 119). המוכנות להילחם ולשפוך דם, בלי להירתע מהאויב, היא המבטיחה את שימור מעמדה של שושלת האצולה ואת כבודה, שמה הטוב ומותרות החיים שלה.

ואולם לאחר החלפת מכתבים וקביעת נשקי המלחמה ושדה הקרב, המלחמה נמנעת לבסוף בזכות התערבותם הנאמנה של הכנסייה, הקדושים והכמורה. בכך קנאותו של פיתוררי למעמדו ותפקידה הבלתי מעורער של הכנסייה בתיווך בין משפחות אצולה נשמרים, וכולם יוצאים נשכרים מהכרזת המלחמה, גם אם בהמשך מתברר כי מדובר בניצחון זמני.

בעוד אביה מנהל מלחמת כבוד להצלת ייחוסו המשפחתי ולהקמת דור יורשים, בלבה של הבת סבלה־וונגל נובטת אט־אט אהבה אסורה. מחנכה, בזבך, מחזיק את כפות ידיה ועוזר לה לכתוב את האותיות באמהרית. השניים — שבשל נסיבות חייהם לא ידעו מהי בחירה חופשית וכיצד לבטא רגשות — מאמצים שפה בלתי מילולית, הכוללת מבטים מבוישים, נגיעות מסויגות ולעתים מעין דיבור טלפתי. האהבה שניצתה בין בן האיכרים לבת האצולה אמנם כבולה בגינונים תרבותיים אבל היא מקבלת עידוד מגודו כסה, משוגע החצר, שמדליק אבוקה של חירות ומבשר לזוג האוהבים בסתר כי מעמד האצולה עומד לחלוף מהעולם, החלוקה בין המעמדות פסולה, האדם אדון לעצמו ולכל אשה וגבר שמורה זכות לבחור את בן או בת זוגם. גם המשרתים והעוזרות של סבלה־וונגל, שנדרשו לפקח עליה ולא להשאירה לבד עם בזבך, מגלים הבנה, עוזבים אותה לנפשה ומאפשרים לה לשהות עם המחנך שלה ללא נוכחותם. ובכל זאת, האהבה בין השניים מתקשה לפרוץ ולשרוף את כל הכבלים התרבותיים ומתלהטת בקרבם כמו לבה הכלואה בעומק האדמה.

מבלי להיות מודע לאהבה האסורה המתרחשת בתוך ביתו, שעלולה להביא למיטוט מעמדו וגדיעת המשך שושלתו, פיתוררי מששה יוצא להשליט סדר במחוזות שלטונו. איכרים שנהגו לשלם מסים ולהעניק מתנות וטובות הנאה בזמן ובשיעור הקבועים מראש חשים את חולשתו ואת כרסום מעמדו, כולאים את גובה המסים שלו ומודיעים כי לא יוכלו עוד לשלם את המסים הכבדים. בנקודה זו אפשר לראות את ביטויה השפל של תחושת העליונות של האצולה האתיופית: "אוי לי! אני מששה, איך הושפלתי?!... איך אני, אדון כל הגיבורים, מששה, בכבודי ובעצמי, נאלץ לסבול את לעגם של איכרים חסרי כבוד ונימוס?!" (עמוד 210).

בסופו של דבר מששה יוצא ללחום באיכרים בלי שהתכונן כהלכה ומתוך הנחה מזלזלת כי איכרים, בהיותם משרתים ועבדים, אינם ניחנים באומץ לב ואינם מבינים באסטרטגיות וטקטיקות של מלחמה — בניגוד לבני האצולה. ואולם, במאבק בין המעמדות, הלוחמים לשחרור מציפורני הפיאודלים נוחלים ניצחון וכולאים את פיתוררי מששה, ורק לאחר קבלת ערבות של אחרון הנאמנים לו בבית משפט הם משחררים אותו מושפל לביתו.

אף שפיתוררי מששה למד לדעת את כוחם העולה של האיכרים ואת סירובם להיענות לדרישותיו, הוא מסרב להכיר בבחירה הרומנטית של בתו. כשנודע לו כי בזבך אינו רק מלמד את בתו אלא גם מאוהב בה, מחליט האב לגרש אותו והוא אף כובל את סבלה־וונגל בשלשלאות כדי שלא תברח ותממש את אהבתה האסורה. הוא שומר עליה בעצמו או מפקיד עליה שומרים יום וליל. בזבך וסבלה־וונגל מתענים מחוסר האפשרות לממש את אהבתם. האם המאבק המעמדי יוכל לכבות את האהבה הבוערת בין השניים או שמא זו תגבר? את גילוי התשובה ואת ההנאה הנלווית אליו נותיר לקוראים.

חלון לתרבות עתיקה

נגוס -  מלך - תקלה היימנות של גוג'אם,
היכן שהיצירה המופלא מתרחשת

"אהבה עד הקבר" אינו רק יצירה קלאסית בספרות האתיופית, אלא נתפש בעיני רבים גם כרומן משובח העומד בשורה אחת עם ספרי הפרוזה הגדולים של המאה ה–20. אם הוא עדיין לא זכה לקבל את מקומו הראוי בתודעה האנושית העולמית, הרי זה נובע מכך שגבולות השפה והגיאוגרפיה הותירו אותו מחוץ למדפי הקנון הספרותי העולמי.

חשיבותו נעוצה מכמה היבטים: ראשית, הסופר עושה בו שימוש מושכל בשפה וערכים הקיימים בחברתו, אבל מקנה להם מובן כלל־אנושי; שנית, מדובר בסיפור אהבה משובח, שדרכו אנו מתוודעים שוב לכוחה של האהבה לחבר בין אנשים ממעמדות שונות חרף מכשולים, איסורים ודעות קדומות; שלישית, סיפור אהבה זה משחרר את האשה מאותם ערכים, נהגים ואמונות מסורתיים הכובלים ומדכאים את רצונותיה והעדפותיה, ומעניק לה חירות וחופש לבחור בן זוג על פי מצפונה וטעמה; ורביעית, במבט לאחור, ספרו של אלמיו נתפש כיצירה הקוראת למוטט את הסדר הפיאודלי הישן, שהיטיב עם מעטים תוך שהוא משעבד ומנצל את רוב העם האתיופי, וזאת תוך פרימה של הקשר הסימביוטי בין הדת, החברה הגבוהה והמעמד הנמוך. במובן הזה, הרומן נתפש כיצירה נבואית וכמניפסט אתיופי, המקביל ליצירות ולכתבי הגות מערביים שהאיצו את חיסולו של השלטון הפיאודלי הקדום ואת היחלשות השפעתה של הדת על המדינה.

תרגומו העברי של הספר, שלהכנתו היו שותפים שישה מתרגמים, אינו משיג וגם אינו יכול להשיג את כל מורכבותן של השפה והתרבות האתיופיות המובאות בסיפור, אבל הוא בכל זאת מעביר את המסר העיקרי של היצירה המופלאה הזאת ומנגיש אותה לקורא הישראלי. קריאה בספר זה פותחת בפני ישראלים חלון הן להיכל מקדשם של המלכים ומשפחות האצולה האתיופים והן לעולמם ואורחות חייהם של פשוטי העם. אני מאמין כי קריאת הרומן תסייע לישראלים רבים להבין את אחת התרבויות העתיקות והחשובות בהיסטוריה האנושית, שממנה באו יהודי אתיופיה החיים היום בישראל.

סוגה: פרוזה

קהל יעד: כל מי שרוצה להכיר את התרבות וההיסטוריה האתיופיות

מדף: ליד "כבוד המלכים", האפוס הלאומי של אתיופיה

לסיכום: רומן קלאסי משובח שמשלב סיפור אהבה ומניפסט חברתי־פוליטי

אהבה על הקבר: הספר השלם

הדיס אלמיו

תירגמו מאמהרית: גדי מלקו, אישטו מלקו, אברהם וולדה צדיק, נצנת פרדה, יוסף יצחק ואברהם ירדאי, עורכת ראשית: דניאלה ספיר. הוצאת האגודה לעידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, 424 עמודים, 140 שקלים

ואלה הקולות החדשים בספרות הישראלית

הקוראים המסורתיים של כתב העת "מאזניִם" עומדים לשמוע קולות נדירים, קולות בתוליים, אם תרצו, קולות היוליים, אשר היו קול קורא במדבר במשך שנים רבות או זעקו כאב, ושרו אהבה בהיחבא בסלון הבית או במגירה אישית. הקולות המושתקים זוכים עתה לפתחון פה הן בזכות המחאה החברתית האחרונה של צעירים ישראלים יוצאי אתיופיה, שהמניע להתרחשותה היה הרג סלמון טקה בידי שוטר, והן בזכות המחווה החברתית המבורכת של הנהלת אגודת הסופרים העברים בישראל, שהזמינה את הכותבים והכותבות מקהילת יוצאי אתיופיה לפרסם את יצירותיהם בגיליון שייחדה בעבורם, מתוך הזדהות עם מחאתם.

הקולות החדשים האלה לא בוקעים מפסגת האולימפוס בהיכל מקדשם של אלילים ספרותיים ומוכיחים את הציבור בסוגיות שהבנתו אינה משגת או חורגות מדאגותיו הממשיות, כי אם מהללים וחוגגים, ובה בעת כואבים וזועקים, את המציאות הקיומית הממשית כאן ועכשיו, שבתוכה חיים הכותבים עצמם. כל כותב וכותבת משמיעים קול ייחודי, אך דומה במסר שלו, שכן רובם ככולם שואפים, דרך סיפורם ושירם, להתחבר למורשת יהדות אתיופיה, למסע עליה, ולזהות האישית והקולקטיבית. בה בעת הם קוראים להשתלבות הקהילה בחברה מתוך עמדת כוח, ולניהול מאבק חברתי בלתי מתפשר נגד תופעות מזיקות בחברה. לצד אלה – שיר אהבת הארץ, ירושלים והעם – מורגשים, כמובן, מקומם של אהבה, והאושר ושיברון הלב הנלווים לה. אלה לא נפקדו ביצירות שלפנינו.

בחלוקה גסה, ארבעה הם הנושאים העיקריים אשר להם בחרו הכותבים והכותבות להקדיש את מרב כישוריהם, זמנם ומאמצם: האחד, ירושלים המדומיינת וירושלים הממשית; השני, מסע בין דורי אחר חיפוש נקודות חיבור; השלישי, שירי מחאה וזהות: יהדות, שחורות וגזענות; והרביעי, אהבה ותשוקה ומשברים ופרדות.

ירושלים המדומיינת וירושלים הממשית. ירושלים שמציתה את דמיונם של יוצרים כמעט מכל התרבויות ובכל הזמנים תופסת מקום מרכזי ביוצרותיהם של ישראלים יוצאי אתיופיה. היא מופיעה בדמיונם כפי שנחקקה מסיפורים שעברו מדורי דורות, ככלה ביום כלולותיה, כליל יופי ושלמות, הטוב והטוהר מגדירים אותה. אולם בהגיעם לישראל או בקיומם בה, היוצרים מגלים כי הכלה החסודה אינה אלא אישה מן העיר הגדולה, אם תרצו, איש מן העיר הגדולה, גם זו וגם זה, שניהם באותה מידה, משוחררים מכל קודש וטוהר, מחוברים בכל נימי נפשם לחומר. הפער העצום בין ירושלים האידיאליסטית, הקדושה והצודקת לירושלים  הממשית, החומרית והמסוכסכת בינה לבין עצמה ובינה לזולתה מעורר צריר הכרני חריף בקרב היוצרים. לכן הם מחפשים דרכים לצמצם את הפער בין שתי ירושלים: אחדים מעדיפים לחיות, תוך אשליה עצמית, את ירושלים המדומיינת, ואף מוסיפים לשבח את יופייה, שלמותה וקדושתה, ואחרים מעודדים את עצמם ואת זולתם להתפכח ולראות בירושלים ממשית נכוחה, לזהות את מגרעותיה, חוסר הצדק ואי השוויון בה, ולפעול לתיקונה.

 מסע בין דורי אחר חיפוש נקודות חיבור. הכותבות והכותבים עורכים מסע חיפוש אחר נקודת תפר בין דור העולים, דור המדבר, דור אמוני וציוני, שראה את תכלית קיומו העליונה במימוש השיבה לישראל, לבין הדור הצעיר שנטל על עצמו חובה מוסרית ליצור ישראל יפה שכל בניה ובנותיה יכולים להיות בה בשוויון, בחירות ובכבוד הראויים. בחיפוש הזה הם מגלים שורשים, זיכרונות וסיפורי גבורה והקרבה המחברים אותם עם קהילתם ועם העם היהודי בכללותו, ואף מעניקים להם השראה וגאווה ומשמעות ותכלית לקיומם. אך לא פחות, מסע זה מעורר בהם תחושת חמלה כלפי דור המדבר שמזדקן בישראל מבלי שהייתה לו יכולת לנהל שיחה משמעותית עם ילדיו ובלי יכולת להנחיל בו את מכלול נכסיו התרבותיים והאמונים הנאצלים.

שירי מחאה וזהות: יהדות, שחורוּת וגזענות. שירי וסיפורי מחאה נבנים במפגש המשולש הקדוש למחצה: יהדות, שחורות וגזענות. בני הקהילה, בשהותם באתיופיה, היהדות הייתה סימן היכר לזיהוים, לקבלתם ולדחייתם, לברכתם ולקללתם, ולצבע עורם לא היה משמעות מיוחדת. בהגיעם לישראל, מרכיב זה הפך למשמעותי, תו היכר המציב אותם בסולם הנמוך בהיררכיית הצבעים והמגדיר את נחיתות מעמדם החברתי. הכותבים והכותבות, שרובם ככולם נולדו והתחנכו בארץ, גילו להפתעתם כי לא פעם צבעם הכהה הפך לחסם כמעט בלתי עביר החוצץ בינם לבין עמיתיהם הבהירים. לכן ביצירותיהם הם לא רק דוחים את משמעותו המשוחדת המובנית מתוך ההטיה האידיאולוגית המערבית של הגוון השחור, אלא הם מהללים אותו ושואבים ממנו גאווה וכבוד, ובדרך זו מנסים לשקם את דימוים, למוטט את המחיצות המפרידות בין אנשים מגוונים שונים ולשפר את מעמדם החברתי.

אהבה ותשוקה, ומשברים ופרֵדות. הסוגיות האלה תמיד שימשו בעבור יוצרים כר פורה לסיפורים ולשירים. ביצירות לפנינו הן מקבלות משמעות כואבת וטרגית. יהודי אתיופיה שהו תקופה ממושכת בחברה מסורתית ומהוגנת; ההורים היו מעורבים בבחירת בן זוג לבתם או בת זוג לבנם ובכינון מערכת היחסים ביניהם, ואף טיפחו את נישואי ילדיהם והבטיחו את הצלחתם. לעומת זאת, בישראל הצעירים יצאו משליטת הוריהם. לכאורה, נפלה בחלקם זכות גדולה לבחור בן או בת זוג לפי טעמם ומצפונם. אך לאמיתו של דבר, הבחירה החופשית לא הושגה בלי מחיר כבד, מערכות היחסים הנוחות לכינון הפכו למאתגרות לשימור לאורך זמן, זוגות התפרקו, לעיתים בדרך טרגית, ואהבה יציבה, מתמשכת ומשמעותית הפכה לזיכרון מתוק מהעבר. חלק מן השירים והסיפורים מבכים את אובדן האהבה התמימה, אהבת אמת, שחיברה והחזיקה פעם שתי נפשות מגיל נעורים ועד גיל זקנה, או בלשונו של הסופר האתיופי המהולל, הדיס אלמיו: אהבה עד הקבר.

לבסוף, בהזדמנות זו ברצוני להביע תודה מקרב הלב להנהלת אגודת הסופרים העברים בישראל, שנטלה משימה חברתית חשובה, והעניקה במה לכותבות ולכותבים ישראלים יוצאי אתיופיה לבטא את עצמם בנושאים שכל כך מעסיקים אותם בתקופה חשובה זו, על דפיו של כתב העת מאזניִם. אני מקווה שחלון ההזדמנות שנפתח בנסיבות מיוחדות בפני יוצרים ישראלים יוצאי אתיופיה יישאר פתוח לאורך זמן גם בשגרה, ויאפשר השתלבותם ביצירה הספרותית הישראלית.

ברוח זו, כולי תקווה כי אנשי תרבות בכל תחום ותחום יקבלו השראה מהנהלת אגודת הסופרים העברים, וישתפו פעולה עם אומנים ישראלים יוצאי אתיופיה בעשייתם התרבותית. אם יעשו כך, יתהווה כאן בארצנו גוון רחב של תוצרים תרבותיים, המשקפים נאמנה את פניה של החברה, ומעל לכול כישרונות גדולים יקבלו ביטוי, ברבות הימים, ואנחנו, החברה הישראלית, נתברך בהם.