ואלה הקולות החדשים בספרות הישראלית

הקוראים המסורתיים של כתב העת "מאזניִם" עומדים לשמוע קולות נדירים, קולות בתוליים, אם תרצו, קולות היוליים, אשר היו קול קורא במדבר במשך שנים רבות או זעקו כאב, ושרו אהבה בהיחבא בסלון הבית או במגירה אישית. הקולות המושתקים זוכים עתה לפתחון פה הן בזכות המחאה החברתית האחרונה של צעירים ישראלים יוצאי אתיופיה, שהמניע להתרחשותה היה הרג סלמון טקה בידי שוטר, והן בזכות המחווה החברתית המבורכת של הנהלת אגודת הסופרים העברים בישראל, שהזמינה את הכותבים והכותבות מקהילת יוצאי אתיופיה לפרסם את יצירותיהם בגיליון שייחדה בעבורם, מתוך הזדהות עם מחאתם.

הקולות החדשים האלה לא בוקעים מפסגת האולימפוס בהיכל מקדשם של אלילים ספרותיים ומוכיחים את הציבור בסוגיות שהבנתו אינה משגת או חורגות מדאגותיו הממשיות, כי אם מהללים וחוגגים, ובה בעת כואבים וזועקים, את המציאות הקיומית הממשית כאן ועכשיו, שבתוכה חיים הכותבים עצמם. כל כותב וכותבת משמיעים קול ייחודי, אך דומה במסר שלו, שכן רובם ככולם שואפים, דרך סיפורם ושירם, להתחבר למורשת יהדות אתיופיה, למסע עליה, ולזהות האישית והקולקטיבית. בה בעת הם קוראים להשתלבות הקהילה בחברה מתוך עמדת כוח, ולניהול מאבק חברתי בלתי מתפשר נגד תופעות מזיקות בחברה. לצד אלה – שיר אהבת הארץ, ירושלים והעם – מורגשים, כמובן, מקומם של אהבה, והאושר ושיברון הלב הנלווים לה. אלה לא נפקדו ביצירות שלפנינו.

בחלוקה גסה, ארבעה הם הנושאים העיקריים אשר להם בחרו הכותבים והכותבות להקדיש את מרב כישוריהם, זמנם ומאמצם: האחד, ירושלים המדומיינת וירושלים הממשית; השני, מסע בין דורי אחר חיפוש נקודות חיבור; השלישי, שירי מחאה וזהות: יהדות, שחורות וגזענות; והרביעי, אהבה ותשוקה ומשברים ופרדות.

ירושלים המדומיינת וירושלים הממשית. ירושלים שמציתה את דמיונם של יוצרים כמעט מכל התרבויות ובכל הזמנים תופסת מקום מרכזי ביוצרותיהם של ישראלים יוצאי אתיופיה. היא מופיעה בדמיונם כפי שנחקקה מסיפורים שעברו מדורי דורות, ככלה ביום כלולותיה, כליל יופי ושלמות, הטוב והטוהר מגדירים אותה. אולם בהגיעם לישראל או בקיומם בה, היוצרים מגלים כי הכלה החסודה אינה אלא אישה מן העיר הגדולה, אם תרצו, איש מן העיר הגדולה, גם זו וגם זה, שניהם באותה מידה, משוחררים מכל קודש וטוהר, מחוברים בכל נימי נפשם לחומר. הפער העצום בין ירושלים האידיאליסטית, הקדושה והצודקת לירושלים  הממשית, החומרית והמסוכסכת בינה לבין עצמה ובינה לזולתה מעורר צריר הכרני חריף בקרב היוצרים. לכן הם מחפשים דרכים לצמצם את הפער בין שתי ירושלים: אחדים מעדיפים לחיות, תוך אשליה עצמית, את ירושלים המדומיינת, ואף מוסיפים לשבח את יופייה, שלמותה וקדושתה, ואחרים מעודדים את עצמם ואת זולתם להתפכח ולראות בירושלים ממשית נכוחה, לזהות את מגרעותיה, חוסר הצדק ואי השוויון בה, ולפעול לתיקונה.

 מסע בין דורי אחר חיפוש נקודות חיבור. הכותבות והכותבים עורכים מסע חיפוש אחר נקודת תפר בין דור העולים, דור המדבר, דור אמוני וציוני, שראה את תכלית קיומו העליונה במימוש השיבה לישראל, לבין הדור הצעיר שנטל על עצמו חובה מוסרית ליצור ישראל יפה שכל בניה ובנותיה יכולים להיות בה בשוויון, בחירות ובכבוד הראויים. בחיפוש הזה הם מגלים שורשים, זיכרונות וסיפורי גבורה והקרבה המחברים אותם עם קהילתם ועם העם היהודי בכללותו, ואף מעניקים להם השראה וגאווה ומשמעות ותכלית לקיומם. אך לא פחות, מסע זה מעורר בהם תחושת חמלה כלפי דור המדבר שמזדקן בישראל מבלי שהייתה לו יכולת לנהל שיחה משמעותית עם ילדיו ובלי יכולת להנחיל בו את מכלול נכסיו התרבותיים והאמונים הנאצלים.

שירי מחאה וזהות: יהדות, שחורוּת וגזענות. שירי וסיפורי מחאה נבנים במפגש המשולש הקדוש למחצה: יהדות, שחורות וגזענות. בני הקהילה, בשהותם באתיופיה, היהדות הייתה סימן היכר לזיהוים, לקבלתם ולדחייתם, לברכתם ולקללתם, ולצבע עורם לא היה משמעות מיוחדת. בהגיעם לישראל, מרכיב זה הפך למשמעותי, תו היכר המציב אותם בסולם הנמוך בהיררכיית הצבעים והמגדיר את נחיתות מעמדם החברתי. הכותבים והכותבות, שרובם ככולם נולדו והתחנכו בארץ, גילו להפתעתם כי לא פעם צבעם הכהה הפך לחסם כמעט בלתי עביר החוצץ בינם לבין עמיתיהם הבהירים. לכן ביצירותיהם הם לא רק דוחים את משמעותו המשוחדת המובנית מתוך ההטיה האידיאולוגית המערבית של הגוון השחור, אלא הם מהללים אותו ושואבים ממנו גאווה וכבוד, ובדרך זו מנסים לשקם את דימוים, למוטט את המחיצות המפרידות בין אנשים מגוונים שונים ולשפר את מעמדם החברתי.

אהבה ותשוקה, ומשברים ופרֵדות. הסוגיות האלה תמיד שימשו בעבור יוצרים כר פורה לסיפורים ולשירים. ביצירות לפנינו הן מקבלות משמעות כואבת וטרגית. יהודי אתיופיה שהו תקופה ממושכת בחברה מסורתית ומהוגנת; ההורים היו מעורבים בבחירת בן זוג לבתם או בת זוג לבנם ובכינון מערכת היחסים ביניהם, ואף טיפחו את נישואי ילדיהם והבטיחו את הצלחתם. לעומת זאת, בישראל הצעירים יצאו משליטת הוריהם. לכאורה, נפלה בחלקם זכות גדולה לבחור בן או בת זוג לפי טעמם ומצפונם. אך לאמיתו של דבר, הבחירה החופשית לא הושגה בלי מחיר כבד, מערכות היחסים הנוחות לכינון הפכו למאתגרות לשימור לאורך זמן, זוגות התפרקו, לעיתים בדרך טרגית, ואהבה יציבה, מתמשכת ומשמעותית הפכה לזיכרון מתוק מהעבר. חלק מן השירים והסיפורים מבכים את אובדן האהבה התמימה, אהבת אמת, שחיברה והחזיקה פעם שתי נפשות מגיל נעורים ועד גיל זקנה, או בלשונו של הסופר האתיופי המהולל, הדיס אלמיו: אהבה עד הקבר.

לבסוף, בהזדמנות זו ברצוני להביע תודה מקרב הלב להנהלת אגודת הסופרים העברים בישראל, שנטלה משימה חברתית חשובה, והעניקה במה לכותבות ולכותבים ישראלים יוצאי אתיופיה לבטא את עצמם בנושאים שכל כך מעסיקים אותם בתקופה חשובה זו, על דפיו של כתב העת מאזניִם. אני מקווה שחלון ההזדמנות שנפתח בנסיבות מיוחדות בפני יוצרים ישראלים יוצאי אתיופיה יישאר פתוח לאורך זמן גם בשגרה, ויאפשר השתלבותם ביצירה הספרותית הישראלית.

ברוח זו, כולי תקווה כי אנשי תרבות בכל תחום ותחום יקבלו השראה מהנהלת אגודת הסופרים העברים, וישתפו פעולה עם אומנים ישראלים יוצאי אתיופיה בעשייתם התרבותית. אם יעשו כך, יתהווה כאן בארצנו גוון רחב של תוצרים תרבותיים, המשקפים נאמנה את פניה של החברה, ומעל לכול כישרונות גדולים יקבלו ביטוי, ברבות הימים, ואנחנו, החברה הישראלית, נתברך בהם.