להפנות את המאבק לזירה בינלאומית

קרוב לארבעים שנה, אנחנו הישראלים יוצאי אתיופיה, בלי נואש, ממחזרים אותה שיטה במאבק שלנו לקידום זכריותנו. אינספור פעמים הפגנו, הדרך הזו שוב ושוב כשלה, לא חוללה את השינוי המיוחל. ההפגנות אפשרו לפרוק לצעירים תסכולם וזעמם, אפשרו משיכתם של פעילים מרכזים אל משרדי הממשלה, ואפשרו זריקה של חומר הרדמה על צעירים דורשי הצדק, בצורה של משכנתא מוגדלת המחולקת בהגרלה לעשרות בודדים של זוגות צעירים.

    הבה נשאל מדוע ההפגנה והמחאות כשלו לשאת פרי? בראש בראשונה משטרת ישראל היא אחת המשטרות המנוסות ביותר בעולם בדיכוי הפגנות. שנית, המפגינים מנהלים ביניהם מאבק להוציא הפגנה, פחות טורחים לנסח את יעדיה וממטרותיה. שלישית, דעת הקהל הישראלית משוחדת, אינה אוהדת את הקהילה ואת דרשותיה: רבים אומרים, שגידו תודה, שנמצאים בישראל, חיים ברמה גבוהה. משמע, אין הם מודדים את איכות החיים שלנו ואת זכויותינו ביחס לאיכות חייהם וזכויותיהם, כי אם ביחס לארץ המוצא שלנו. רבעית, התקשורת היא נגדנו, מציגה אותנו כאלימים, מדברר את הגופים המדכאים אותנו ועומדת לצדם. 

    הפעם שוב מתוכננת הפגנה, אני אשתתף בה, מאחל להצלחתה. אבל כבר עתה ברור לי מעבר לכל ספק כי אנחנו היוצאים נגד אלימות משטרתית, נשוב בסוף הפגנה חבולים בגוף ונפש, כולי תקווה שלא יהיו אבדות בנפש. דוברות המשטרה כבר הכינה את דעת הקהל: צופים להסלמה, חוששים לכוחותינו, הם אומרים. המילים הטעונות הללו מפעילות שרשרת של קונוטציה, איום קיומי בציבור הישראלי. לשם סיכול ההסלמה ושלום כוחותינו, הוא מוכן לקבל בהבנה פגיעה במפגינים ישראלים יצאי אתיופיה.

    שותף אני לתקוותם של צעירים נרדפים להביא לצמצום אלימות משטרה בעקבות ההפגנה הזאת. אולם לצד תקווה זו, עלינו לשאול שאלה חשובה, שלא נשאלה עד עצם היום הזה. מהי נקודת התורפה של המדינה הישראלית, שאם נלחץ עליה, המנהיגים יתייחסו עלינו ברצינות הראויה לשמה, ויפעלו נגד תופעת הגזענות ואלימות משטרתית? אני חושב שנקודת התורפה נמצאת בנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם בשנה שעברה. שם הוא אמר: "ישראל הטיסה יהודים מאתיופיה לחופש ולחיים חדשים בישראל, במדינה יהודית. אולם כאן באו"ם ישראל מואשמת בגזענות באופן אבסורדי".

    
עלייתם של יהודים שחורים שימשה בעבר ובהווה את מנהיגים ישראלים, כרטיס מנצח להסרת האישום בגזענות את מדינת ישראל. אם מנהיגי ישראל וחברה הישראלית אינם מקבלים כמובנית מאליה את זכותנו לעלות לארצנו ולחיות בה בני חורין, הבה  נדרוש מהם שירוויחו ביושר את הכרטיס הזה. ננהל את המאבק שלנו בזירה בינלאומית, שמנהיגי ישראל יאלצו להקשיב לנו, לקנות את כרטיס המיקוח שלהם מחדש, ילמדו להעריך אותו. אין דבר שהממשלה הישראלית חוששת ממנו מאשר גינוי בינלאומי, אשמתה בגזענות נגד אזרחיה היהודים השחורים. 

    אנחנו עושים זאת לא משום שחפצים בגינוי מדינתנו אהובה; אלא משום שרוצים לתקן את דרכה, לסור מעלוותות מתמשכות אשר מעוללת לנו. בין העוולות הגדולות שמדינתו עוללה לנו אפרשר להצביע: דילול לידה; חטיפת ילדים מהורים; מניעת עליה משיקולים זרים; שיטור יתר והרג חפים מפשע; משפט מוטה וכליאה המונית של צעירים, אדישות מתמשכת לסבל ולעוולת שלנו.
    משמע המדינה שבשמה ילדינו ואחינו שופכים את דמם, מפנה לנו עורף, מתכחשת לנו, הדם האתיופי הפך לדם של כלב, אפילו התקשורת שמרבה במילים כל אימת רואה, ומריחה דם, הדם שלנו בעבור לא מספיק סמיך למשוך את תשומת לבה, לעורר בה סקרנות, ולדון עליו. אנחנו מוחים בבמה הבינלאומית, כי אנחנו אוהבים את מדינתנו. רוצים לעזור לה להתבונן באזרחיה הנרדפים ולתקן את דרכה. אולם עלינו להיזר שלא יתפסו בעלי עניין זרים לנגח בין יהדות אתיופיה למדינתנו. 

    אם כן, ההפגנות לא הצעידו אותנו אל החופש, ולא הביאו לצמצום גזענות ואלימות משטרתית. הגיע זמן לחפש נקודת תורפה, שאם נלחץ עליה בדל כוחנו, המדינה תהיה נכונה להקשיב לנו, להקנות לנו את זכויותינו הבסיסיות לחיות בחופש, בשוויון, בלי אלימות וגזענות בארצנו. נקודת התורפה אינה אלא הפניית המאבק בזירה הבינלאומית.

לא לפחד: גוף חבול; רוח חופשית

גוף חבול, רוח חופשית

השוטרים אולי לא באים להרוג בנו בכוונה תחילה, אולם הם חפצים להנחיל בנו תרבות של פחד * אין ביכולתנו למנוע את הסבל, הכאב וההרג הבא, אבל בכוחנו לסרב לפחד * כל עוד נסרב לפחד, נשאר בני חורין בארצינו. 

עולה שאלה מהותית בקשר להתנהגותה האלימה של המשטרה כלפי ישראלים יוצאי אתיופיה: מדוע השוטרים הורגים בנו, מזדנבים בנו? כדי לענות על השאלה הזו, עלינו לשלול את האפשרות, כי השוטרים באים בכוונה תחילה לרצוח או להרוג אותנו. הנחה זו סבירה מאוד כי אין לשוטרים שום עילה לרצוח בבנו. אולם הם נוטים לפרש התנהגות מחשידה ולו הקלה ביותר של ישראלים יוצאי אתיופיה, כסכנה מידית וממשית. 

     אם כן השוטרים, אפילו הגזענים ביניהם, אינם באים לשכונות של קהילת בית ישראל לרצוח צעירים. אבל הם באים עם כוננה לזרוע פחד, להנחיל תרבות של פחד בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה. הנחלת פחד אפשרית בפגיעה פיזית, בהתעללות נפשית ואף בהריגה בלתי-מוצדקת.

    כאן אנחנו מגיעים לשאלת השאלות: מדוע עלה צורך להנחיל תרבות של פחד בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה? התשובה היא פשוטה, בתפיסת  האדם המערבי, תפיסה שאפילו השיוך שלנו לעם היהודי כושל לנקותה, קיימת הנחה כי אדם השחור הוא פרא אדם, בא ישר מהג'ונגל, זר לחוק וסדר, ואינו מסוגל לרסן את דחפיו הפרימטיביים או לשלוט בהם. לכן הוא עלול להזיק לאדם המערבי המתורבת, המרוסן והמחונך, ולהפר את החוק והסדר הציבורי. הדרך הטובה לשלוט בו, היא לא על ידי חינוך והסברה, כי אם על ידי  אילופו, הכנעתו ושלילת חירותו. ההכנעה תתאפשר אך ורק בכוח הזרועה, ואף בהרג בלי יותר מדי הקפדה על אותם כללי פתיחה באש המקובלים.

     הואיל ואלה פני הדברים בית ישראל אריה יהודה צריכים, מוכרחים וחייבים לדחות את משטר הפחדה. אף שאנחנו בני האדם, נושאים בשר, גוף המסב לנו כאב וסבל, איש לא יכול לפגוע בנפש, ברוח שלנו. כן, הגוף הוא שלנו, אבל חשוף לזממו של זולתנו, מבקש רעתנו, אבל הנפש, הרוח שלנו היא הממלכה הנשלטת על-ידינו בלבד, אם נרצה בכך איש לא יכול לחדור לתוכה ולזרוע בה פחד. השוטר היהודי, בן עמנו, עלול לשפוך את דם אחינו, הוא הוכיח זאת כבר יותר מעשרה מקרים, אבל  הוא לעולם לא יוכלו לפגוע ברוח שלנו.

המלכה היהודית בחרה בהמתה עצמית  משיעבוד רוחה

בית ישראלי ובית ישראלית לא צריכים להיות נזיר נוצרי או בודהיסט, המתכחשים מעינוי הגוף כדי לשמור על חירותה של הנפש מפחד, הם רק צריכים לחקור את השורשים ולשאוב רוח חזקה, גבורה, אומץ לב מאבותיהם ואימהותיהם היהודים. אבותינו ואימהותנו בשהותם ארוכת שנים בגלות אתיופיה, נרדפו פעמים רבות על ידי מיסיונרים אירופים, פולשים איטלקים ופיאודלים אתיופים. אויביהם מרים אלה הזדנבו בהם, בזזו את רכושם,  הרגו בהם, ניסו לזרוע בהם פחד, אבל מעולם לא חלחל בלב אבותינו ואימהותנו שביב של פחד. אדרבה, הם נלחמו בחירוף נפש, הכניעו את אויביהם, גם כשהפסידו במאבקם, ונכפתה על חלק מהם דת זרה, רוחם נותרה חופשית, נטולה מכל פחד.  

   בית ישראלי אריה יהודה הצעיר שנולדת והתחנכת כאן בארץ, לא צריך להרחיק לכת אחר עקבות אבותיך להציל את רוחך לבל תחלחל בה פחד, הביט באבא ואימא שלך הגיבורים, שחצו ברגליהם את מדבריות סודן.  במסעם הרואי נתקלו בשודדים, אנסים, ורוצחים, אויביהם בזזו את רכושם, הוללו את גופם, אבל איש לא הצליח לשבור את רוחם. הם המשיכו במסעם, והגשימו את חזון הנביאים: ושבו הבנים אל גבולם – בנות אל נחתן.

במסע גיבורים אבותינו ידעו סבל גוף, אך רוחם לא נפלה

   אנחנו בית ישראל אסור לנו לפחד משום אדם, בכלל זה משוטר המכוון אלינו נשק טעון. אפילו אם הפרטים בנו נהרגים, אסור לנו בתכלית האיסור לפחד או לפתח תרבות של פחד הקוקטיבי. כי הכדור הורג את הפרטים, הפרטים המתים, מתים בני חורין. אבל אם אנחנו נפחד, אז באמת נמות, לא מתים פיזית, אבל הרוח שלנו תמות. אם הרוח שלנו מתה, אנחנו נהלך בארצנו בראש רכון, ונהפוך לעבדים. וזו היא  תכונה שזרה לנו הן מתוקף היותנו שייכים לעם האתיופי הקנאי לחירותו והן מתוקף היותנו יהודים מסרבים לשאת עול עבדות, אם כבר מישהו הצליח להניח על צווארנו, נלחמו בחירוף נפש להסירו, ולזכות מחדש בחירותנו.

    השוטרים יכולים להרוג בנו, להסב סבל וכאב בגופנו, אבל מעולם לא יכולים להנחיל פחד ברוח שלנו. בית ישראלי ובית ישראלית, מקטן ועד גדול נקראים לסרב להיכנע למשטר ההפחדה של המשטרה, ולהישאר גאים ובני חורין בארץ אבותיהם, חרף הזדנבותה של המשטרה אחריהם.

         

           

     

עוד הרג של החשודים המיידים

הנהרג: יהודה ביאדגה

שוב שוטרים הרגו אזרח בית ישראלי - ישראלי יוצאי אתיופיה. יהודה ביאדגה, הצטרף לרשימה ארוכה של בית ישראלים ששוטרים הרגו אותם, ביניהם אפשר למנות את השמות האלה: אלי סבהט, אילן טפרה, יאיר מלקמו, יוסף סלמסה (חשד להריגה), אברהם דמתי, סלומון טפרה, רפאל רדאי, אהרון מקונן, גשאו מולה.

    כל אחד מן הנהרגים, נהרג פעמיים: פעם אחת נהרג פיזי בכדור; פעם שנייה, טייוח ההרג, ואי-ענישת שוטרים ההורגים. 
השאלה הגדולה שצריכה להישאל היא מדוע המשטרה הורגת שיעור כל כך גבוה של צעירים  בית ישראלים,  ליתר דיוק, מדוע ידם של השוטרים קלה  על הדק בפוגשם חשוד בית ישראלי? 

    מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך, סיפק לנו הצצה נדירה למתחול בראשו של השוטר במשטרת ישראל בפוגשו בית ישראלי. אלשיך שהיה עד לאלימות גואה של שוטריו שאל את עצמו: מדוע יש התנהגות אלימה כלפי האתיופים? וזו הייתה תשובתו: מטבע הדברים כאשר שוטר פוגש חשוד, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מאשר הוא היה חושד בו אילו היה מישהו אחר.
     מדבריו אנחנו מבינים בצורה שאינה משתמעת על שתי פנים, יש חשודים רגילים, כל אזרח ישראלי, אשר חלים אליהם כל הוראות פתיחת אש - אזהרה, ירי ברגל ופגיעה במרכז הגוף.  ויש חשודים מטבעם, ממהותם, שמעוררים חשד כבד יותר. משמע שוטר במשטרת ישראל הרואה בחשוד בית ישראלי דולקת אצלו נורת אזהרה, נורת אזהרה המורה לו: אתה נתקל בחשוד מטבעו, חשוד שחושדים בו יותר. השוטר נכנס לדריכות גבוהה, הוא פוסח על כל כללי פתיחה באש, וירה ישר בראשו או במרכז גופו של החשוד הטבעי והורג אותו.

איור: גיא מורד

    ההסבר של אלשיך להתנהגות אלימה של שוטרים כלפי בית ישראלים מעורר בנו עוד שאלה: מדוע החשד בית ישראלי מקבל תכונה מהותנית, עובר תהליך טבעון? ההסבר סביר לכך הוא צידוק תגובתם אלימה של השוטרים, כי מול אנשים אלימים במהותם צריך לפעול בתקיפות, אפילו להרוג אותם, הרי חשודים מטבעם, לא ניתן לרפא אותם מתכונתם זו בתרבות, בחינוך, או בכל דרך אחרת. יש עוד הסבר אחר, אלשיך ושוטריו הפכו את התרבות לטבע, שפתם ותרבותם למדה אותם כי אדם שחור הוא אלים. את האלימות הזו ראו בסרטים, קראו בספרים, למדו משפה יומיומית המזיקה. אלימות באדם השחור וחשד בו, שחלחלו לראשם בתוצרי תרבות ושפה הפכו לטבעים.
    עוד שאלה מטרידה יותר שצריכה להישאל היא: מדוע אותם שוטרים הורגים מזוכים פעם אחר פעם מאשמת הריגה או שאינם עומדים כלל למשפט? השופטים מורמים מהעם, בה בעת הם חלק בלתי נפרד מאותה תרבות ושפה. החוקים ופסקי דין משמשים אותם מעין עוגן לבל ילכו לאיבוד בפרשנות האישית שנותנים להכרעות המשפט שלהם. זאת ועוד, שופטים נוהגים לחלק בין פושעים מועדים לבין אזרחים בני טובים. לא פעם סיפרו חיילים בית ישראלים ששירתו בצבא, כי כאשר הגיעו לבית משפט צבאי עם חייל עריק, השופט פנה אליהם כאילו הם העומדים לדין, מבחינתו, הפרקליט הבית ישראלי הוא חשוד מטבעו.
    תפיסה נפסדת זו הרואה בקיבוץ אנשים מסוים בתור חשוד מטבעו, מונעת משופט להעניש את ההורגים של החשודים הטבעים או הפוגעים בגופם או ברכושם. עובדה היא שאברך דרס קופאית בית ישראלית ופצעה אותה, האישה הגישה תביעה לבית משפט וביקשה צדק, שהדורס ייענש. אצל השופט מיד דלקה נורה אדומה, הנורה הסיתה אותו מעקרונות הצדק או המשפט המקובלים.

    לכן השופט הנכבד לא רק נמנע מלהרשיע את הדורס, אף ראה בפגיעה בבית ישראלית כמעשה מכונן, שהטיב עמה. כך פסק השופט: המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית, כשווה בין השווים, הוא הדין בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב - הנאשם - התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג דבריה, עורכי הדין פונים אליה בנימוס, וגם מי שפגע בה מתנצל בפניה...היא הבחינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו?

   השופט רואה בבית ישראלית התובעת בתור אדם נחות מטבעה. רק בזכות הדיבור עם השופט, ועם עורך הדין, היא הופכת לשווה בין השווים. המקרה המתואר, גורם לנו לחשוב כאילו היה כאן מפגש בין משה רבינו האדם לבין הקדוש ברוך הוא, שמעלתו הנשגבת של אלוהים מרוממת את האדם הנחות. אבל מה שהשופט שכח הוא, שכל בני האדם שווים הן מעצם בריאתם בידי אלוהים בצלמו ובדמותו והן מעצם זכויות הטבעיות שלהם, הם לא עולים במעלתם בזכות הדיבור של השופט. הם באים לקבל משפט צדק כמו כל אזרח במדינה.
    לא רק השוטר, השופט מטבעים את בית ישראלים כחשודים, או נחותים, אלא בית ישראלים מלומדים תורמים לתפיסה נפסדת זו. הקוראים בכתביהם של המלומדים מהקהילה נדהם לגלות עד כמה הם הפנימו את המסרים המנמיכים  המטפטפים בהם. למשל, אחד בית ישראלים שהשיל מעליו את מורשת אבותיו, קרא לאבא ולאמא שלו ממזרים, שצריכים להתחתן מחדש בישראל. אחרים העמידו פנים של לוחמים לקידום זכויות שוות של קהילתם או לוחמים נגד גזענות, אבל הפכו לזנב של איזה משרד ממשלתי או מנהיג, והפכו לפודלים המהללים את הבוסים שלהם. אט-אט הם בעצמם התחילו לחשוב שבית ישראלים הם חשודים מטבעם. כדי שהם לא יסומנו באותה תכונה מהותנית, חשודים מטבעם, הם התנערו מכל זיקה ורגש נפשי לקהילתם.

    טרם נבקש משפט צדק לנהרגים בית ישראלים, עלינו להבין את הלך חשיבתם של השילוש הבלתי-מקודש: שוטרים, שופטים ומלומדים בית ישראלים שעברו תהליך אקולוטרציה עוקר. הם כל אחד בדרכו שלו רואה בקהילת בית ישראלים חשודים טבעים, שצריך להפעיל עליהם משטר שונה, מחמיר יותר.

    אם כך פני הדברים כיצד נמנע את הרג בית ישראלי הבא בידי שוטר, כיצד נסכל משפט מבזה של שופט בעל דעה קדומה, כיצד נמנע את הטיפול של עניין בית ישראל בידי בני קהילה מסורסים? בית ישראל הם אזרחי המדינה, אין הם יכולים להקים מערכות נפרדות, אף שרעיון זה יכול היה לתת מענה. הדרך המעשית היא לנסח מבחן "החשודים הטבעים". כל שוטר שנשלח לטפל בחשוד בית ישראל צריך לקבל ציון עובר, הוא חייב להיות חף מתפיסה של החשודים הטבעים. השופט העוסק במשפט בו מעורבים חישראלים יוצאי אתיופיה, חייב לעבור מבחן של דעה קדומה, לבל ייטה משפט. בית ישראלים העוסקים בעניין הקהילה, חייבים לקבל ציון עובר במבחן החשודים הטבעים, שמא לא הפנימו את הסטריאוטיפים המטפטפים בהם חדשים לבקרים. 

    דרך שניה לצמצום אלימות משטרתית, היא שחזור של הפגנה משנת 2015. הפגנה זו זעזעה את אמות הסיפים של המדינה, החברה הישראלית נחשפה בפעם ראשונה לאלימות המשטרתית שבית ישראלים הווים. אבל ההפגנה נוצלה על-ידי קובץ פעילים בית ישראלים לקידום אינטרס אישי: הפעילים המרכזים קבלו ג'וב ממשלתי, המשטרה ערכה מסיבת אוכל אתיופי במתנסים, המחאה הצודקת שככה ומטרותיה נשכחו.
    הדרך השלישית להתמודדות נגד האשמה בחשודים הטבעים, היא אותם בית ישראלים שלא עברו תהליך אקולוטרציה עוקר שורשים, צריכים להתארגן ולחשוב כיצד אפשר לשפר את הקיום של בית ישראלים בארצם. בכל מקרה חייבים לפעול לשינוי המצב העגום שבו נכלע קהילת בית ישראל. 

* צילום: Ynet

הזמנה לדיון: מדוע יהודי-אתיופי נעלב ונבוך מהאתיופיות שלו?

נצפית תופעה חוזרת ונשנית על עצמה, תופעה שיהודי אתיופי, נעלב כל אימת קוראים לו אתיופי. השאלה הנשאלת היא: מדוע האתיופי נעלב מהאתיופיות שלו?

המונח אתיופיה, במשמעותו המילולית, פנים צרובות או שרופות, זהו כינו שהדביקו היוונים לאתיופים. היוונים כנראה ניסו  לתאר את אקלים החם של המדינה, שאותות החום נותרות צרובות בגוף אדם או שורפות אותו. מלבד זה, אתיופיה מוכרת בשמותיה עתיקים יותר, אביסיניה, חבש, ויש אומרים, אתיופיה היא גם חלק מממלכת כוש, המוזכרת בתנ"ך.

אתיופיה ועם אתיופי הם שם דבר לערכים נשגבים שאבדו לעולם המערבי: נדיבות, הכנסת אורחים, אומץ וגבורה, קנאות קיצונית לחופש וחירות. אולם הישראלי המצוי כלל אינו מודע לאיכויות האלה, כל מה שהוא יודע מסתכם: במהפכות, בצורת, רעב, שמגיעים עליו ממדיה המערבים.

אותו ישראלי שצפה בכל הדברים השלילים כולם המתרחשים לכאורה באתיופיה, פגש את יהודי אתיופיה בשכונה שלו. הוא התחיל לשאול את עצמו, איך יכול להיות שאתיופי המסכין, משתווה למעמדי, גר בשכנות עמי, סועד במסעדה בה אני מתארח, ואף דורש ממני להגיש לו שירותים?  

בתגובה, אתיופי היהודי הפשוט, אט-אט חש צורך דחוף שעליו להשיל כל מאפיין אתיופי או לכרות גט מאתיופיות בו. בראשית דרכו, סוכני הקליטה סייעו לו במלאכה זו, הם ניתקו אותו ממשפחתו, נתנו לו לאכול מאכל שעבר בדיקה רבנית, מה שנקרא אוכל כשר, בדרך כלל מידת הכשרות נקבעת במידה השוחד שהרב מקבל, ובה בעת הורו לו: אל תאכל שום מאכל טרף ממטבח אמך ומשולחן אביך, כדי שתוכל להתקבל כאחד מאתנו בחברה הישראלית.

האתיופי היהודי הצטיין בביצוע של הוראת רבו וסוכן המתרבת שלו כלשונה. בתום תהליך אקולטורציה, עוקר שורש ומשכיח זיקה לקהילתו ולאתיופיותו, הוא יצא מהפנימיות, זר לבית הוריו כמו חיה שבויה המשתחררת אל הטבע. עתה עמד במצב חדש, מצד אחד הוא שכח לשרוד בבית משפחתו. ומצד שני הלמידה בתקופת אקולטורציה לא הייתה מספקת להפוך אותו לישראל לכל דבר, אפילו אם הוא נהג כמו כל ישראלי, מישהו דאג להזכיר לו את היותו אתיופי.  

היהודי האתיופי הפשוט שעבר תהליך הטמעה אינטנסיבית ומרוכזת  להשלת אתיופיותו, חש נבוך, נעלב. והוא התחיל להגיש תביעה נגד זיהויו בתור אתיופי. השופטים נתנו משפט התומך בטענותיו, וקבעו: אכן, כינוי אדם אתיופי, בתואר אתיופי, זו עבירה על החוק.

הפשע הגדול שיהודי אתיופי בציע מאז עלייתו לישראל היא זו: עיגון בחוק את מושג "אתיופי" כעבירה על החוק. הגיע זמן להכיר בכך שהבעיה נמצאת בהכרתו הנפסדת של יהודי אתיופי, שאתיופיות היא קללה. הוא צריך, מוכרח וחייב להבין, מוקדם ככל האפשר, שאתיופיות שלו היא ברכה, נימוס, צניעות, אצילות, גבורה, חירות, כבוד, קבלת אחר ועוד, ולא קללה.

רק קבלה בהערכה גדולה את תואר הפאר שלנו: אתיופי, נוכל להיות אנשים שלמים בגוף ונפש, אנשים האוהבים את עצמנו, את עברנו ואת עתידנו. רק אדם מכה שורש בעברו, בזהותו היהודית אתיופית וזהותו האתיופית, יכול להביט בבטחה במראה הפיזית בביתו ובמראה הסימבולית שבה זולתו משקף  אותו, למשל, הכינוי:אתיופי או אתיופית.

רק יהודי אתיופי המכיר בתואר פארו: אתיופי, הוא הבונה עמוד שדרה ערכי, שמעמיד אותו זקוף וגאה בשורה אחת עם אחיו היהודים ועם אזרחי המדינה אחרים. לתכלית נעלה זו, נדרש לשקם את הדימוי העצמי של האתיופי שנפגע עמוקות, שיקום זה יכול להיעשות על-ידי חיבור ולמידה על אתיופיה בכלל ועל קהילת בית ישראל וערכיה בפרט.  אחרת, היהודי האתיופי יהיה צל, נטול זהות, עלה נידף, ונעלב ונפגע כל אימת מזכירים לו את שיוכו ליהדות אתיופיה ולעם אתיופי.

מגמות ותופעות בקרב האליטה הבית ישראלית המתהווה

להשתחרר מתודעה כובלת

כשתרבות מצליחה להיחקק בתודעתם  של אנשים היא הופכת לטבעית, לחלופין, בלשונו של הפילוסוף היהודי תיאודור לסינג: כדי להפוך בן אדם לכלב צריך רק לקרוא לו מספיק זמן – כלב שכמוך.

תופעה זו נצפית במלוא חריפותה בקרב בית ישראלים – ישראלים יוצאי אתיופיה, ביחוד בקרב אלו שעברו תהליך אקולטורציה עוקר שורש, משכיח זיקה לעברם ויוצר שיכרון חושים להשתלב בחברה החדשה, תוך השלה מוחלטת של כל זכר לעברם.

כמה וכמה מאפיינים לדמותם של בית ישראלי או בית ישראלית, שהפכו את התרבות לטבע, את הנחות תרבותיות לתכונות מהותניות של קהילתם.

ראשית, רבים מאליטה הבית ישראלית המתהווה, זו שהפכה לסיפור הצלחה, מדקלמת את הסטריאוטיפים המיוחסים לקהילתה במאמרי דעה וראיונות טלוויזיוניים, ובאסיפות ההתרמה. אליטה זו מציגה את הנכשלות, החולשה ומסכינות של קהילה, לא כתוצאה בלתי נמנעת של קליטה כושלת, כי אם כמהותם הטבעית של אנשים שבאו ממדינה ומתרבות נכשלת. העובדה שלבית ישראלים החדשים אין שמץ של ידע או הבנה על אתיופיה, תרבותה ועל עבר קהילתם לא מפריע להם להשמיץ, כי הם חובשים את המשקפיים המערבים המתנשאים והשפוטים.

שנית, אליטה בית ישראלית המתהווה מדלגת על הקהילה שלה ומצטופפת בין האליטות הישנות בישראל באמצעות פגיעה אנושה באינטרסים החיוניים והכרחיים של הקהילה. למשל, חברי אליטה רבים מתנגדים להמשך עליה מאתיופיה, כי חבריה מתבוננים מנקודת מבטם של סוכני עליה המסורתיים מהחברה הקולטת. המבט הוא אותו מבט, אבל הנימוקים נבדלים במקצת. אם סוכני עליה המסורתיים התנגדו לעליה כיוון שלדעתם  עולה הרבה כסף למשלם המסים ולקופת המדינה, אליטה הבית ישראלית מתנגדת, כי העולים החדשים יזכירו להם את עצמם, ויבטלו את תהליך אקולטורציה עוקר שורש שעברו בהצלחה.

שלישית, האליטה הבית ישראלית המתהווה היא אליטה פסיבית, מגיבה לאירועים המתרחשים בחברה, אין בין חבריה אנשים יוזמים, הוגים דעה ויצרים את המציאות שלהם במחשבה. אפילו הפוליטיקאים הטובים ביותר מעלתם מסתכמת ביכולת שלהם להגיב, איש מהם מעולם לא זיהה חלל אידיאולוגי, ואיש מהם לא פעל למלא חלל זה בעשיה.

רביעית, אליטה בית ישראלית מתהווה היא חפה מכל יכולת להבין את חשיבות כינון אמצעי ביטוי תרבותיים עצמאיים וחופשים. אמצעי ביטוי שבהם יוכלו חבריה להגות מחשבה, לחלק רעיונות, לעודד, לגייס ולהפעיל אנשים לפעולה. הואיל ולא השכילו להכיר בכוחם המהפכני של אמצעי תרבות מטעם עצמם, אחדים מפרסמים מחשבתם באמצעי ביטויי כללים, שעוברים הכפפה והתאמה לסטריאוטיפים של הקהילה. מאמרים מעמיקים שאינם מתכתבים עם דעות קדומות, אינם זוכים לפרסום, לכן הכותבים עושים כל שביכולתם להתאים לתפיסות נפסדות ומזיקות.

חמישית, האליטה הבית ישראלית עוברת תהליך סינון מוקפד על ידי סוכני קליטה שונים בבואם לאייש תפקידים לשימור מורשתה של קהילתם. בעוד שמטרתו העליונה לכאורה של התפקיד המוצע, יכול להיות בהצהרה שימור והנחלת מורשת יהדות אתיופיה. אבל המועמד נבחן בשבע העיניים כדי לוודא שאכן עבר תהליך אקולטורציה עוקר זיקה לקהילתו, תרבותו (ראו, למשל, דרישות לתפקיד מנכ"ל למרכז מורשת יהדות אתיופיה, שליטה מליאה באנגלית היא חובה; ידיעת השפה האמהרית או טיגרית היא יתרון, רשות בלבד) ככל שהוא בור הארץ למורשתו, בז לתרבותו, ובכל מה שמעניין אותו להשאיר את עברו זיכרון עבר צורם, או מבע תרבותי מוקפא במוזיאונים, מסרב בכל תוקף לתחיית תרבותית בית ישראלית בארץ אבות, הוא יזכה בניקוד הגבוה ביותר למלא את תפקיד.

שישית, האליטה המתהווה חוצה את גבולות החברתיים של קהילתה מתוך ביזוי מנהגה ויחסי הכוחות בה בין המינים, אבל החצייה הזו רצופה אתגרים ומכשולים רבים. למשל, האישה האתיופית המצליחה רואה באימא שלה עבדת  של אבא, של הגבר, לכן היא בורחת, ככל שהדבר מתאפשר לה,  מגורלה של אימא שלה. אם מתמזל מזלה,  היא יפה ומשכילה או זוכה להכרה ציבורית, מתגשם החלום העליון שלה, חציית הגבולות החברתיים. נשואיה עם זכר אדם בהיר עור, מעביר אותה באחד לאזור גיאוגרפי ותרבותי שונה. אבל בחלוף זמן חוש השמיעה שלה מתחדד, היא רגישה להערות גזעניות והערכות מוגזמות מסביבתה. היא חשה נטע זר בביתה. הבגדים היוקרתיים, האיפור המוגזם, עידוד בן הזוג והילדים המעורבים, שיא מימושו של חזון כור החיתוך הישראלי, אינם מפצים על הפיצול הנפשי שנוצר. אותה אישה או גבר שחצו בהצלחה רבה את גבולות החברתיים, הם הדוברים הקולניים של הקהילה. אבל לאמיתו של דבר הם רחוקים כמרחק הארץ והשמים מקהילתם, אין להם שום הוויה משותפת, מלבד אפליה או גזענות שהם נתקלים בהם כיוון שיצרו דיסוננס קוגניטיבי קשה בקרב שכניהם.  

גור אריה יהודה - לזכור את העבר ולהתגאות בו

 ולבסוף, האליטה האתיופית הישראלית על כורחה מתקדמת במעמדה חברתי, כלכלי, תרבותי או פוליטי לא בתור שווים בין השווים, אלא באמצעות אפליה מתקנת. זוהי הטרגדיה הגדולה ביותר של אליטה זו, היא צריכה כל הזמן דחיפה, ההישגים שרשמה בכוחות עצמה אינם מאפשרים לנפץ את  תקרת הזכוכית המרחפת מעל ראשה. לפיכך ישראלי אתיופי המצליח ביותר אין לו את תחושת הצלחה המושלמת, גם כשהוא מצליח תמיד זוכר את הידיים שדחו בישבנו. העדפה המתקנת היא מכסה מצומצם מאוד, לכן התחרות בין אליטה האתיופית היא קשה, כי ההצלחה  לזכות בה, היא הדרך היחידה לתת ביטוי להשכלה ולכישורים שנרכשו בעמל רב.

בחלוף השנים כל הפרקטיות הפכו את האליטה הבית ישראלית לאפתית, נתונה לחסדיו של פטרון, המלווה, המציל והתומך. אבד כל יכולת להאמין כי אפשר להצליח בדרך שבה כולם מצליחים. אט-אט הגיעו רבים לחשוב הדרך החריגה, העקיפה, המתווכת, היא הדרך הראשית הפתוחה לברי מזל, הדרך הראשית, המקובלת שכל מלומד נכנס בה, היא דרך חסומה בעבורנו.

הגיע זמן להתעורר, האליטה הבית ישראלית צריכה, מוכרחה וחייבת לעבור מקהל פסיבי מגיב, לקהל יוזם וחושב; מקהל מדובב סטריאוטיפים ומנציח אותם, לקהל מקעקע, מפרק אותם, ויוצר מציאות חדשה המעצבת את הקיום שלה בישראל. מקהל הנדחק דרך הדלת הכניסה הצדדית, לקהל הפורץ את הדלת הראשית; מקהל כנוע, משועבד, לקהל גאה, הזוכר את עברו וגאה בהם; מקהל שמפרסם יצירות ומאמרי דעה באמצעי ביטוי דורשים עמידה בדעות קדומות, לקהל המכונן אמצעי ביטוי תרבותי עצמאיים, המאפשרים לבטא את עושרה התרבותי של קהילתו ואת מחשבתו בחופשיות על המציאות שבה הוא חי.

אם אליטה הבית ישראלית תעקור מתודעתה את תודעת הנחיתות שנחקה בה בתהליך אקולטורציה  עמוק, ותפעל לשחרורה, לעיצומה וחירותה, היא תהפוך תוך עשורים אחדים  למועילה לעצמה, לקהילתה ולחברה כולה.  

התכנית, הסיפור שלנו בשלמותו, יצאה לדרך

הסיפור שלנו בשלמותו בפעולה

תלמידות ותלמידים הנפלאים והסקרנים ביה"ס ע"ש רא"ל מרדכי גור במודעין מכבים רעות, נחשפו לתכנית, הסיפור שלנו בשלמותו, בה ערכו מסע היכרות מרגש ומפוקח עיניים עם קהילת בית ישראל. במרכז ההרצאה עמד הסיפור, חלום בדמי כבוד, שפותח, בזעיר ענפין, אשנב לעולמה התרבותי, ההיסטורי, האמוני של הקהילה כמו גם למסע עלייתה הרואי לישראל דרך מדבריות סודן.

בבית הספר פגשתי תלמידים נבונים וסקרנים מאוד שחפצים ללמוד ולדעת אודות קהילת בית ישראל, שעלייה יודעים מעט מאוד, יודעים מעט מאוד כי בעירם, כמו בערים מבוססות אחרות במדינה, נוכחותם של בית ישראלים דלה מאוד, המפגש הבלתי מתווך בינם לבין אחיהם ישראלים יוצאי אתיופיה נדיר ביותר.

הם אולי בכל זאת שומעים סיפורים על קהילת בית ישראל דרך אמצעי תקשורת, שבדרך כלל הסיפור מתחיל במבצע משה ובמבצע שלמה, ומסתיים בסיפורי עוני ומסכינות או סיפורי הצלחה נדירים והיסטורים המסופרים בפליאה גדולה בתקשורת. תלמידים נפלאים אלה ועוד תלמידים רבים במדינה צמאים לדעת את הסיפור שלנו בשלמותו, הסיפור המשלים את המסופר מנקודת מבט של ההגמוניה - המדינה, התקשורת, ונציגי הקהילה שעברו תהליך תרבות עמוק, עוקר שורשים, משכיח זיכרון, ורצון זיקה ושימור העבר שלנו.

התוכנית, הסיפור שלנו בשלמותו, חושפת הציבור הישראלי הכללי בכלל ואת הדור הצעיר בפרט, זווית היסטורית, תרבותית ואמונית אותנטית, אמינה וחדשה, ופחות ידועה הן על בית ישראל והן על החברה האתיופית, שלצדה שהיינו שנים רבות, הושפענו ממנה והשפענו עליה. אתיופיה היא לא מלחמות אחים, בצורות ורעב, מחלות ומוות, המסופרים מנקודת מבטה של האליטה התרבותית המערבית. אתיופיה היא מקום מוצאו של אדם, מדינה רביעית לקבל אמונה מונותיאיסטית, לייסד ארגון חברתי מורכב ומתוחכם מקדמת דנא, ולהמליך קיסרים ומלכים במשך אלפי שנים ולהבטיח את חירותה תוך סילוק כוחות אימפריאליזם וקולוניאליזם אימתניים בבושת פנים.

יהודי אתיופיה אינם סך הכול של סיפור מבצעי עלייה, קהילה נידחת ממרכזיים יהודים בעולם, שחוקרים מערבים ויהודים חרוצים גילו אותם. כי אם קהילה יהודית עתיקה שהתקיימה לצדה של תרבות אתיופית מפוארת. יהדות אתיופיה היא לא מיעוט ככל המיעוטים הנרדפים בעולם כי אם קהילה גאה שניהלה אוטנומיה שלטונית, ממלכת גדעונים, מעל אלף שנה באדמת אתיופיה. קהילה יהודית גאה ששמרה, חרף האתגרים וקשיים הקיומיים, על גחלת אמונה. קהילה שערכה מסע עליה רגלי מפרך במדבריות סודן, כבוש שמר ושת, גנבים וליסטים, ששום פזורה יהודית חלוצית ככל שתהיה לא עשתה, ובדרך מאתגרת זו מימשה את חלומה עתיק יומין, את חזון הנביאים: הבנים שבו אל גבולם - ובנות אל נחלתן.

תלמידי בית ספר ע"ש מרדכי גור, במודעין מכבים רעות

חשיפת הסיפור שלנו בשלמותו בפני הציבור הישראלי בכלל ובפני דור המחר בפרט, היא משימה חשובה לאין ערוך בעיננו. הלמידה אודות הקהילה תצמצם תחושת ניכור, זרות, גזענות, אפליה, ובה בעת תגביר תחושת שותפות גורל, ערבות הדדית, וכבוד הדדי. 


אנחנו צוות, הסיפור שלנו בשלמותו, מתנגדים בלי פשרות למושג קליטה חד-סטרית. כי הנחה זו רואה ביהודי אתיופיה אובייקט אנושי פסייבי, שצריך, מוכרח וחייב להיספג בחברה הישראלית, לאמץ את ערכיה, תוך השלמה מוחלטת של זהותנו ומאפיינו התרבותיים מעוררי גאווה. אנו מאמינים בקליטה הדדית, על פי השקפה זו, אין סוכן קולט וסוכן נקלט, כי  בין עדת בית ישראל לחברה הכללית מתקיימת מערכת יחסים סימביוטית. משמעותה, שאינה משתמעת על שתי פנים, קליטה הדדית, המאפשרת למידה הדדית, רק באמצעות הלמידה ההדדית, אפשר לבנות חברה סבלנית וסובלנית, אשר הפרטים בה מקבלים את עצמם ואת זולתם באופן שווה.