תושבי גן יבנה מהקהילה חיים בשיכונים דלים,
מוקפים בווילות מפוארות * יוצאי אתיופיה הוותיקים עזבו את השכונה, ואת מקומם תפסו
עולים חדשים * הקשישים מתמודדים עם מצוקה קשה, הצעירים שומרים על אופטימיות
ሰማይን ማየት እንጂ መጨበጥ አይቻልም
በጋን ያቭኔ ያሉ ኢትዮጵያውያን ይሁዲዎች የሚኖሩት በደካማ
ሰፈሮች ውስጥ ሲሆን የተከበቡት ግን በተዋቡ ቪላዎች ነው።
מאת גרמאו מנגיסטו
לא פעם פעילים
חברתיים בקהילה ומחוצה לה מתחו ביקורת נגד שיכון ישראלים יוצאי אתיופיה בערים ושכונות
מוחלשות. היווצרות שכונות כמו קרית משה ברחובות ורמת אליהו בראשון לציון שימשו דוגמה
מוחשית לחוסר אינטגרציה בינם לבין יתר עדות ישראל. אילו שוכנו העולים בישובים מבוססים
היו מתערים מהר יותר בחברה, טענו הפעילים.
שוחחנו עם תושבים
מהקהילה בגן יבנה, מועצה מבוססת יחסית, כדי
לעמוד מקרוב אם שם באמת הקהילה מתערה בחברה. המציאות הרבה יותר מורכבת.
תושבי גן יבנה
ממוצא אתיופי מתגוררים בעיקר בשלושה רחובות: רחוב בן-גוריון, הרצל ושבזי. לו גדולי האומה,
על שמם קרואים רחובות אלה, היו רואים את ההבדל התהומי בין תושבים שחומי עור לתושבים
לבנים, הם ודאי היו מתהפכים בקברם.
בני הקהילה
שוכנים בבניינים ישנים של שלוש-ארבע קומות, אשר נראים כמו שריד מעידן אחר, לצד וילות
וקוטג'ים. הבניינים גבוהים מדירות הקרקע, אבל הגובה כאן לא מסמן רמה או איכות, אלא
ההיפך הוא הנכון.
אחת הנשים היטיבה לתאר את ההבדלים בין מרחב הקיום של בני הקהילה לשאר התושבים: "אתה רואה את השמיים, אבל אתה לא יכול לתפוס אותם בידיים". דירות הפאר קרובות, אבל אינן בנות השגה.
עצם הימצאות
בני הקהילה בישוב מבוסס, אין משמעותה שהם נהנים מאיכות חיים גבוהה. אומרים כי בודדים
מבני הקהילה רכשו וילות במקום, אבל אלה אנשים נעלמים, חלק בלתי נפרד מנוף הווילות.
יוצאי אתיופיה
הגיעו לגן יבנה החל משנות ה-90', אבל רק לפני מספר חודשים הניחה המועצה אבן פינה להקמת
בית כנסת ראשון לעדה. סמוך לכביש ראשי סואן מתנוסס שלט ענק על עמוד חשמל ועליו המודעה:
"המועצה המקומית גן יבנה מקימה בית כנסת לקהילת עולי אתיופיה. שלכם ובשבילכם".
שטח שלט הפרסום קרוב בגודלו לשטח המיועד למבנה. בינתיים השטח כבוש שמיר ושית, סממני
בנייה עוד לא נראים באופק.
בני הקהילה
הוותיקים עברו קשיים רבים, ביניהם חוסר נגישות לתחבורה ציבורית. "נכנסנו בשנות
ה-90', הכביש המוביל לאשדוד נסלל מאוחר יותר. נאלצנו לחכות לאוטובוס שלוש שעות",
נזכרת מלסו מהרה. "היום המצב לא מושלם, אבל השתפר בהרבה. מחכים חצי שעה בערך".
היא מספרת שעברה לגן יבנה מקרית אתא בעקבות בני משפחה
שהגיעו למקום. "מתווכי דירות הביאו אותנו לראות את הדירות בשעות חשיכה, האיצו
בנו לקנות מהר, אם נתמהמה מישהו אחר יקדים אותנו".
במהלך השנים
מהרה גילתה תופעה מוזרה: התושבים הוותיקים מבני הקהילה נוטשים את דירותיהם ועוברים
לערים אחרות. "חלק מהדירות בנות שני חדרים וסלון. משפחות מתרחבות, רוצות דירה
גדולה יותר, כאן בגן יבנה הווילות יקרות, לכן עוזבים למקום אחר, שאפשר לקנות דירה גדולה
במחיר סביר", היא מסבירה.
"יש פה
דירות שנמכרו שלוש פעמים: בהתחלה פרנג' מכר לאתיופי, אחר כך אתיופי ותיק מכר לאתיופי
עולה וכך הלאה. במבנה הזה ברחוב שבזי אין היום פרנג' אחד לזכר".
אחד הרוכשים
האחרונים (שביקש להישאר בעילום שם) מספר: "הרבה שנים מאז שעזבתי את הבית שלי באתיופיה
הייתי ללא דירה, וכל כך רציתי שתהיה לי דירה שוב. האדם שמכר לי את הדירה קנה בית באשקלון,
הוא היה ותיק יותר ממני בישראל.
הרבה מהשכנים
שלי מכרו את הדירות שלהם, השאירו אותי לבד עם דיירים חדשים עוד יותר, והלכו לערים אחרות.
"אנחנו
הנותרים מחכים עד שהדירה תימכר. תבין, אנחנו מתקשים להגיע לאירועים, אנשים מתקשים להגיע
אלינו. המשפחות שלנו בערים אחרות לא כל כך שמחות כשאנחנו עושים אירועים".
אל תשליכני לעת זקנה
זקני
הקהילה הם כנראה החוליה החלשה והנפגעת ביותר. בעקבות עלייתם ארצה הם מנותקים מהקהילה
הרחבה יותר, ומנותקים עוד יותר מהסביבה החדשה בגלל קשיי שפה.
"החיים כאן יכלו להיות נפלאים", אומר איש
זקן בלבוש מסורתי (סירב להזדהות בשמו, אך הסכים להצטלם). "מה חסר, אתה שואל? השפה,
אני לא שומע מה אומרים בעירייה, הם לא מבינים מה אני אומר. אני נאבק לשרוד מקצבת הזקנה.
יש עובדת סוציאלית מהקהילה, היא יושבת במועצה, לפעמים באה, אבל אין עזרה".
גם תזזו אצנפה
בת ה-75 מבטאת אותה מצוקה, שהפכה מנת חלקם של זקני הקהילה בגן יבנה. "לזקנים בערים
שונות נותנים מתנות, נותנים תמיכה. אני זקנה, בעלי זקן, קר לי בחורף. אני פונה בבקשה
תנו לי שמיכה, הם אומרים לי: 'תקופת הזכאות שלך חלפה, את כבר לא עולה'.
"ילדיי
חלקם מתו, חלקם יצאו מהבית. אני חולת סכרת, שש שנים לא יצאתי מגן יבנה. קשה לי ללכת,
אני נעזרת במקל. אנחנו מקבלים ביחד פחות מ-4,000 שקלים מביטוח לאומי. אנחנו חיים במצוקה, ישנים על מיטה ישנה,
יושבים על כיסא ישן מאוד, לבעלי אין שפה, לא מסוגל ללכת למועצה לבקש עזרה.
"אני מנסה
לסגור את החודש במעט הכסף שיש לנו, אבל ההוצאות רבות. בערים אחרות מקבלים תרופות בחינם,
אני משלמת מהכסף המועט שיש לנו. החיים קשים".
כל המרואיינים
תמימי דעים בדבר אחד: גן יבנה טובה לחינוך ילדיהם. אברהט טווסה: "אני אוהבת את
גן יבנה, זה מקום שקט, אנשים עשירים, ילדים נולדו כאן, התחנכו והלכו לצבא בלי בעיות.
בגן או בבית ספר אין לנו בעיה של הפרדה, כאן לא אומרים ילדים שחורים, ילדים לבנים.
לפעמים אתה רואה ילד אתיופי אחד בתוך כיתה של 30 תלמידים, ואין אפליה. הבעיה מתעוררת
כשהם חוזרים הביתה: לנו ההורים אין את המותרות לקנות מחשב לילדים. הבטיחו לנו מחשב
מהממשלה, אבל לא הגיע אלינו".
גם הדור הצעיר
יותר מעיד שהחיים בגן יבנה טובים. דני אבבה, חייל בשירות חובה: "אפשר להתפתח פה.
במקומות כמו רמת אליהו, שבהם מרוכזת כל הקהילה, קשה להתערות בחברה. אנחנו כמעט בכל
מסגרת במיעוט, לכן הסביבה יותר משלבת".
ישראל אלמיהו
השתחרר לאחרונה מצה"ל ומספר: "אני גר כאן קרוב ל-19 שנה. מה שטוב פה שאין
הרבה בלגן. אני לא אוהב לבלות במועדונים. את רוב הזמן שלי אני מחלקבין הבית לעבודה.
אנשים שאוהבים לבלות בדרך כלל הולכים לערים אחרות, אין פה כלום בשבילם".
הם מודעים להבדלים
ברמת החיים בינם ובין שכניהם, אבל אופטימיים, שביום מן הימים רמת החיים שלהם תעלה.
אלמיהו: "כל אחד חי את החיים שהגיע אליהם. אין שום סיבה שאנחנו לא נגיע לאן שהם
הגיעו. יש להם וילה? גם לנו יהיה בעתיד".
