אני יהודי, אני ישראלי ואני שחור

דני אדינו אבבה מתאר בספרו את עלייתו לארץ, התמודדותו עם חבלי הקליטה ותפישות גזעניות, הפיכתו לעיתונאי ושובו לביקור בכפר הולדתו בבגרותו. זהו ספר מרתק המיטיב להמחיש את זהותם הקרועה של רבים מיוצאי אתיופיה בישראל

"המסע לא תם", ספרו של דני אדינו אבבה, מגולל את סיפור עלייתו לישראל, מאבקו להתקבל לשורותיה הצפופות של האליטה העיתונאית בארץ, התמודדותו עם הגזענות שארבה בכל פינה במסע השתלבותו בחברה, דאגתו לעתיד ילדיו בחברה שבה צבע עורו של אדם עדיין משמש אמת מידה בלתי-מבוטלת להתקבלותו בה, למידת חירותו ולמפלס תחושות הביטחון והפחד שלו. זהו סיפור אישי מרתק המדגים בצורה הטובה ביותר את סיפור מסעם של יהודי אתיופיה דרך סודאן ואת אתגר קליטתם של צעירים רבים מקהילה זו הנקרעים בין הזהות היהודית-אתיופית לזהות הישראלית.

כדי להפיק את המרב מהספר, חשוב ראשית כל לעמוד על הפער העצום בין התפישה העצמית הגבוהה של קהילה זו להשתקפותה בעיני החברה הכללית. פערי התפישה לא רק מתוארים בסיפורים דמיוניים ובשיחות סלון בין חברים, אלא גם מאוששים במחקרים. גדי בן עזר, בספרו "המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1985-1977" (הוצאת מודן, 2007), זיהה שלוש תמות מרכזיות שמעידות על תפישתם העצמית הגבוהה של ישראלים יוצאי אתיופיה: זהות יהודית מוצקה, שבמהלך המסע הלכה והתגבשה  עוד יותר; הקרבה, המתבטאת בסבל הפיזי והנפשי הכרוכים במסע אל החלום; והמסע כסיפור גבורה, המשתקף בעמידה מול איתני טבע והעוינות האנושית. בדומה לכך, על פי מחקרה של שלי אינגדאו-ונדה, "חוסן בהגירה: הסיפור של יהודי אתיופיה בישראל" (הוצאת רסלינג, 2019), אותם עולים שחוו את תלאות המסע בסודאן פיתחו חוסן נפשי, שכל האתגרים המתרגשים עליהם בקליטתם בחברה נהפכו לבטלים בשישים בהשפעתם על חייהם.

זהות יהודית מוצקה, הקרבה, גבורה וחוסן שבהגירה – כל אלה התגבשו לדימוי מרכזי אחד, שהוא ההקבלה ליציאת מצרים: יהודים המגיעים לארצם המובטחת בהנחיית האל לרשת אותה, ולחיות בה כבני חורין ואזרחים שווים. ואולם, חלקים בחברה הישראלית אינם מתייחסים אליהם בהתאם לזהות זו, אלא רואים בהם חסרי אונים, המתפקדים בשולי החברה ונתונים לעיצוב מחדש.

אבבה, שעבר תהליך אקולטורציה בחברה הישראלית ואף הצליח להפוך לעיתונאי פורץ דרך בקבר קהילת יוצאי אתיופיה, עוצר ממסע ההצלחה שלו, חושף בפני הקורא הישראלי את התפישה הדואלית – את התפישה העצמית הגבוהה ומאבקי הקליטה הבלתי מתפשרים ולמולם המבט של החברה הישראלית המוריד מערכו, מטיל ספק בזהותו היהודית, מפקפק ביכולתו ואף מעורר בו חשש לעתיד ילדיו.

הסיפור נפתח בהיזכרות בתקופת ילדותו בכפר היהודי טאלהמדו, שבו נולד אבבה ובו עוצבו חוויותיו הראשונות. הוא זוכר את המקום הפסטורלי שבמרחביו הוליך צאן ובקר, שיחק בכל המשחקים הפופולריים בתרבותו ולמד כרועה צאן את משמעות האחריות. אבבה רועה הצאן אמנם לא ראה סנה בוער כמו הנביא משה, אבל ביום בהיר אחד הבחין בשינויים דרמטיים המתרגשים: אנשים זרים מתחילים לפקוד את כפרו, מספר הבהמות הכשרות הולך ופוחת בזמן שמספרן של אלה הלא כשרות גדל, נשים שוקדות בהכנת צידה לדרך ואילו  הילדים חדלים מתפקידם המסורתי כרועי צאן ומקבלים תפקיד חדש – עזרה בהכנות לקראת  השיבה לירושלים.

חזון השיבה לירושלים, שסופר לילדים בהזדמנויות שונות, היציאה המתוכננת  נותרה סודם של המבוגרים בלבד. היהודים שמרו בחשאיות את דבר היציאה הלילית לא רק מפני שמעמד הילדים היה נמוך בחברה המסורתית, אלא גם מפני שהיחסים בין היהודים לשכניהם היו מורכבים. הם חששו שאם ייוודע דבר יציאתם את גבולות המדינה, יאשימו אותם באי-לויאליות, ילשינו עליהם לרשויות המדינה, יבזזו את רכושם או יפגעו בהם, וחמור מכל, יסכלו את מימוש חלומם.  

ההורים אמנם הצליחו לשמור בסודיות את היציאה הלילית לירושלים, אבל לא היה ביכולתם לחסוך מילדיהם את ההשפלות, האלימות, השוד, האונס, והמוות במשך המסע. אבבה, שהיה אז בן 9 לערך, ראה חיילים מפשפשים בכיסיו של אביו, מגלים תרמיל, כופתים את ידיו ומשליכים אותו מתחת למשאית. כילד המבוהל הוא חזה באדם היחיד שיכול להוביל אותו לחוף המבטחים מושפל נופל ארצה. בעוד משפחתו פורצת בבכי תמרורים, אבבה נאכל מאשמה ושואל את עצמו אם אולי הוא זה ששם את התרמיל בכיסו של אביו. רק לאחר תקופה ארוכה הוא נגאל מתחושת האשמה הזאת כשנודע לו כי אחיו היה אחראי לכך.

מסיפור מעצרו של האב אבבה הקטן לומד שתי התנהגויות אנושיות הנצפות בשעת המשבר: האחת, קצין שצפה במשפחה האומללה ניגש אליה, גילה רחמנות ושיחרר את האב, אך לא לפני שסטר לו בפניו מול משפחתו; והאחרת, התנהגות השכנים, שאכלו ושתו בבית משפחת אבבה, ובלי להביט לאחור במשפחה המושפלת המשיכו במסעם, מונעים מיצר ההישרדות.

מכל הטרגדיות הפוקדות את המהגר, ייתכן שהפרידה מהמשפחה היא האכזרית ביותר. פרידה כזאת, שנהפכה לסמל לסבלם הגדול של ישראלים יוצאי אתיופיה, היתה גם נחלתו של אבבה. פעם אחת הוא נאלץ לעזוב את אמו בסודאן ופעם אחרת עלה לישראל לבדו, כשאביו נשאר בסודאן (אמו עלתה לפניו). הפרידה מאמו החמירה את קשיו הקיומיים בסביבה אכזרית שבה כל אחד דואג לעצמו; ואילו הפרידה מהוריו בישראל הותירה אותו כחומר גלם אנושי בידיהם של מורים ומדריכים בפנימייה. הם לקחו בעלות על חינוכו, מרטו את בגדיו הגלותיים, כפו עליו לעטות ציצית, טלית וכיפה, ואף שינו את שמו מאדינו לדני.

על פי עדותו, אבבה פעל להשמיד את מבטאו האתיופי ולהיות ישראלי צבר: "אני זוכר את הבושה שעטפה אותי בכל פעם שהורי דיברו איתי אמהרית. רציתי להיות כל כך צבר ולחוש ישראלי, עד שניסיתי להעלים בדרכים יצירתיות את המבטא הכבד. הלכתי לקלינאית תקשורת ואפילו למורה לפיתוח קול".

בחלוף הזמן, בעידוד מוריו ומדריכיו, הוא נהפך לישראלי ממש: מתלבש כמו המקומיים, מדבר עברית צברית ואף מקבל משוב חיובי כי האתיופיות שלו, קללת הגלות, הוסרה ממנו, וברכת הצבריות שורה בו. אז הגיע להבנה כי שום דבר לא יעמוד בדרכו לממש את הפוטנציאל הטמון בו, כמו בכל ישראלי אחר בן גילו.

כשהוזמן לכינוס למתגייסים עתידיים לצה"ל שבו הוצגו להם אופציות לשירות, הקצין שידל את הנערים להשתבץ ליחידות צבאיות על פי יכולותיהם, כישוריהם, חוזקתם הפיזית והנפשית והעדפותיהם ומצפוניהם. אבבה הצעיר זוכר את שאלתו באירוע ואת תשובת הקצין: "שאלתי אם אני יכול להגיע לגלי צה"ל. דממה רועמת השתררה באולם... הקצין הסתכל עלי ואמר: אני לא מבין, אתה נראה לי בחור בריא. למה לך להיות נהג כשאתה יכול לתרום למדינה ביחידות אחרות?" היחס שאותו מתאר אבבה הוא נחלתם של ישראלים יוצאי אתיופיה רבים, המבקשים להתקבל למשרה בהתאם להשכלתם וכישוריהם. לעתים גם לאחר שהתקבלו אליה, יש התוהים על כך, כאילו בחירתם במקצועות חופשיים היא הסגת גבול בוטה וחצופה.

אחרי שהוא מגולל בפנינו את נישול זהותו המקורית, התכתו בזהות הישראלית החדשה ורצונו הבלתי פוסק להוכיח ולהצליח, אבבה עוצר ומתבונן בעצמו, בהוריו, בקהילתו ובעתיד ילדיו. במבט לאחור, הוא רואה את אובדן הסמכות ההורית ואת התעצמות סמכות הילדים. אותו הילד שבאתיופיה הסתירו ממנו את סוד היציאה נהפך בארץ לפה של משפחתו, זה שמכיר את מצב החשבון של הוריו ומתרגם להם את המשוב של מוריו על הישגיו והתנהגויותיו – אם כי תוך עיוות דברי המורה כך שהוא עצמו יצטייר כתלמיד מצטיין ומופת בהתנהגותו.

במבט לאחור, הוא רואה את בני קהילתו החיים בשכונות מצוקה ואת הצעירים הנאבקים למען מיגור שיטור-היתר והאלימות המשטרתית, ביעור נגע הגזענות, הכרה בזהותם הדתית והתרבותית וקבלתם בחברה הישראלית כשווים בין השווים. כמי שהשיל כל זהות יהודית-אתיופית ועטה זהות ישראלית, אבבה חפץ לבודד את עצמו מהקהילה ומצרותיה. הוא מספר כי הוא גר בשכונה טובה, הוא ובת זוגתו עובדים במקצועות חופשיים וילדיו לומדים בבית ספר יוקרתי; בינו ובין קהילתו אין דבר וחצי דבר מלבד גוון עורו. אלא שבעל כורחו, אבבה מוצא את עצמו שותף לגורלה של הקהילה וצרותיה רודפות אותו כצל. לכן הוא מגיע לתובנה בלתי ניתנת לערעור: "אז זהו, שאנחנו זה הם. והם – אנחנו".

אבבה מגלה שהצלחה אישית ומשפחתית אינה מאפשרת בריחה מהקהילה הנרמסת והמתויגת גם כאשר ילדיו, שנולדו בישראל, מתחילים לשאול: "אבא, אנחנו אתיופים? אתה אתיופי ואנחנו לא" או "אבא, למה אנחנו שחורים?" בעקבות זאת, הוא אוסף את בת זוגו וילדיו ויוצא עמם למסע שורשים באתיופיה. כשהמשפחה עולה שם לכלי שיט אתיופי ומפליגה בנהר שבו שורצים תנינים, אחד מילדיו המפוחדים זועק: "אני רוצה לצאת מפה ומיד... רוצה הביתה". האב חש מסופק כי בנו הכיר היכן באמת נמצא הבית שלו.

המסע אחר חיפוש השורשים והזהות היהודית עובר לדרום אפריקה. אבבה, כמי שנתקל תדיר בתופעת הגזענות הישראלית, נשלח מטעם ההסתדרות הציונית העולמית ותנועת הבונים דרור, להיאבק בשנאת ישראל במדינה זו ולקדם פרויקטים לרווחת הקהילה המקומית. בשלוש זהויותיו - "אני יהודי, אני ישראלי ואני שחור", כפי שהוא מעיד – הוא ניצב בעמדה בעייתית ביותר. בהימצאותו בביתם של יהודים דרום-אפריקאים ואורחיהם הישראלים, הוא צופה בנשים שחורות העובדות אצל היהודים, מגישות אוכל לאורחים וחיש מהר מסתלקות ונחבאות. מופתע מהתנהגותן של הנשים, אבבה ניגש אליהן ומזמין אותן להצטרף לארוחה. "שכחת שאנחנו שחורות", הן עונות לו, והוא משיב: "גם אני שחור". הנשים מגיבות: "אבל אתה לא כאן. אתה זר, ולכן הם מכבדים אותך".

ובעודו מהרהר במעמדן השפל של הנשים השחורות, לפתע המסובים סביב השולחן, שכל טוב בו, מדברים בגנותם של השחורים הדרום-אפריקאים. אחד מהם משיח לחברו: "אני אומר לך, לקחו מדינה מדהימה ונתנו אותה לקופים לנהל אותה..." בן שיחו מגיב: "תראה, הכל פה מושחת... כל כושי פה בוס ואם אתה לא נותן לו שוחד, הוא לא יעשה את העבודה שלו". אבבה, היהודי השחור, חש עלבון מהעלבת השחורים, פונה אל עמיתיו ומבקש מהם לא להשתמש במילת הגנאי "כושי". הדובר הראשון נזעק לרומם את מעמדו של החבר הנעלב, תוך יצירת חציצה בין השחורים, ואומר לאבבה: "אתה, למשל, לא כושי. אתה מבין את ההבדל, אחי? לכם האתיופים אין בעיה לעבוד בלי שמישהו יגיד לכם מה לעשות. לאח שלי, למשל, יש עובדים אתיופים בישראל... ללקק את האצבעות. הם מדהימים, הם מסורים והם נאמנים לו".

הקריאה בספרו של אבבה מאפשרת הצצה נדירה לחייהם של ילדים בכפר אתיופי, למסעם רווי התלאות לישראל ולסבל הפיזי והנפשי שחוו בנסותם לממש חלום עתיק יומין. כמן כן, הספר מאפשר להבין את הפרקטיקות השונות שסוכני הקליטה נקטו כדי למחוק את זהותם של ילדי העולים מאתיופיה ולהטמיע בהם זהות ישראלית חדשה. זאת ועוד, הספר חושף את צורותיה השונות של תופעת הגזענות, שבה נתקל ישראלי ממוצא אתיופי השואף להצליח בחברה.

בד בבד, הקריאה ב"המסע לא תם" מעלה שאלות מורכבות הנוגעות לעיצוב זהות עצמית וקהילתית. אבבה אמנם לוקח את זוגתו וילדיו לביקור שורשים בכפר הולדתו באתיופיה, אך הוא לא טרח לספר להם על עברם של הוריו או לפתח בהם רגש ביחס לזהותם היהודית-אתיופית, בין היתר כיוון שעבר זכור לו במטושטש. דומה כי בעבורו האב אבבה, תכליתו העליונה של ביקור השורשים הייתה פחות ליצור זיקה רגשית-נפשית בקרב ילדיו לעבר קהילתם, כי אם לגאול אותם מגורלו שלו עצמו או של אלו החולקים עמו גורל דומה: פיצול בין זהות יהודית-אתיופית לזהות ישראלית. מזווית ראייה זו הספר מומלץ לכל אדם שמתעניין ביחס  קהילות ישראל בכלל ובעליה הקליטה וזהות ושייכות של ישראלים יוצאי אתיופיה בפרט.   

 

 

Settings