יהודי שחור בדמיונו של השבט הלבן

לקהילת בית ישראל - ישראלים יוצאי אתיופיה - יש התגלמות כפולה בחברת הרוב הלבנה הישראלית. השבט הלבן המתנשא יוצר את ההתגלמות המדומיינת של יהודים שחורים חלשים, אלימים ומאימים, שיש להיזהר מהם לבעל יחבלו באושרו וברווחתו שלו. וההתגלמות הממשית של ישראלים יוצאי אתיופיה, קהילה שלווה, ציונית גאה ולוחמת בנחישות לקידום זכויותיה, מוכרת בקרב ישראלים מעטים שמנסיבות חייהם הפכו לחלק בלתי נפרד לקהילה זו, או ישראלים יוצאי אתיופיה עצמם, שלא עברו תהליך הטמעה, המחליף את התגלמותם הממשית בהתגלמותם הפיקטיבית. אבל מציאות חיה של קהילת בית ישראל, לפחות עד כה, מעוצבת בעיקר מהתגלמותה המדומיינת בתודעתו של השבט הלבן, ולא מהתגלמותה הממשית.

    לאופן שבו ישראלים יוצאי אתיופיה מדומיינים בתודעתו של השבט הלבן יש היסטוריה ארוכה, שמקורה, למרבה האירוניה, בתפיסה עצמית של השבט הלבן היהודי עצמו. טרם הקמת המדינה היהודית, שאיפתו העליונה של השבט הלבן הייתה לזנוח את יהדותו ולהשתלב בחברה המערבית הנוצרית החילונית, בעיקר זו הגרמנית הארית. הוא ראה ביהודים וביהדות ביטוי עליון לחולשה קיומית, אולם ניסיונותיו הנואשים להתאחות בתוך העמים כשלו. כי הגויים הזכירו ליהודי שוב ושוב,  יהודי, כמובן לפי התגלמותו בתודעתם,  יישאר יהודי שפל, חלש, מאיים ורודף בצע. בחלוף הזמן, השבט הלבן התאזן, וניסה להתחבר למקורו, ליהדותו, לעמו ולכור מחצבתו. ולכן הוא שב לארצו, הקיים את מדינתו מחדש. אבל במדינת הלאום שלו, הוא מיסד היררכיה חברתית חדשה, שבה קימיים מעמדות עליונים ומעמדות תחתונים.  

    בחברה החדשה שאותה מיסד בדמותה של החברה המערבית החילונית, השבט הלבן השיג את מה שלא השיג במערב. אך הפעם הוא לא שואף להשתלב בגזעים העליונים, הגזע הארי, אלא רואה בעצמו התגלמות של הקבוצה הנבחרת. אך לא הנבחר היהודי, בעל עליונות מוסרית,  המטיף להושיט עזרה לחלש, ליתום, לאלמנה ולגר, אלא הנבחר המערבי, שמגיס את כל כוחותיו החומרים והסימבולים להנציח את עליונותו התרבותית ואת שליטתו. הנה באורח פלא, קבוצות לאומיות וקבוצות יהודיות מוחלשות, הפכו בעיניו של השבט הלבן היהודי להשתקפות של דימויו הגלותיים של עצמו.  דהיינו, לאותו יהודי מערבי שפל, חלש, ומאיים שמבקש להיות חלק מהשבט הלבן הגרמני. עתה בתורם, השואפים להצטרף  לשבט הלבן היהודי, היו צריכים להפגין שנאה עצמית תהומית. לכן אנחנו רואים קבוצות יהודיות שנות, בראשם מספר לא מבוטל של ישראלים יוצאי אתיופיה משכילים, השונאים יותר מכל את קהילתם, ואת מורשתם תרבותית, ועושים כל שביכולתם להיות החיקוי הנלעג של מושא הערצתם.

    עכשיו יש בחברה ישראלית לצד השבט הלבן המקורי שבטים לבנים חדשים, שמדמיינים את קהילת בית ישראל בתור קבוצה חלשה, אלימה ומאיימת. איש משטרה מזרחי, בן לשבט הלבן החדש, הפך על כורחו זקיף בשער ארמונם של השבטים הלבנים כולם. בעיניו כל אזרח במדינה, שאין לו מעמד של שבט לבן או חיקויו, הוא אויב, שיש לפטרל בשכונתו עשרים וארבעה שעות, להתעמר עליו, לעצור אותו, לפגוע בו פיזית, להתעלל בו נפשית, ומעל לכול  להנחיל בו תרבות של פחד, לבל ירים את ראשו, לבל ישאל שאלה על זכויותיו ולבל יפעל לשיפור מעמדו בחברה. אך לא פחות, לבל יפר את שלוותם של השבטים הלבנים ולבל יערער על מעמדו החדש שלו עצמו, שרכש במחיר שנאה עצמית. מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, למשל, סיפק לנו הצצה נדירה לדרך שבה השבט הלבן החדש רואה בישראלים יוצאי אתיופיה: מטבע הדברים, הוא אמר, כאשר שוטר פוגש חשוד המוח שלו חושד בו יותר מאשר היה חושד בו אילו היה מישהו אחר (הארץ, 30.8.2016). לטעמו של אלשיך, יהודי אתיופי, הוא בחזקת חשוד, מדליק נורה אדומה בראשו של השוטר הפוגש בו. לכן אנחנו עדים לשיטור יתר בקרב קהילת בית ישראל, שקוצר מחיר דמים בלתי נתפס, מעל עשרה צעירים הרוגים בקהילה בשנים האחרונות, אחרון שבהם היה יהודה ביאגדה, שבשמו יצאו למחות אלפי ישראלים יוצאי אתיופיה.

    לאמיתו של דבר הכוח העצמתי והמסמם של השבטים הלבנים הוא התקשורת. אנשי התקשורת, לא כולם, הם הקבוצה היוצרת, המפיצה, והמנחילה את התגלמות דמותו החלשה, אך מאיימת ואלימה של היהודי השחור. השדרנים והכתבים בעד גבותיהם המעובות, רואים בקהילת בית ישראל אספסוף של אנשים, פרא אדם, פורץ חוק, מחרחר ריב. לכן מגיסים את כול כושר הרטורי וכושר הכתיבה המופלא שלהם, לעשות דמוניזציה, ודה-לגיטימציה לכל פעילות חוקית של קהילה זו. אמנם טרם התחילה המאחה האחרונה, אנשי התקשורת רקמו זימה עם המשטרה, והכינו את דעת הקהל לרע מכול ודבררו את המשטרה: חוששים לפגיעה בכוחותנו (מאקו, 27.1.2019); חשש במשטרה: הירי ביהודה ביאדגה יכול להביא להסלמה (מעריב, 19.1.2019).  הציבור הישראלי כבר היה מוכן לקבל בשלוות נפש אפילו ירי במפגנים, כי המושגים הסלמה, פגיעה בכוחותינו, מעוררים בו שרשרת של משמעויות מאימות על עצם קיומו. במהלך ובתום ההפגנה התקשורת התמקדה לא במטרת המאחה, כי אם באי-נוחות שנגרמה לשבט הלבן עקב חסימות כבישים או בהתנהגות אלימה של המפגינים:  מחאה אלימה (ישראל היום, 31.1.2019), אף שהמפגינים נהגו באיפוק ובפעלו במסגרת החוק, אולי לבד קובץ נערים שנחשדו בהתפרעות לאחר פיזור ההפגנה המרכזית.

    עוד כוח מהתל של השבטים הלבנים הוא בית המשפט, אותו מציירים כגוף שפועל על עקרונות משפט אחידים, ומעל לכל עיוור לצבעים. אבל עיקר עיסוקו של בית המקדש החילוני, הוא להקריב את הקבוצות המוחלשות על מזבחו כדי להנציח את שלטונו של השבט הלבן.  אמנם כל מי שמבקר בבתי המשפט השלום ברחבי המדינה נוכח לדעת, כי אולמי בית המשפט מלאים באשמים מתויגים, מקוטלגים, ומדומיינים בתור מאיימים על מנוחתם, עושרם וסדר עולמם הנוח של השבטים הלבנים. יש רקורד מפוקפק לעשיית הצדק של השבט הלבן כל אימת הוא דן בקבוצות שאינן נמנות עמו. זה היה נכון בפסקי דין שנתו שופטים קולוניאליים באפריקה, באסיה ובאמריקה. וזה נכון גם אצל השבטים הלבנים היהודים בישראל בהתנהלותם מול קבוצות מוחלשות. הנה דוגמה, שופט ותיק ומעורך מאוד בבית משפט השלום בירושלים, משה דרורי, נדרש לדון רב שדרס קופאית אתיופית והפקיר אותה. בפסק דין בן 323 עמודים, שניתן ב-8 בספטמבר 2008, השופט נמנע מלהרשיע בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה והפקרה לאחר פגיעה, בין היתר, כדי לא לפגוע בסיכויו של הרב הדורס במינויו לדיין בעתיד.

    הבה נסכים שהשופט משה דרורי הוא יהודי רחמן, מזכה אשמים, אבל מה הייתה עמדתו לגבי אותה יהודייה פצועה ומושפלת, ומחפשת משפט צדק? בדיוק בנקודה זו  נחשפת  הדמות השחורה הנחותה המכוננת בתודעתו, שיוצאת נשכרת מהפגיעה בה. אמנם כך כתב השופט דרורי: המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלי, כשווה בין השווים, הוא הדין לפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל הרכב – הנאשם – התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה לדעת כי השופט מקשיב להגיג דבריה, עורכי  הדין פונים אליה בנימוס, וגם מי שפגע בה מתנצל...היא הבחינה את השיפור העצום במעמדה החברתית בין תחילת הדין לסופו.

    השופט מהשבט הלבן רואה ביהודייה השחורה, הנדרסת, בתור אדם נחות, שאין היא צריכה משפט צדק, די בכך ששופט המורם במעלתו ממנה שבעתים הקשיב לה ומעמדה החברתי התרומם. המפגש בין השופט לתובעת, אינו עוד מפגש בין בני אדם או בין מבקש צדק לעושה צדק, כי אם משול למפגש בין אלוהים למשה הנביא, כמו רוחניותו של משה הנביא נסקה ללא הכר, כך היהודייה השחורה הנחותה, מעמדה התרומם והפכה חיש קל לשווה בין השווים. משמע, הפגיעה בה השתלמה לה, לכן אין צורך להרשיע את הנהג הדרוס והעולב. 

    זאת ועוד, חיילים ישראלים יוצאי אתיופיה המשרתים בפרקליטות הצבאית, יודעים לספר כי כאשר עומדים מול שופט לייצג חייל לבן עריק, השופט מזהה אותם באופן אוטומטי בתור נאשמים, אף שדרגותיהם, סמליהם ולבושם מעידים בבירות על תפקידם.  לאמיתו של דבר, אדם לא צריך להיות בעל השכלה משפטית כדי לומר שהשופטים מהשבטים הלבנים, מי יותר ומי פחות, רואים בישראלים יוצאי אתיופיה בחזקת פורע חוק. שכן בתי הכלא מלאים בישראלים יוצאי אתיופיה, למשל, כלא "אופק", הפך למקום שבו מושלכים רבבות צעירי הקהילה ומאבדים אופק לעתיד. לאחרונה, נשיא המדינה, רובין ריבלין, ושרת המשפטים, איילת שקד, יצאו בקריאה לצעירים ישראלים יוצאי אתיופיה שהורשעו בתקיפת שוטרים מעושה,  להגיש בקשה כדי שתיקיהם ימחקו.  אבל המכובדים האלה מתוקף היותם שייכים לשפט הלבן, מלבד הצגת חזות של אנושיות מתחסדת, לא קראו לבטל את שיטת המבוססת על פרופילינג. קרוב לוודאי הם לא פנו לגורמים רלוונטיים לעצור את מסע הצייד המשטרתי המנוהל נגד קהילת בית ישראל, מבקשת שלום, דורשת שלום, אוהבת עמה וארצה.

    הפוליטיקאים הם סולתה ושמנה של השבטים הלבנים. אולם הם תלויים בקולות הבחורים של כל הקבוצות בחברה, לכן מבטאים בשפה מוסווית, מיתממת ומצטדקת את תחושת העליונות הלבנה שלהם. אולם במעשיהם ובהחלטותיהם  נוהגים בישראלים יוצאי אתיופיה כמו שהקולוניאליזם נהגו בילידים באוסטרליה, באמריקה ובאפריקה. מעולם לא התייחסו ברצינות לרצונם של ישראלים יוצאי אתיופיה, כי אם הם בעצמם קבעו מה טוב בעבורם. לכן הפרידו את הילדים מההורים ושלחו אותם לפנימיות; נתנו למוסר הרבני להתעמר על הקסים; העלימו העין או נתנו הסכמה בשתיקה למדיניות דילול הילודה בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה של משרד הבריאות; הנהיגו מכסת עלייה מחמירה מזו של המנדט הבריטי, התעלמו משבוים של בני הקהילה, ועוללו עוד עוולות רבות.

    והציבור הרחב, רובו ככולו, רואה את עצמו שייך לשבט הלבן או לחיקוי הנלעג שלו. לכן הוא מגלה אדישות מוחלטת נוכח רדיפות ועוולות שנגרמות לישראלים יוצאי אתיופיה ואף בעצמו נוהג בהתנשאות. ההתנשאות מתבטאת במפגשים אישים, אם בן שבט הלבן פוגש יהודי שחור משכיל ומצליח, התגובה הפבלובית שלו היא הפתעה, פליאה, ועימות בלתי נמנע עם הנחותיו המוקדמות. הדרך החלופית בה נחשפת התנשאותו, היא עיסוק לגופו של היהודי השחור. כל אימת יהודי שחור מנסה ליצור קשר עסקי  כלשהו, בן השבט הלבן לא ידבר עמו בגובה העיניים  על מהות העסקה, תנאיה, רווחיה והפסדיה, כי אם  סביב האדם עצמו, התנהגותו, הרגליו, מאכליו, חבריו ועוד. בן השבט הלבן ידבר עם ישראלי יוצאי אתיופיה על כל דבר, אך לא על מהות העסקה עצמה.

בית ישראלים הממשיים

לצד השבטים הלבנים הרואים ביהודים השחורים המדומיינים בתור פורעי חוק, נטולי יכולת לרסן את הדחפים הפרימיטיביים שלהם, וקוראים לפעול בכוח הזרוע לרסנם, יש גם  אנשים בחברה ישראלית הרואים  ביהודים שחורים כישויות ממשיות המתקיימות  בישראל, ואף מתנהגות ופועלות כיתר ישראלים, ולכן קוראים לראות בהן שווים בין השווים.  אלה הם בראש בראשונה, יחידים משבטים הלבנים, שיצרו קשר דם עם קהילת בית ישראל, והגורל של הקהילה הפך לגורל שלהם. אבל למרבה הצער פעילותם אינה ממריאה מעבר לגבולות הצרים של משפחתם המצומצמת.
    הקבוצה השנייה המכירה בקהילת בית ישראלית הממשית, שיש לה זכויות שוות היא ישראלים יוצאי אתיופיה ששרדו את מכבש כור החיתוך. יחידים אלה עד כה פועלים בדל כוחם לשנות את השיח המתנשא בחברה הישראלית. אולם פעולת דמוניזציה ודה-לגיטימציה כלפיהם הולכת וגוברת.

    שני הכוחות האחרונים הם הערובה לסילוק ישראלים יוצאי אתיופיה מדומיינים מתודעתם של השבטים הלבנים. הם יכולים לעשות זאת בפעילות הסברה נחושה ומתמשכת, שעיקרי מסריה צריכים להיות: ראשית, מידת פורענותם, היותם מאימים של ישראלים יוצאי אתיופיה על השבטים הלבנים, צריכים להיבדק מהתנהגותם בפועל ולא להסתמך על הנחות קודמות; שנית, איכות חייהם וזכויותיהם של ישראלים יוצאי אתיופיה שצריכות להיות מושוות לאיכות החיים והזכויות של לאזרחים במדינה הישראלית, ולא לארץ מוצאם; שלישית, השבט הלבן לגווניו חייב להכיר בכך כי הוא  מתנשא על ישראלים יוצאי אתיופיה בשפתו ובהתנהגותו על בסיס יומיומי.

    אבל השינוי הממשי במעמד של ישראלים יוצאי אתיופיה יתרחש ביום שבו השבט הלבן המקורי, השבט הלבן החדש וזרועותיהם ישנו ללא הכר את המבט היוצר יהודים שחורים חלשים אלימים ומאיימים, יחדלו לערוך עליהם משפט קדום ויעשו חשבון נפש עמוק לעוולות שגרמו לקהילה זו ויפעלו לתיקונן  ברצינות הנדרשת. בני הקהילה יכולים לעזור לשבט הלבן לשנו את המבט שלו עליהם ולעשות חשבון נפש אמתי בכך שישאפו להשתלב בחברה הישראלית, לא מתוך כניעות, אלא מתוך עמדת כוח, והתחברות לעבר ורכישת כישורים נחוצים להווה.
    רק אז אפשר לצפות שדם של יהודי שחור לא יישפך לריק בפתח ביתו; רק אז אפשר לצפות שהשופט יפסיק לראות בפגיעה בישראלים יוצאי אתיופיה בתור תהליך מכונן לקליטתם המוצלחת בחברה; רק אז אפשר לצפות שמפכ"ל המשטרה ושוטריו, יחדלו לחשוב שיהודי שחור הוא חשוד יותר במהותו; ורק אז אפשר לצפות שהתקשורת תחדל להציג את ישראלים יוצאי אתיופיה בתור איום אולטימטיבי על שלום הציבור; רק אז אפשר לצפות שבן השבט הלבן ינהל שיח ענייני בנושא הנדון עם ישראלים יוצאי אתיופיה, ולא על מנהגיהם או הרגליהם; ורק אז אפשר לצופת שישראלים יוצאי אתיופיה יהיו שווים בין השווים בחברה הישראלית. רק אז, אפשר לצפות, שסוף-סוף, תתממש, הלכה למעשה, ההבטחה של אבות המייסדים של המדינה: מדינת ישראל תקיים זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין – וצבע עור.