דיאלוג במקום כוח

ממה נובע חוסר האמון של יוצאי אתיופיה במשטרת ישראל, איך הגענו למצב הזה, וכיצד אפשר לתקנו?

  

מאת גרמאו מנגיסטו

בחברה דמוקרטית המשטרה היא כוח האכיפה ששומר על הסדר הציבורי ועל שלמות גופם ורכושם של האזרחים. בעיני רבים מיוצאי אתיופיה, במקום לספק תחושת מוגנות, המשטרה הפכה למקור איום.

משיחות עם משפחות שילדיהן נעצרו על ידי המשטרה עולה כי תחושת איום זו חוצה קבוצות גיל, ובעניין זה אין הבדל בין המבוגרים, שנתקלים פחות במשטרה, ובין הצעירים, אשר נתקלים בה בתדירות גבוהה יותר.
 

הם לא רק מרגישים שהמשטרה נטפלה אליהם, אלא חוששים שאם יתלוננו נגד השוטרים, המשטרה תרדוף אותם. חוסר האמון במשטרה הוא לא רק נחלתם של אלה שהיתה להם היתקלות בלתי נעימה עם שוטרים, אלא גם של אלה שמעולם לא נתקלו בה.

דיאלוג במקום כוח. תרשים: ויקיפדיה

שני חוקרים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, פרופ' גיא בן פורת וד"ר פני יובל מהמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית, בדקו את מידת האמון של אזרחי ישראל במשטרה. הם השוו בין היתר בין חרדים, ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה וכלל האזרחים. ממצאי המחקר מראים כי ישראלים יוצאי אתיופיה מבטאים חוסר אמון במשטרה יותר מכל קבוצה נחקרת.

הם מאמינים שהמשטרה נוהגת באזרחים בחוסר הגינות. שוטרים עוצרים אנשים בסביבתם ללא סיבה מוצדקת, ואם יתלוננו במשטרה יקבלו יחס גרוע לעומת אזרחים אחרים.

לחוסר האמון שבני הקהילה מפגינים כלפי המשטרה קדמו כמה אירועים מכוננים, ביניהם נזכיר שלושה מרכזיים:

האירוע הראשון היה תגובתה של המשטרה בהפגנה שערכו בני הקהילה ב-1996 בירושלים, לאחר שנוכחו לדעת כי בנק הדם השליך את תרומות הדם שלהם לפח האשפה. המשטרה, שעד אז ראתה בבני קהילה אנשים תמימים, התארגנה בכוחות מעטים, והופתעה מעוצמת המחאה. תגובתה האלימה של המשטרה היתה מכה שנייה, שהוכיחה לרבים כי הם צריכים להמשיך להיאבק, עד שיתקבלו כאזרחים מן השורה.

האירוע השני היה הריגתו של טפרה בהטה ב-1999 בביתו בבאר שבע. ארבעה שוטרים ירו בו 22 כדורים, לטענתם, לאחר שבהטה שלף אקדח. רבים בקהילה הזדעזעו מהריגתו, ובמיוחד מכמות הכדורים שנורו.

האירוע השלישי הוא שימוש המשטרה בשוק חשמלי בביצוע מעצרו של יוסף סלמסה, צעיר בן-22 מבנימינה, ומותו המסתורי ארבעה חודשים מאוחר יותר. בעקבות האירוע חוסר האמון התחלף בתחושת איום.   

הימנעותם של אישי ציבור מגינוי המשטרה וזיכוי בית המשפט לשוטרים המעורבים בהרג בני הקהילה, כמו זיכוי ארבעת השוטרים שהרגו את בהטה, העצימו עוד יותר את תחושת האיום.

לא יתכן כי אזרחים ישראלים יחושו מאוימים מהמשטרה ואישי ציבור ישתקו. הגיע הזמן לנהל דיאלוג בין המשטרה לקהילה.  בדיאלוג זה השוטרים צריכים להפנים, כי  צעירים שחומי עור המתקבצים בגנים ציבוריים, הם לא בהכרח סוחרי סמים או מתכנני פריצה לבתים או בנקים. אולי הם מתכנסים שם, כמו צעירים אחרים מבני גילם, כדי לחוגג יום הולדת לחבריהם או לציין מסיבת מחזור כיתה י"ב?

באותה מידה, הגיע הזמן שבני הקהילה ינהלו דיאלוג עם המשטרה ויפנימו כי המשטרה לא אמורה להיות גוף מאיים ורודף, וייעודה להגן עליהם. אם בכל זאת הם חשים ששוטרים אחדים רודפים אחריהם בלי סיבה, עליהם לזכור שלא מדובר במשטרה כולה, ועדיין הם יכולים להגיש תביעה נגד אותם שוטרים ואולי לזכות במשפט הוגן.

צריך להשיב את אמון הקהילה במשטרה ולהסיר מהלב את תחושת האיום. אחרי הכל, מדובר במשטרה שלנו, שבשורותיה משרתים מיטב בנינו ובנותינו.

התפילה שבעל-פה עלתה לכתב

קס מנטסנוט ממו מקרית גת הקליט את התפילות שנשא בעל-פה קס מנשה זמרו ז"ל * כעת יוצא לאור "ספר הכהנים" בן 1,000 העמודים עם כל תפילותיו * האם זו פגיעה במסורת התפילה, או הדרך היחידה לשמר את הזיכרון? 

מאת גרמאו מנגיסטו 

קס ממו: הספר מכיל 2,000 שנות היסטוריה של אבותינו

כמו אבות אבותיו באתיופיה, קס מנטסנוט ממו התפלל תפילות געז ודימיין את היכל המקדש. כיום הוא חי בישראל, וכסמל לערגה לירושלים בנה בקרית גת בית מוקף בחומת אבן, תזכורת לכותל המערבי. הוא גם העלה על הכתב את התפילות שאבות אבותיו הגו בעל-פה יום וליל במשך אלפי שנים, בהיעדר ספרי תפילה.

היו סיבות שונות למיעוט ספרי הקודש והתפילה בארון הספרים של יהודי אתיופיה. קס ממו מצביע על שלוש מהן: ראשית, השלטונות החרימו רבים מהספרים. שנית, מנהיגים רוחניים בקהילה אסרו כתיבה, כי תלמידי אורית, שרכשו ידע קרוא וכתוב והתקשו להשלים את לימודיהם, פרשו מלימודי קודש וניצלו את הידע שרכשו כדי להפוך לקוראי כוכבים ומכשפים. שלישית, מלאכת הכתיבה היתה כרוכה בהוצאה כלכלית גדולה, שלא תמיד היה קל לעמוד בה, ואמצעי הכתיבה לא היו זמנים.לפיכך, כל צעיר יהודי שביקש ללמוד אורית, היה חייב לשנן את התפילות הנאמרות על ידי הנזירים או הקסים. התמדה ומשמעת היו התכונות החשובות במלאכת הזיכרון.

"בזמן שלמדנו, היינו מתלבשים כמו אדם העומד להיכנס לבית המלוכה", מסביר קס ממו, "משלבים ידינו לאחור, מצמידים רגלינו זו לזו, מפנים פנינו אל הקיר, עומדים דום בהוד וביראה. העמידה מול הקיר נועדה למנוע מאיתנו מלראות שום דבר אחר, שעלול להסיח את מחשבתנו, ולהגדיל את הריכוז. המורה ניצב מאחורינו והתבונן עלינו לבל נזוז ימינה או שמאלה. ואז הוא היה מורה שורת תפילה בעל-פה, ואנחנו חוזרים אחריו שלוש-ארבע פעמים. חצי שעה עד ארבעים דקות למדנו ברציפות, ולבסוף, נדרשנו לומר את התפילה לבדנו, כדי לוודא שקלטנו אותה".

שינון התפילות לא הסתיים בלימודים, וגם בשעה שעסקו במלאכת חולין במהלך היום, דיקלמו את התפילות שלמדנו בלילה הקודם. קס ממו מסביר כי התפילות דומטת בקהילות השונות של יהודי אתיופיה, אבל קיים פער בידע של הקסים: "יש קסים גדולים שהידע שלהם בתפילות אין לו סוף, כמו אוקיאנוס. קסים מן השורה, ששמעו מילה או משפט חדש בתפילה, הוסיפו לתפילותיהם".

הקסים היו גמישים לקבל חידושים בתפילה, ונוקשים בוויתור או בהסרה, משום שהם הכירו באופיה של התפילה בעל-פה, שהיא משתכחת ונעלמת. אף שבהוספה גם אפשר לעוות תפילה ואף להתרחק מהתפילה המקורית, הם ראו בה דרך יחידה למאבק נגד השיכחה. "אנחנו הקסים נוטים לקבל הוספה בתפילה, ומי שמוסיף לא באים נגדו. המחסיר בתפילה נדרש להשלים בעצמו מתוך שמיעה," מציין קס ממו.

היום בישראל הקסים ממשיכים להתפלל בעל-פה, אך לא את כל התפילות. "היו תפילות מיוחדות שהתפללנו באתיופיה. היו תפילות לשלום ירושלים וגאולה", מסביר קס ממו. "אנשים שמבינים את משמעות התפילה, היו מתפללים לירושלים בהתכוונות גדולה, פניהם היו מאירים, ועיניהם דומעות. היינו אומרים, 'הוי, ירושלים אין דומה לך מכל הערים בתבל, בנויה את לתלפיות, היום הפכת תל חרבות'". 

קס ממו פונה אלי ואומר: "אתה יודע, כל עוד בית המקדש אינו בנוי, אף אם יבנו בתים בירושלים, בעינינו היא עדיין חרבה. ירושלים תיחשב בנויה אך ורק לכשיקום בית המקדש". אף שתפילות בעל-פה מאירות פני אנשים המבינים אותן וגורמות להם להזיל דמעה, הן נותרות עלומות בעבור קהל המתפללים שאינו שולט בשפת הגעז. פער הידע הזה מבטיח דרגת קדושה לקסים ומערכת יחסים דומה לזו שהתקיימה בין משה רבנו לעם ישראל. "כשהכוהנים מתפללים, הקהל מגיב בהתאם להבעות הפנים, ריקודיהם, זמרתם, שמחתם או עצבותם. גם כשהמילים אינן מובנות, המתפללים מבינים את מטרת התפילה. זה כמו לשמוע מוזיקה בשפה זרה וליהנות מצליליה הנעימים".

בימים אלה עלה על הכתב נוסח התפילה העתיק. קס ממו הקליט קרוב למאה קלטות מתפילות בעל-פה של גדול הקסים, מנשה זמרו ז"ל, ותימלל אותן במשך שנים. "לקח לי הרבה זמן לכתוב, בכל שורה הייתי מתלבט ומתייעץ". 

גם אחר מלאכת נמלים זו, טיוטת הספר הייתה צריכה לעבור שינויים משמעותיים. אמסלו מהרי, עורך הספר: "במשרד היו יושבים הכוהנים (מהרי מציע להשתמש בכוהן ולא בקס, כי קס הוא גלגול של המילה קיסר, אשר אינה מוזכרת בתורה) ומזמרים את התפילות. אני כתבתי תפילותיהם במחשב, ומה שנכתב השתקף במקרן גדול.



"אם כהן אחד מדלג על מילה או משפט, אחרים היו עוצרים אותו ומתקנים. אף שהתפילה אותה תפילה וכל הכוהנים עברו פחות ויותר אותה הכשרה, יש הבדל בין הכוהנים בבקיאות, בדיאלקט ובמבטא בין הכוהנים מאזור ווגרה לאלה מדנביה או טגרי". 

בסופו של דבר ראה אור "ספר הכוהנים" עב כרס עם יותר מ-1,000 עמודים, בחסות העמותה "מועצת הכוהנים של העדה האתיופית" ובמימונה של "הקרן הידידות". נמצאות בספר תפילות חצות לילה, שחרית, מנחה, ערב ושבת. 

מהרי רואה בספר ירושה היסטורית, שלא ייעשה בו שימוש. "הדור החדש לא יקרא בו, וגם אנחנו לא, אבל זה כמו תכשיטי זהב שאנחנו יורשים מהורינו ושומרים עליהם בכבוד". קס ממו מכיר הן בערכו ההיסטורי והן בשימוש העתידי בספר. "הספר מכיל 2,000 שנות היסטוריה של אבותינו. הקסים צריכים להיעזר בו בתפילותיהם, קהל מתפללים שיודע לקרוא צריך להשתמש בו. בספר נמצאים דברי אלוהים חיים, והוא צריך להימצא בכל בית, אפילו אצל אלה שלא יודעים לקרוא, כי הוא מביא ברכה".

הלוחמים השקופים

לעתים קרובות שומעים על חיילים ממוצא אתיופי שמשתמטים, עורקים או נכלאים * אבל מי מדבר על החיילים הרבים והטובים, שנלחמים לצד חבריהם ומסכנים את חייהם בהגנת המולדת?

רואים אותם בשירות הסדיר ובמילואים,  כמעט בכל יחידות הצבא, מעל ומעבר לשיעורם היחסי באוכלוסייה. כתף אל כתף עם עמיתיהם, ניצבים למבצעים תכופים ולמלחמות ישראל, נלחמים בעוז וגבורה עד הכרעת אויבי מדינתם. הם לא מהססים לחרף את חייהם למען הגנת העם והמדינה.

צילום: אביגיל עמי. ידיעות אחרונות
ראה גם באתר: אוטופיה שלי - חברה, תרבות ופנאי

חוסר ההלימה הזה הופך לצורם עוד יותר נוכח  היסודות המוצקים  שעליהם גדל ומתחנך הנוער הישראלי-אתיופי. היסוד הראשון הוא שנוער זה צומח בבית ציונימאוד, שאהבת הארץ והעם היהודי היא לחם חוקו.

    הוריו מתפללים לשלום המדינה יום וליל, ומצווים עליו חדשות לבקרים להגן על המדינה בפני כל מחרחרי רעתה ולשמור עליה מכל משמר. הנוער ישראלי-אתיופי אינו שונה מאותם עלמים המתחנכים בתנועת הצופים, שערכים הציוניים מושרשים ומוטמעים בהם.

    היסוד השני, הנוער הישראלי-אתיופי גדל לרוב בבית שופע חיבת הארץ העם, אך דל ממותרות חומריות. בשל כך הוא מוצא פחות זמן לשבת שעות ממושכות כדי להרהר על אופנות חשיבה פילוסופיות, כמו הסרבנות המצפונית. הוא אחרון מבין אלה  הזורעים במוחם מחשבות, המשמשות להם אמתלה  לפטור את עצמם מן המאבקים המזוינים עם אויבי ישראל.
    אולם, בהזדמנויות שונות - בימי העיון ובעיתונות, מחציתם, קרוב ל-50%, מופיעים כמקרים סוציאליים, עריקים, משתמטים או כלואים; מחציתם, אלה התורמים, נותרים שקופים.
    רק אדם המשרת בשירות הסדיר או במילואים, עשוי להיתקל בחוסר ההלימה המוחלט בין הנתונים המנופחים המתפרסמים, מטעם הצבא או גופים אחרים, על חיילים ישראלים יוצאי אתיופיה הכלואים, ובין נוכחותם הבולטת ביחידותיו השונות של צה"ל.
    היסוד השלישי: הנוער העולה והצבר, הגדל בישראל, אף ישמע מפי הוריו סיפורים נפלאים על מולדת הישנה אתיופיה. הוא אינו לוקח במערך שיקוליו את האופציה לשוב למולדת הישנה, אולי מלבד ביקור שורשים.  הוא מחזיק דרכון ישראל מאובק אחד ויחיד, כורת ברית אמונים בל-תותר עם עמו, יושב בארץ אבות אבותיו.
   היסוד הרביעי: לרשותו של נוער זה לא עומדות הזדמנויות תעסוקה משפחתיות, שנפתחות לפניו בתום לימודיו התיכונים.  משמע, מלבד המניעים הציונים הטבועים בו, להגן על המדינה והעם, הוא רואה בשירות צבאי כרטיס כניסה לחיים אזרחיים וקבלתו בחברה.
    בשעה שחיילים נופלים בהגנת המדינה והעם, ראוי לכפר על הדימוי השלילי שהודבק לחיילים ישראלים יוצאי אתיופיה. נוצר עיוות משווע, כי כמעט כל פרסום אודותיהם מצביע על נפקדותם, עריקותם או כליאתם במהלך שירותם הצבאי.
    מבלי להיכנס לטענה שאולי הצבא מפעיל יד קלה בכליאתם, שומה על צה"ל לתקן את המעוות.  לאמיתו של דבר, ישראלים יוצאי אתיופיה מתגייסים בשיעור ניכר, העולה מכל סקטור אחר בחברה, וגם אם חלקם נכלאים, עדיין הם נוכחים בשורות הצבא מעל ומעבר לשיעורם היחסי באוכלוסייה. 
    אפילו אם צה"ל אינו רואה, כמו גופים ממשלתיים ובלתי-ממשלתיים אחדים, בישראלים יוצאי אתיופיה פרה חולבת לגיוס משאבים, הרעשה גוברת על נפקדותם, עריקותם וכליאתם, עושה עוול לחיילים יוצאי אתיופיה רבים, השוקדים בהגנת המדינה והאומה יום וליל.
    שיקום הדימוי של חיילים ישראלים-אתיופים, תוך קידומם בדרגות ותפקידים,  לא רק יעשה צדק עם אותם חיילים  המגינים על העם בחירוף נפש,  אלא גם יזניק לשחקים את המוטיבציה בקרב הדור הבא וידרבן אותו לעשות שירות משמעותי עוד יותר.

נשיא לכל ישראלים, שומה עליו לגמול השפה העברית מאיבתה ומעיונותה כלפי הגוון והאדם השחור

 אם הנשיא הנבחר ראובן ריבלין, מתכוון באמת ובתמים לכך שהוא הולך להיות נשיא לכל הישראלים, שומה עליו להורות לאנשי משרדו לבל ישתמשו  בשפה משוחדת, מעליבה חלק מהציבור הישראלי ואף מתבקש לפעול לכך שהשפה העברית תיגמל מאיבתה לגוון השחור ולאדם השחור

הבחירות לנשיא המדינה מאחורינו, בדרך נשרו  כעלי שלכת אלו  שדבק בהם רבב באמת או הודבק בהם בזדון, ואחד צלח את המשוכה והתעטף בעצמו בהילת הכבוד הראויה לנשיאי המדינה, ורבים ביקשו כבר עתה את קרבתו, והוא עצמו, הנשיא הנכבד, ראובן ריבלין, הכריז כי בכוונתו להיות  נשיא כל הישראלים כולם.

בשבע השנים האחרונות היה לנו נשיא בעל מעוף דמיון וחזון, שצפה מעבר לים ודיבר אל מנהיגי העולם ויצג את ישראל בכבוד גדול, אך החיבוק הגדול שלו, שעטף את העולם כולו, כמעט לא הורגש בישראל גופה.

עתה מסתמן כי הנשיא הנבחר ידבר יותר אל לב הישראלים, הוא ישמח בשמחתם ויכאב בצערם, יחוש את הלך הרוח הלאומי ויבטא אותו. אנחנו הישראלים המורכבים מכל כך הרבה תרבויות, ומנסים לכונן חברה אחת, צריכים נשיא מדינה, שיש לו אזן קשבת, לב רחב וראש פתוח, נשיא שאינו שבוי לאידאולוגיה המערבית השלטת בישראל, ששואפת להעלים ולאלים ולהלאים אורחות חיים מגוונות ורחבות של אזרחים ישראלים רבים, הן יהודים והן הלא יהודים.

אין זה מספיק לראות נשיא מדינה בלבוש מהודר מופיע בטקסים לאומים ובינלאומיים. אין זה מספיק שנשיא המדינה ילגום כוס יין משובח וישהה במשכן פאר, במקדש האלים באולימפוס, וישמש נחמה מכך שהבריות האומללות יחשבו כי בן דמותם, הגיע לשיא הגשמות השאיפות והחלומות האנושיים.  

הנשיא הנבחר ראובן ריבלין, התמונה נדלה מוויקיפדיה

אין גם זה מספיק שנשיא המדינה ינחם את הלבבות השבורים ויגעיש את תחושת הפטריוטיות והלאומיות בחברה על-ידי נאומים חוצבי להבות. לאמיתו של דבר אנחנו פחות נזקקים לנשיא המדינה שימרוח במשכה משככת עוולות חברתיות שורשיות ועמוקות. בעצם, אנחנו פחות נזקקים למנהיגים המציעים אנטיביוטיקה למחלות חברתיות מושרשות, שמכרסמות את אושיות קיומה של החברה הישראלית.

אנחנו נזקקים לאותו נשיא מדינה, אזרח המופת, הראשון בין השווים, לפתח שפה בלתי-משוחדת. בחברה ישראלית, הדיכוי המכריע מקודד לא רק בעודפות המשאבים והעושר שקיים בחלקים השולטים של האזרחים, אלא הוא מבוטא באמצעות תוצרים תרבותיים ושפתיים.

אם נשיא המדינה הנבחר, כבוד ראובן ריבלין, באמת ובתמים מתכוון לדבריו, כי הוא רוצה להיות נשיא של כל הישראלים, עליו לזנוח להשתמש בביטויים מרעילים ושוחדים הרווחים בשפה העברית.  אם הנשיא חושב אותי ואת הדומים לי, חלק  מהציבור ישראלי, אותו הוא מבקש לייצג, אני מצפה ממנו להנהיג שפה בלתי-משוחדת במשרדו, יורה נא הנשיא הנכבד כי במשרדו לא יאמרו או יכתבו עוד ביטויים המציגים את גוון השחור בצורה שלילית, ואף יפעל נא הנשיא לכך שהשפה העברית תיגמל בכלל מעוינותה כלפי השחור ואדם השחור.

אם יפעל הנשיא לכך שהשפה העברית תהפוך לשפה לא רק כל בני האומה והמיעוטים משתמשים בה, אלא לשפה שכל חלקי האומה או האחרים, חשים בה בנוח. אזי באמת נגיד כי הנשיא הוא נשיא כל הישראלים.

בשם האב

מנהיגי הקהילה בעבר, בהווה ובעתיד

הוא  נדד ברגליו מכפר לכפר וסירב אפילו לרכוב על סוס. גם הכסף, שרבים מתפתים בו, לא הכשיל את ליבו 

 

"אבי קרא ליהודים המומרים: נבואות הנביאים מתגשמות, היהודים חוזרים לירושלים, חזרו מהר ליהדות"

קס מהרט סהלו למד מהנזירים היהודים באתיופיה לא רק הלכות דת, אלא גם צניעות וענווה * היום בישראל בתו גנט חוששת שמא תישכח מורשתו של אבי 

גנט מהרט שמה, והיא אחת מעשר הבנות ושני הבנים, שנולדו לאביה קס מהרט סהלו משתי נשותיו (הוא התחתן בשנית בעקבות פטירתה של אשתו הראשונה). אביה היה מנהיג רוחני גדול באזורים כמו אטייה, דנביה, אלפה וטקוסה, שהנהיג את קהילתו בצניעות ועבד את אלוהיו חרד וירא.

פעם ראתה גנט את אביה ממרר בבכי תמרורים ושאלה לפשר עצבותו: "מדוע אתה בוכה, אבי?", שאלה. האב השיב: "התברכתי בבנות, אך בנים בוגרים ממשיכי דרכי - אין לי".

חצי שנה לאחר שהגיע לארץ, במלאות לו 80 שנה, נאסף אל אבותיו ב-1991. הצער של אביה על כך שאין מי שימשיך את דרכו היה לשווא, הנה הבת מספרת את קורות אביה ואף קוראת לקהילה לשמר את פועלו וזכרו.

כבר בגיל צעיר מאוד אביו של מהרט סהלו חשף אותו לנעימותיה ונתיבותיה של האורית. עד מהרה מצא את עצמו מתאבק בעפר רגליהם ושואב חכמתם של הנזירים היהודים, הסמכויות הרוחניות הגבוהות והמקובלות ביותר להכשרת מנהיגים רוחניים בקרב הקהילה.

האב מהרט סהלו: השיב בתשובה מתנצרים

אצל הנזירים סהלו לא רק רכש ידע רחב שמאפשר לו לתת את כל שירותי הדת לקהילתו ולעבוד את אלוהיו, אלא הוא אימץ לו תכונות ייחודיות שלמד ממוריו המחנכים – צניעות וענווה.

הבת גנט יודעת לספר כי אביה התנזר ממותרות החיים. הוא העדיף לנדוד ברגליו מכפר לכפר כדי לתת שירותי דת לקהילתו, וסירב לרכוב על סוסים. אפילו הכסף, שרבים וטובים מתפתים בו, לא סימא את עיניו ולא הכשיל את ליבו של קס מהרט סהלו.

"אנשים שערכו אזכרה, ברית מילה או חתונה היו מציעים לאבי סכום כסף", מספרת הבת, "אבל הוא היה לוקח אגורות בודדות, והכי הרבה בר אחד. גם את הכסף המועט שאסף ואת כספי  הנדרים שאנשים נתנו לו, היה מפנה לתועלת הקהילה. בין היתר הוא קנה שעורה לחלת שבת, בדים לעטיפת ספר אורית או תשמישי דת אחרים".

עובדה זו מפתיעה במיוחד נוכח מצבה הכלכלי של משפחת סהלו. "היתה לנו חלקת אדמה, הנוצרים היו חורשים אותה, זורעים בה וקוצרים את יבולה, ונותנים לנו שליש מהתבואה", אומרת גנט.

כאיש דת ראוי לשמו, סהלו היה דואג בראש ובראשונה לאלמנות, עניים וחלשים בקהילתו. "אבי פנה לרשת אורט וביקש להגיש סיוע חומרי לעניים יהודים שלא מצליחים להתפרנס בעצמם ולמנהיגים רוחניים, שרוב זמנם מקדישים לשירות הקהילה. משפחות אחדות קיבלו שוורים, זרעי טף ודשנים. הקסים, ביניהם אבי, קיבלו משכורת חודשית מרשת אורט, הנעה בין 18 ל-40 בר", מפרטת גנט.

בעבור משפחות מסוימות התרומה הכספית היתה חיונית מאוד. "אשת קס אחד, שהייתה ענייה וקיבלה משכורת בזכות אבי, הודתה לו כך: 'מהרט, לא רק עד אשר תאכל בשיניים רעועות תאריך ימים, כי אם עד אשר תאכל בחיך".

גנט רואה באביה איש דת שנקט גישה מקלה. בעוד שמנהיגים רוחניים מובילים התנגדו לעלייתם של יהודים מומרים, קס סהלו עודד לקרבם ליהדות. "אבא היה אומר: 'כשיהודי ממיר דתו, זרוק עליו אבן. כשהוא מתקרב, קבל אותו בסבר פנים יפות", נזכרת גנט.

הבת גנט: קוראת להנציח את מורשתו וזכרו של אביה

"אבי הסתובב בין כפרים שבהם היו מרוכזים יהודים מומרים, וקרא להם: 'נבואות הנביאים מתגשמות, היהודים חוזרים לירושלים. חזרו מהר ליהדות, כדי שתזכו לשוב לירושלים'. הוא עזר להרבה יהודים מומרים לחזור לחיק היהדות, גייר אותם ונטל אחריות על היותם יהודים לכל דבר.

"במקומות מרוחקים שאליהם לא יכול היה אבי להגיע, הוא שלח שליחים וביקש מהם לבשר ליהודים מומרים לשוב ליהדות, כדי להכין עצמם לעלייה לירושלים. השליחים מילאו את הוראתו של אבי, מסרו בשורתו, אבל הם חטאו מהוראתו בכך שגבו סכום כסף מכל בית בעבור השירות". 

תהליך השבת היהודים המתנצרים המשיך גם במחנות ההמתנה לעלייה. "באדיס אבבה היה איש ושמו סולומן עזרה, יהודי אתיופי, שפעל כנראה מטעם הסוכנות היהודית. הוא היה אחראי  לקבוע את יהדותו של כל איש המבקש לעלות. אבי פנה אל עזרה ואמר לו: 'אלו ואלו הם יהודים לכל דבר, אני החזרתי אותם אל היהדות'. כדי להסיר ספק מלבו של עזרה, אבי שחט שני שוורים והורה ליהודים לאכול מהבשר". 
 

כשהבת מספרת על אביה, לפעמים היא מייחסת לו מעלות השמורות לנביאים או מלאכים. "אבי היה נביא. אם מחר מישהו עלול למות, וצריך לערוך טקס קבורה, הוא ידע מראש שעליו להישאר בבית. אכן, בבוקר היו מגיעים שני אנשים מכפרים רחוקים ומבשרים לו כי מישהו מת ועליו להגיע. כשאישה סבלה מצירי לידה קשים, משפחתה היתה באה לביתנו ומבקשת מאבא להתפלל למענה. התפילות שלו היו נענות, ונשים ילדו בשלום."

אולי בצדק ואולי שלא בצדק, גנט הבת מקשרת בין התאוננות אביה כי אין לו בנים בוגרים שיכולים להמשיך את דרכו, לבין היעדר הנצחת פועלו וזכרו של אביה בישראל. 

"פעם אמר לי אבא כי באיזשהו מקום באורית אלוהים מזהיר את היהודים, כי כשהם יגיעו לישראל הם עלולים לשכוח אותו. כך היום הקהילה שוכחת את מנהיגיה הרוחניים, שהקריבו את חייהם בשביל לשרת אותם בגולה האתיופית.
"במשפחה אין לנו אנשים בכירים שעובדים בעירייה או בנים ממשיכי דרך אבינו. אני שומעת קסים פחות מקובלים מאבי, שבזכות בניהם שמם מונצח, מוקם בית כנסת על שמם. אני רציתי לפחות שייכתב ספר תורה בשם אבי וייתרם לבית כנסת. אבל נאמר לי כי כתיבת ספר תורה עולה בין 200 ל-300 אלף שקל. אני לא יכולה לממן סכום כזה גדול". 

גנט מדירה שינה מעיניה מחשש כי פועלו וזכרו של אביה עלולים להישכח מלב אדם ומשכלו. לאמיתו של דבר, דאגה זו חייבת להיות דאגתה המשותפת של הקהילה. ככל שהימים נוקפים, הולכים ומתמעטים הקסים החשובים, ששמרו בשעות קשות בגולה על צביונה היהודי של קהילת ביתא ישראל. 

מאבקים, אתגרים והצלחות

30 שנה ויותר חלפו מאז הגיעו עולי אתיופיה דרך סודן * שינויים רבים עברנו מאז בכל תחומי החיים, ומשימות רבות עוד ניצבות בפנינו

  חלפו 30 שנה מאז שיהודי אתיופיה עלו לישראל דרך סודן. במשך השנים האלו הקהילה עברה ועוברת תמורות משמעותיות כמעט בכל תחומי החיים. חלק מהשינויים הביאו עמם ברכה, הצלחה והזדמנויות; אחרים מציבים אתגרים, מבוכה וכישלון.

    הטלטלה הדתית היתה סוערת ומביכה במיוחד. ביתא ישראל, שפיתחו דימוי של פזורה נבחרת, שאלוהים הותיר אותה לפליטה לשמור תורתו, בהגיעם לארצם ההיסטורית, שעליה חלמו דורות, הפכו ליהודים שיהדותם מוטלת בספק.

הקהילה ומנהיגיה הרוחניים הוכו מבוכה נוכח התכחשות אחיהם מזהותם היהודית. כמו עדר שחיה טורפת הבהילה אותו, התפצלה דרכה של הקהילה. חלק הלכו בדרך הקסים, אחרים בדרך הרבנים. הראשונים הולכים ומתמעטים, האחרונים הולכים ומתעצמים. האתגר הגדול שעומד בפני הקהילה היום הוא למצוא נוסחה לדו-קיום בין הקסים לרבנים.
    תמורה שמלווה בצירי לידה קשים התחוללה במשפחה. המשפחה ההיררכית, שבראשה עמד הגבר כמגדל אור, הפכה שוויונית יותר. התמורה במשפחה מלווה בטרגדיות כואבות. אנשים נשברו, ויתרו על החיים ואף פגעו ביקיריהם.

האתגר העומד בפני הקהילה היום הוא לעודד את המגמה המבורכת של שוויון במשפחה, ולפעול לבל יביא שינוי זה טרגדיות.

המגמה ברכישת השכלה מתחוללת, אך היא עדיין באיבה. יהודי אתיופיה חיו בחברה האתיופית החקלאית ברובה, שבה השכלה היתה מותרות. כאן הם פגשו חברה ישראלית שבה השכלה היא הזרוע החזקה, הפותחת את שערי החיים הטובים.
    בני הקהילה צולחים משוכות ומדלגים מעל מכשולים בשערי בתי הספר ובאקדמיה, רוכשים השכלה ומספרם עולה משנה לשנה. האתגר הניצב בפיהם הוא חיסול האפליה בבתי הספר, עידוד רכישת תארים יוקרתיים ושילוב אקדמאים במקצועם.
    התרבות האתיופית פורחת בישראל. יהודי אתיופיה הגיעו ממדינה עשירה ומגוונת בתרבותה. בשהותם בגולה הם צרכו תוצרים תרבותיים דלים. דווקא בהגיעם לישראל, תודות לטכנולוגיות תקשורת מפותחות, נחשפו למכלול התוצרים התרבותיים האתיופים.
    תכניות רדיו וטלוויזיה, המופעלות כחלק ממנגנוני הקליטה, עוזרות להם לשמר תרבות מוצאם ולהנחילה לילדיהם. מה שמרתק בתחום התרבות הוא שהקהילה הצליחה לייבא אנשי תרבות אתיופים מהשורה הראשונה ולערוך מופעי תרבות ראויים לשמם.
    אולי יותר מכל תחום אחר, בני הקהילה משתלבים בתרבות המקומית. חלק מהם אף משלבים, מתוך עמדת כוח, את תרבות המקור בתרבות מקומית – כמו שירים מעורבים באמהרית ובעברית. עושה רושם כי בתחום התרבות נשמר התמהיל הראוי, שיש להבטיח את המשכיותו.
    יהודי אתיופיה הצטיינו בהתארגנות אזרחית ופוליטית עוד בהיותם בגולה. תור הזהב בפעילות הפוליטית שלהם היה כשיהודית המלכה עלתה לשלטון באתיופיה. בהגיעם לישראל, כשרשויות המדינה הפנו עורף, הקהילה נאלצה להתארגן ולפעול בצוותא.
    במשך השנים הפעילים הפוליטיים נותרו קבלני קולות למנהיגים מחוץ לקהילה, ופה ושם נכנסו לכנסת במשבצות השמורות לעולים חדשים. בצירוף מקרים נדיר בכנסת ה-19 מכהנים שני חברי כנסת מבני הקהילה.
    ישראלי אתיופי המבקש להצליח בפוליטיקה הלאומית, יהיה עליו לזהות חלל אידיאולוגי, אשר רבים מבני האומה ירצו במילויו. השאיפה להגיע לפוליטיקה הלאומית בקולות הקהילה נדונה לכישלון מראש, הן בשל הפילוג העמוק והן בגלל הנחיתות המספרית.

    המאבק הממושך והנחוש שניהלה הקהילה כדי שרשויות המדינה יכירו בזהותה הדתית ובזכויותיה החברתיות, נדמה כי חוללו שני הישגים חשובים. האחד, מסתמנת מהפכה בתודעה הישראלית, כי ישראלים יוצאי אתיופיה יודעים לעמוד על זכויותיהם.
    השני, הקהילה עצמה עברה מהפכה תודעתית, מקהילה שנותנת אמון כמעט עיוור ברשויות החוק, נעשתה הרבה יותר חושדת וחוקרת. המהפכה התודעתית הכפולה היא התקווה הגדולה לקבלה הדדית בין עדות ישראל לביתא ישראל.