בין עתיד הנוער לחיי הקהילה

התרכזות משפחות ישראלים יוצאי אתיופיה בשכונות עוני אומנם מאפשרת למבוגרים חיי קהילה תוססים, אבל פוגעת בהשתלבות הצעירים * הפתרון: טיפוח השכונות ומשיכת אוכלוסייה חדשה

ישראלים יוצאי אתיופיה צריכים להכריע בין שתי בחירות חשובות מאין כמותן: חיי קהילה או עתיד הנוער. כיום מרביתנו חיים בקהילתיות בשכונות מוחלשות, כגון קרית נורדאו בנתניה, קרית משה ברחובות, רמת אליהו בראשון לציון, שכונת חליסה בחיפה התחתונה ועוד. 

 

ברוב השכונות האלו כבר הוקמו מועדונים ובתי כנסת, המשמשים לקיום אירועים תרבותיים ופולחנים דתיים. אין ספק כי בשכונות המדוברות חיי הקהילה תוססים, המבוגרים משמרים את אורחות החיים והמנהגים המוכרים להם, ופחות מרגישים בזעזועים ובהלם הנובעים מהמעבר הבין תרבותי. 

הם מקיימים קשרים חברתיים ותרבותיים אינטנסיביים עם בני קהילתם, ופחות באים באינטראקציה משמעותית, מכל סוג שהיא, עם אלה שאינם ממוצא אתיופי.

עושה רושם כי הקהילה פחות נותנת את דעתה לצורך  הדחוף לקשור בעבותות את הנוער למסורתה ומנהגיה. צעירים רבים מגששים דרכם במאמץ רב במבוך התרבויות המפוצלות בחברה הישראלית. רק לסבר את האוזן, חלק מהנוער חפץ להתפלל לצד הקסים, ברם מחסום השפה חוצץ בינו לבין מנהיגיו הרוחניים. כתוצאה מכך, הם הולכים לבתי כנסת אחרים, או מקיימים תפילה נפרדת באותו בית כנסת. 

כך, אף שהקהילה מתגוררת בשכונות הומוגניות ומנהלת אורח חיים ייחודיי, היא מתקשה להנחיל את מורשתה התרבותית והרוחנית לדור הצעיר.

חמור מכך, הילדים ובני הנוער הגדלים ומתחנכים בשכונות העוני, פחות נחשפים להזדמנויות חינוכיות, למשאבים תרבותיים מקומיים ולנכסים אחרים, שהיו יכולים לאפשר להם לפתח את כישוריהם ולהגדיל את סיכוייהם להפוך למובילים בחברה שבה הם חיים. 

מכורח המציאות נדרשת כאן  הכרעה בין חיי הקהילה לבין עתיד הנוער וסיכוי השתלבות הצעירים בחברה הכללית. אין בליבי שמץ של ספק כי ההורים מוכנים לעשות כל שביכולתם, בכלל זה לוותר על חיי הקהילה ולעבור לגור בשכונות מבוססת, ולו כדי לגדל ולחנך את ילדיהם בסביבה סוציו-כלכלית איתנה יותר. ברם כל בר-דעת יודע, כי קלה הכניסה לשכונות העוני, אבל קשה שבעתיים היציאה מהן, אם לא בלתי אפשרית. 

אולי אין מקום להעמיד את הקהילה במבחן הקשה, להכריע בין חיי הקהילה הצפופים והתוססים לבין העתיד הבלתי מבטיח של הנוער בשכונות האלו. אולי יש דרך שלישית, למשל בינוי ושיכון שכונות. 

הגיע הזמן שהממשלה והרשויות המקומיות יכירו בהזנחה הקשה של השכונות ויתקנו את המעוות. צריך לקדם תכנית שיקום שכונות במקומות שבהם מרוכזים בני הקהילה. לבנות בניינים רבי קומות, להקים מרכזי תרבות תוססים ולחזק את בתי הספר ואת המוסדות הציבוריים האחרים, כך ששכונות העוני יהפכו למקום שכל ישראלי ירצה לגור בו. 

אם הממשלה והרשויות המקומיות יציבו בסדר העדיפות העליון את שיקום שכונות העוני, אם תרצו את גטאות האתיופים, לא רק שהקהילה תשתלב בהצלחה בחברה הישראלית, תוך שימור ושינוי מסורתה ותרבותה, אלא החברה הישראלית תצא נשכרת, שכן  בני הקהילה יתרמו, יותר ממה שהם תורמים כיום, להמשך בניין המדינה, ביצור ביטחונה ופיתוח תרבותה וכלכלתה. 

שיקום שכונות העוני וחיזוקן היא יציאת מצרים אמיתית, חירות ממשית בעבור כל עדות ישראל.