השפעותיו המאוחרות של הקולוניאליזם האיטלקי באתיופיה

 

מאמר שלישי בסדרה (מאמר ראשון; מאמר שני)

האתיופים החל ממנהיג  רם המעלה וכלה באזרח הפשוט ביותר, יודעים לספר כי אתיופיה היא המדינה העצמאית היחידה באפריקה שלא נכבשה על ידי הקולוניאליזם המערבי. זאת ועוד, הם מספרים בראש מורם ובחזה מנופח את ניצחונם המזהיר במלחה 
האיטלקית-אתיופית הראשונה (1896-1895) בדמם של עשרות אלפי חיילים; ניצחון זה שוחזרו במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה (1936-1935) בדם של מאות אלפים של חיילים.

במידה רבה הצדק עם האתיופים. אף שהאומה האתיופית מורכבת מעל שמונים קבוצות אתניות, שבין הקבוצות אחדות מפריד גבול שפה ותרבות, הצליחו להתאחד וללחום בגבורה רבה נגד הפולש הקולוניאליסטי האיטלקי. ניצחונם של האתיופים לא רק שימש ומשמש מושא גאווה לכל מדינות אפריקה, אלא צבאות העולם שואבים השראה מאמנות הלחימה המסורתית ורוח ההקרבה למען העם והמולדת.

במאמר זה ברצוננו לטעון כי אף שאתיופיה הזימה את מזימותיו של המערב לפלוש לשטחה, לבזוז את משאביה הטבעיים ולשעבד את עמה, היא לא שרדה את השפעותיו המאוחרות ההרסניות של הקולוניאליזם האיטלקי. האיטלקים קוננו באריתריאה, ובחלק מאזור תיגראי ואף שלטו תקופה קצרה בבירה האתיופית, וטילו ביצים מרעילות את הלבבות את  ומוחות של האתיופים.

באזורים שבהם האיטלקים דגרו תקופה ארוכה יותר כמו באריתריאה, השפעותיהם היו ניכרות, ומידיות יותר. אמנם אריתראיים היו בין הקבוצות הראשונות לאבד את הרגש הלאומי המשותף וללחום נגד עמם לצורך הגדרה לאומית אתנית. לאחר מלחמה עקובה מדם אחים, אשר נמשכה שלושה עשורים, האריתריאים נטלשו מגוף האומה האתיופית וכוננו מדינת לפגש איטלקית.

אזור השפעה איטלקי השני היה מחוז תיגראי ובו הטילו איטלקים ביצי קולוניאליסטיות. ביצי הקולוניאליסטיות דגרו בלבבות התיגראים האתיופים וחלוף השנים התגבשה בקרבם קבוצה לוחמת בעירות אתיופיה ולפרקים הגיחה למרכזי ערים וחיבלה במוסדות המדינה, באנשי ציבור. השליט הקומוניסטי האתיופי, מנגיסטו היילה-מריאם, ראה בלוחמים תיגרים אויבים מושבעים שלו, שפועלים נגד אחדות אתיופיה, הוא חשש מהם, שנאה אותם ופעל נגדם. פעם שאלו אותו: מנגיסטו היילה-מריאם, מה לך להכניע את הלוחמים התגרים בכוח הזרוע, האצל להם סמכות, חלוק עמם בכוח השררה וכרות איתם ברית שלום. והוא השיב, אתם אנשים אדיוטים גמורים, שמצפים מביצים של נחש יבקע אפרוח של יונה.

מנגיסטו היילה-מריאם לא רק התבטא בצורה מחרידה וראויה לכל גינוי והוקעה, אלא אפלה בצורה שיטתית את תושבי תיגראי. התיגרים היו בתקופת שלטונו, אחת הקבוצות המדוכאות ביותר. הדיכוי יצר שנאה תהומית לא רק כלפי השלטון המרכזי, אלא  כלפי קבוצות דומיננטיות בחברה כמו אמהריים ששולטות חלק ארי בדברי ימיה של אתיופיה.

בשנת 1991 הלוחמים התיגרים, שהשפעות הקולוניאליזם האיטלקי הפעיל אותם במודע או שלא במודע, הצליחו להגלות את שליט אתיופיה מנגיסטו היילה-מריאם. תחילה הם שאפו להגדרה לאומית, אך התפתו מהזדמנות שנפלה בידם: לשלוט על אתיופיה הרבתית ולהיות אדונים בעצמם. ההנהגה התיגרית, שקבוצתה מונה חמשה אחוזים בקושי מכלל אוכלוסיית אתיופיה, איישה מוקדי כוח עיקרים בפרלמנט, במנהל הציבורי, בצבא ובכל הסקטור באנשיה, וביצרה את כוחה.

בד בבד ההנהגה התיגרית, בצד חסר תקדים פתחה את שערי אתיופיה לרווחה למערב ויצרה קשרים דיפלומטיים מלוקקים. התקרבות שלטון המיעוט התיגרי למערב הייתה פזילת פלגש: הכרת תודעה לסיוע הצבאי והכלכלי, שהביאה להתמוטטות שלטון דרג בשנת 1991. הנהגה  זו, בתור קבוצה שהושפעה מזרעים הבואשים של הקולוניאליזם האיטלקי, מחזיקה ברגש לאומי אתני חזק ורגש לאומי כלל אתיופי ירוד. שכן בתקופת שלטונה, היא קבעה בחוקיה, במפורש או במשתמע, כי כל קבוצה אתניות מותרת, אם תרצה בכך, להגדיר את עמה כישות נפרדת מאתיופיה הרבתית.

לאחר שתחושת הזהות האתנית והשאיפה להגדרה לאומית עצמית הלכה והכתה שורש בקרב קבוצות אתיופיות שונות, בצירוף מקרים נדיר נבחר ראש מממשלת אתיופיה אבי אחמד בשנת 2018. המנהיג הכריזמטי, רטוריקן גדול ועל תחושת לאומיות אתיופית עמוקה, שוב ניסה להשריש את הרגש הלאומי האתיופי, ושאף לכונן  את אתיופיה הגדולה.  ראש הממשלה זכה להערכה בתוך מדינתו ואף מחוצה לה, בין היתר, בזכות עצירתו את שפיכת הדמים בין אתיופיה לאריתריאה, בזכות שאיפתו ללחום בעוני ובזכות מאמציו להחזיר את אתיופיה לגדולתה. רבים מאזרחי מאתיופיה תומכים ותמכו בו ובמדיניותו, אך קבוצות אתניות הולכות וגדולות, בעיקר אילו ששוררת בהן ההשפעה המאוחרת של הנגע הקולוניאליסטי וקבוצות שפתחו תודעה לאומית אתנית כתוצאה ממדיניות הקודמת, יצאו נגדו ונלחמו ונלחמות בו בחירוף נפש ונושפות בעורפו.  

אחדותה של אתיופיה בימים אלה מוטל על כף מוזנים. אם השלטון הנוכחי יקרוס, התגרים לא יחזרו על הטעות שעשו בעבר: הם יפרשו את מפת אתיופיה על דוכן הנאומים של הפרלמנט בימיהם הראשונים לשלטון, ויחלקו את המדינה האתיופית בין קבוצות גדולות שרואות את עצמן מוכנות לכונן מדינה עצמאית. אם אתיופיה הגדולה תחדל להתקיים, כבודו של אדם השחור באשר הוא יפגע, ומדינות אפריקה יזדעזעו כמו אוניה שהותרה מעוגנה, מתנודדת בלב אוקיינוס סוער.

אם כן, מלחמת אזרחים עקובה מדם אחים, שגורמת למותם של אלפי אזרחים חפים מפשע, היא אינה אלא ההשפעה של הקולוניאליזם הקיטלקי, שדגרה בהיחבא בלבבות אזרחים במשך עשרות שנים, ונותנת את אותותיה ההרסניות בימים אלה. משמע, השפעות קולוניאליסטיות הן לא רק כיבוש אדמה מידי והנחלת תרבות ושפה חדשה בתושבים הכבושים, אלא יש השפעות המקוננות בלב אנשים ובוקעות באיחור של שנים ומחבלות ברגש הלאומי ואחדות האומה.

מכאן, בניה ובנותיה של אתיופיה, תוך התעלמות מחלוקה נפסדת ומזיקה לפי אזור, תרבות או שפה, צריכים לעבור תהליך הכרה תודעתית עמוקה ולהשתחרר מהשפעות הקולוניאליסטיות המאוחרות, ולהמשיך להיות מושא גאוותו של אדם השחור וסמל לכל קבוצה ומדינה שוחרות חירות, עצמאות ואחדות לאומית.

 

אדם יהודי ויום כיפור: צום קל, צום מועיל ומשמעותם

אדם יהודי', ליתר דיוק ישראלי, נוהג לאחל צום קל לחברו, שמא בלבו כוונה טובה, שכן חברו יעבור את הצום מבלי שיגרם לו נזק פיזי או בריאותי. אבל אחול זה עלול, במידה מסוימת, ודאי הדבר תלוי בהשקפת העולם וחזקת האמונה של המברך, להשתמע כי החומר או הפיזי מקבל בכורה, ולא הרוח או הנפש, שלשם תיקונם אדם גוזר על עצמו או נשמע לגזרות וצם.

ויש אדם יהודי המאחל לחברו, צום מועיל או בשילוב צום קל וצום מועיל. כאן יש הכרה בגוף ונפש, המאחל מבקש שחברו לא רק יעבור את הצום בריא ושלם, מבלי שייגרם לו נזק פיזי או ובריאותי, אלא גם התכלית הנעלה של הצום תושג- עוונותיו, חטאיו ימחקו, יזכה לחיים ארוכים ואף ירש נחלה טובה ומטיבה בבית עולמו.

* תמונה חינמית, קרדיט: pexels-skylar-kang

מלבד ההבחנה בין צום קל לצום מועיל, יש לעמוד על השאלה המהותית ביותר: האם אדם הצם ביום כיפור, מענה את גופו ונפשו ומתפלל, מותר מן האדם שאינו צם? התשובה היא שקופה וברורה לכל בר דעת: אנחנו, לפחות במבט חילוני, לא יודעים את התשובה ידיעה דאית וברורה. אולם בעד משקפים דתיים, אנחנו סמוכים ובטוחים כי עינוי גוף ונפש ביום הכיפור מנקה אותנו מכל חטאים ועוונות ומסייע לנו להיוולד כאדם חדש לשנה החדשה.

הבה נשאל שאלה מהותית וחשובה לאין ערוך עוד יותר: מה קורה לאיש יהודי שצם ביום כיפור כהלכה, ואיש כופר שלא צם כלל, ובשנה החדשה השניים מתחילים לנהוג בדרך סרוחה? מי יחטא יותר או יתלכלך ברצף המעשים השליליים האפשריים?

הדעת נותנת כי אדם שצם ביום כיפור ושקוף כמו מים עלול לספוג הרבה לכלוך מאדם שלא צם ביום כיפור ונותר מזוהם ומלוכלך. אולי הדבר יהיה ברור אם נמשיל הסוגיה לחפצים. הבה ניקח שני צעיפים שקופים כמים, ונקיים מאוד, ואותם לבשנו במשך שנה. ביום הכיפור כיבסנו צעיף אחד היטב וכל הלכלוך הוסר ממנו, והפך כחדש. לעומתו, הצעיף השני לא כיבסנו והותרנו אותו מלוכלך ומזוהם להחריד. בשנה החדשה, בתום יום הכיפור, המשכנו להשתמש בשני הצעיפים כתמול שלשום.

ברור לכל בר דעת כי שני הצעיפים יחשפו ללכלוך חדש ויספגו זוהמה נוספת. אולם, ללא צל של ספק, הצעיף הנקי חשוף יותר, או יש לו מקום נרחב, להכיל כמות עצומה של זוהמה חדשה מאשר הצעיף שממלא מלוכלך כבר עד כמעט אפס מקום. דומה, על פני השטח, אין משמעות, עד כמה אדם מתנקה ביום הכיפורים, אם הוא חוזר לסורו לאחר הצום. לעומת זאת, אם לאחר שהתנקינו מכל חטאינו ביום הכיפורים, ושומרים על דרך ישרה, ונוהגים בהגינות ובפנים מאירו כלפי חברנו, ומתנהלים בדרכי נועם מול זולתנו, אנחנו כולנו, אפילו הלוא צמים, יכולים להגיע לדרגת הקדושה, ואם תרצו, במונחים חילונים, לאנושיות השלמה או כמעט שלמה.

בכל זאת אולי אפשר להמשיל אדם צם לפלוני שכל פעם שמגישים לו אוכל, הוא נוהג לרחוץ את ידיו. אדם הלוא צם מעדיף לאכול את ארוחתו בלי לרחוץ את ידיו כיוון שלפי הלוגיקה שלו, הרי הידיים הסקרניות והבלתי נשלטות, נוטות להתלכלך, לכן אין טעם לטרוח לרחוף אותן כל אימת מוגשת ארוחה. האם מוטב לו לאדם להתחיל את השנה החדשה בידיים רחוצות או ידיים בלתי רחוצות? האם אכילת האוכל, לאחר רחיצת ידיים או בלי רחיצת ידיים, בריאה יותר?

עדן הפרגון העיוור

קהילת ביתא ישראל, אם תרצו, ישראלים יוצאי אתיופיה, עוברת מהפך משמעותי במישורים רבים וחוצה תקופות רבות, שבכל תקופה ותקופה, התנהגות אחת המושלת בכיפה מפנה להתנהגות אחרת. עד לפני מספר שנים כמעט לכל בני הקהילה, בייחוד לצעירים וצעירות בקרבינו, היו לנו חוש ביקורת מחודד, וסיסמולוגיה גבוהה של רגישות ואחריות חברתית. ועתה, רובנו הפכנו למפרגנים עיוורים, אם לא לומר למפרגנים מזויפים.

בראיונות לאמצעי תקשורת מסורתיים, במפגשים חברתיים הנערכים במועדונים, בשיחות סלון מזדמנות, ברשתות חברתיות, בפרסומים וכתבים שונים נשמעו ביקורות נוקבות הן כלפי בני הקהילה האחראים על שילוב קהילתם בחברה, והן כלפי בעלי תפקידים אחרים החורצים את גורל הקהילה לטוב ולרע. הביקורות לא נפלו על אזנים ערלות, כל אדם שהתיימר למלא תפקיד ציבורי בקהילה חש חובה לקדם תכניות כאלו ואחרות ואף נתן, אם כי חלקי ולא משכנע לחלוטין, דין וחשבון על העשייה שלו הן באמצעות הצהרה תקשורתית והן באמצעות פורמים חלופים בלתי רשמים.

המבקרים החריפים, הרועשים והנמרצים ביותר היו פעילים שאפתנים, שחרף מאמצם האדיר להתברג בתפקידי מפתח נותרו בשכונות מצוקה מקדמים תכניות שיקום לנוער או הפעלת מוקדי קליטה או סיוע לעולים חדשים במרכזי הקליטה. בחלוף השנים אחדים מהפעילים האלה התחילו לאייש תפקידים ציבורים. כתוצאה מכך חלק גדולים מאתנו לקינו במחלה הולכת ומתפשטת – אבדן חוש הביקורת.

לצד סירוס חוש הביקורת, בשנים אחרונות קורמת עור וגידים התנהגות חדשה, במידה רבה מנוגדת להתנהגותם של ביתא ישראלים רבים: לפרגן בגוזמה לזולת בלי כל עילה וביסוס. כל אדם המזדמן לכל מפגש דתי- תפילות, חגים וטקסים; מפגש תרבותי- השקת ספרים, חתונות, טקס קפה; ומפגש אקדמי- ימי עיון ולמידה משותפת, זוכה לשבחים מופלגים מכל אדם שהכירוהו מתמול שלשום או מזר לחלוטין; ובתורו הוא בעצמו מעריף דברי הלל על כל אדם שיושב ממולו או פוגש בו באופן אקראי לחלוטין

טירוף הפרגון ואהדה הבלתי מוצדק הפך לנורמה חברתית מחייבת. לכן, למשל, אדם יהודי אתיופי שבא לאירוע השקת ספר, בלי לקרוא אפילו שורה מהספר, חש חובה לשבח את הספר ואף להעמיד אותו בשורה אחת עם היצירות הקלאסיות שנכתבו במאה העשרים. בדומה, אדם שמילא תפקיד שולי ביותר, או נפוצה שמועה כוזבת כי אלמוני מילא תפקיד כלשהו במצבע שלמה, זוכה מעמיתיו לשבחים רבים, והוא הופך למשה נביאנו, שחילץ את קהילת ביתא ישראל מגלות אתיופיה והעניקה לה חירות נצחי. זאת ועוד, אדם בא לראיון טלוויזיוני, הוא מופיע על המסך לדבר על נושא חברתי חשוב. אדם ביתא ישראלי או ביתא ישראלית, שעדיין מבינים את שפת הוריהם ברמה זו או אחרת, יושבים בסלון ביתם כוס קפה לפניהם בתקווה לשמוע משהו חשוב מאיש המכובד שהוזמן לאולפן טלוויזיה.

הצופה הביתא ישראלי לוגם מהקפה שלו, מחכה שהמנחה תסיים להעריף על המרואיין שבחים, ותתחיל לשאול אותו שאלות ענייניות. סוף-סוף המראיינת מזיזה את מבטה אל דף הנייר הצהוב המונח לידה, ואז המרואיין פותח בשבח המנחה- הופעתה היפה, שאלותיה הממוקדות והענייניות וחכמתה ונדיבותה. בתום הפרגון ההדדי המתחנף, המנחה מנסה פותחת בשאלה ראשונה. אבל השאלה שלה מכילה בתוכה שבחים ופרגונים, כך שהמרואיין נאלץ להודות לה על כושר הבחנתה במעשיו, בתרומתו וגדולתו שלו. ראיון השבחים והפרגונים ההדדיים מסתיים, והצופה הביתא הישראלי לוגם את טיפת הקפה האחרונה מהכוס שלו, ואומר לעצמו: באיזה עולם טוב אנחנו חיים, אין כבר מה לשאול ורק נותר לנו להודות לאותם אנשים שפתרו את כל הדאגות הקיומיות שלנו ולהוקיר אותם ולפרגן להם בתקשורת המונים.

אדם הקורא בשורות אלה עשוי לשאול: מה רע בלפרגן ובלשבח אנשים? אין שום רע, ראוי ונחוץ להכיר תודה לאותם אנשים המקדישים את זמנם ומרצם לקידום מטרות קולקטיביות או משפרים את איכות חיינו במישורים שונים. אבל הבעיה מתעוררת בעיסוק אינטנסיבי בפרגון עיוור, אם לא לומר מזויף. בקרב קהילת בית ישראל נוצרה שפה חדשה, שפה שאין לה זיקה לעובדות, שפה שאותה מקדמים אותם אנשים המנסים להסיר ביקורת על התנהלותם. אנחנו צריכים לראות את החצי הכוס המליאה, הם אומרים שוב ושום, ומטיפים, אם נראה את החצי הכוס המליאה שוב ושוב וכל הזמן, גם  החצי הכוס הריקה היא לא ריקה באמת.

קהילת ביתא ישראל רשמה הישגים רבים בתחומים שונים. בהחלט ראוי לפרגן לאותם אנשים שפרצו את תקרת הזכוכית, פתחו דלתות לאחרים ומשמשים דוגמה ומופת. אבל עדיין יש עוד תחומים שהביקורת יפה להם, אחרי הכול ביקורת במהותה לא נועדה לפגוע באדם זה או אחר, כי אם תכליתה העניינית היא לחשוף מחדלים ולהצביע על עיוותים או אי-עשייה, הדורשים תיקון ושיפור.

ככל שאנחנו בני ביתא ישראל לא נגמל במהרה ממלחת הפרגונים העיוורת וחסרת היסוד, אנחנו עלולים לשכון בעולם חברתי אוטופי, שבו כולם נושאים בתכונות מלאכיות מזויפות. חברה החיה בעולם אוטופי, שלא הולם את החיים הממשיים שלה, עלולה לקפוא במקום, להשלות את עצמה ולדחות לזמן בלתי מוגבל השינויים הנחוצים בחיה.

הגיע זמן לשבח את הראוי לשבח, להכיר תודה לאנשים התורמים באמת למקסום תועלת הכלל, אך לא פחות חובה עלינו לבקר בצורה עניינית היכן שצריך כדי לתקן מחדלים ולחולל שינוי ממשי הן בחיינו שלנו כאן ועכשיו והן בחיי דורות הבאים אחרינו.

 

 

חירות - מעיין מים הנובעת מנקב אדמה וזורמת בעורק החיים כולם

חירות היא מושג מופשט, המבקש להבין כהלכה את איכויותיה הנפלאות שומה עליו להגשים אותה, אם תרצו להעניק לה צורה ממשית ומוחשית. שכן יקל עלינו לראות בחירות מעיין שמיכה אלסטית מאוד ככל שמותחים אותה בכל צדדיה, היא מתרחבת באין כל מגבלה ומכסה אותנו ואת זולתנו בכנפותיה הנדיבות ומפיחות החיים. מנגד ככל שאדם מבקש לעצים את החירות שלו, מושך אותה אליו, החירות מתקבצת ומאבדת את האלסטיות שלה, והופכת לבלון שרוקנו מתוכו את האוויר. משמעות הדבר היא, ככל שאנו מושכים אלינו את שמיכת החירות, לא רק נוטלים מזולתנו את חירותו, אלא החירות הופכת בעבורנו כמו נחש פיתון החונק אותנו. כי החירות תמיד תמצא אצלנו אך ורק אם הימצאותה מובטחת אצל זולתנו.

אבל אנחנו נולדים, מתחנכים וגדלים בתוך מציאות חברתית המוכרת לנו את אחת ההונאות הגדולות ביותר: אדם בן חורין, מטיפים לנו סוכני החברות, הוא אדם המשיג בכוח הזרוע, בתחרות, ובדרך רמייה יתרון בכל דבר על חשבון זולתו. הונאת מקסום החירות על חשבון זולתנו מלווה אותנו מתקופת היניקה ועד ירידה אל הקבר. הבה נבחן שתי הנחות, הממחישות את ההונאה העצמית ההרסנית הזו. האחת, אם לתאומים המניקה עולליה, צופה בבנה האחד היונק בתיאבון בשדה האחד, מחזיק בשדה השני, ובבנה אחר ,התאום, מחפש שדיה ומנסה לינוק. היא שמה לב
כי הילד שניטלה ממנו הזכות לינוק מחלב אמו, פורץ בבכי, מניף את ידיו בצורה בלתי רצונית, ואצבעו דוקרת בעינו של אחיו. האח מפסיק לינוק, פורץ בבכי תמרורים ומבקש את נחמתה של אמו. האם מאבדת סבלנות, מושיבה את הילדים על המיטה ומותירה אותם לנפשם. אחים התאומים פורצים בבכי: האחד בוכה כי ביקש לינוק בשד אחד של אמו בד בבד להחזיק בשד אחר, אך אבד הכול ואף נדקר בעינו, וסובל מכאב תופת. אחר בוכה כי ניטלה ממנו כמתחילה הזכות לינוק מחלב אמו בגלל שתלטנות של אחיו התאום.

האם הגדלה בחברה התחרותית, הלוחמת והרכושנית, צופה בילדיה התאומים ואומדת את עתידם. בני, אתה שינקת בשדי האחד והחזקת באחר, תצליח, תהיה אדם גדול, מכובד. אתה, בני השני, שלא הצלחת לינוק משדי, אלא בכית ביאוש ודקרת בעינו של אחיך, לא תגיע רחוק, לא תצליח בחיים, עתידך יהיה קשה, תנסה לגנוב או להשיג דברים בדרכים אסורות, הרשויות ילכדו וישליכו אותך לכלא. לכן מוטב שאשקיע את מירב מאמצי וזמני בני הלוחם, התחרותי והשורד.

הדוגמה השנייה, אדם בא בימים, גופו מתחיל לנבול, רוחו נופלת, מוות נראה לו זוהר מחיים עצמם, לכן עושה את מפעמיו אל הרשויות המוכרות חלקות אדמה קבורה. בעודו מנהל משא ומתן על מחיר חלקת האדמה, שעליה תונח גופתו, איש אחר בא ומבקש לרכוש אותה החלקה. השנים מנהלים מאבק עיקש ביניהם, כל אחד מהם מציע מחיר מופקע בתקווה שמתחרהו לא יעמוד בו. פתאום, האיש המציע את המחיר הגבוהה ביותר חש חולשה, הוויכוחים גרמו לו לעליית לחץ דמו, לבו שנאלץ לפעול יותר ממה שהוא מסוגל חדל לפעום ונדם. האיש אחר שצפה בחברו, חש אשמה, נאכל בתוכו, ומקדים את יומו הגורלי ונאסף אל אבותיו.

שתי הדוגמאות, אחים תאומים - האחד יונק בשד אמו ומחזיק בשד אחר, אחר שנשללה זכותו לינוק מחלב אמו - ושני הזקנים המנהלים מלחמת חורמה ביניהם בשביל חלקת אדמה לקבורה, ממחישות את הכשל הקיומי של אדם. ככל שהפרט מבקש למקסם את הרווח האישי שלו ולהגדיל את חירותו, הוא מאבד דבר יקר יותר. לאמיתו של דבר, ככל שאדם מבקש למקסם את תועלתו החומרית או את חירותו על חשבון זולתו, הוא לא רק שולל מאדם אחר רווחה חומרית או חירות, אלא הוא ראשון לאבד אותם.

מכאן לרגל חג החירות נאחל לכולנו שתהיה לנו התובנה הנדרשת להשיג את איכויותיה הייחודיות של החירות. נבין כי חירות היא מעין מים, הנובעת מנקב אחד באדמה, זורמת ומתפשטת לכל עבר בנדיבות ומרווה את צימאונם של כל הצמחים והחיים כולם ומקיימת אותם.

מניפסט תרבותי

הואיל והבמות המרכזיות ליצירה תרבותית רחוקות בגוף ובנשמה, מאגזין הרוח הבית ישראלית בא לפורש פלטפורמה נגישה עד מאוד והולמת בהתאמה מושלמת לקצב לב ונימת הנפש, אשר בה נזרעות, צומחות, מבשילות ונקצרות פירות היצירה הספרותית, השירית וההגותית של ילדי בית ישראל ושל ילדי כל אדם אשר נפשם משתוקקת ליצור או יוצרים, אך  יצירותיהם מעלות אבק תמיד במגירות אישיות חסויות לעין כול. 

הואיל ואדם שחור וקבוצות נעדרות כוח אחרות הפכו לאסקופה נדרסת בשפה ובתרבות המערבית ובכלל זה הישראלית, היוצרות והיוצרים ברוח הבית ישראלית ייקחו אחריות חברתית, שאין למעלה ממנה, לתיקון המעוות הן באמצעות יצירה ספרותית, שירית והגותית רגישה שפה ומודעת תרבות, והן באמצעות פירוק המשמעויות המשוחדות, הנפסדות והמזיקות המושרשות בשפה ובתרבות.

הואילו וחלק גדול של אנשים בחברה חסרים תוצרים תרבותיים המשקפים את מצבם האנושי, קיומם הממשי ושאיפותיהם העתידיות, יצירות  הספרות, השירה וההגות ברוח הבית ישראלית ישקפו את העולם תרבותי בעבר ובהווה  ואת המצופה לעתיד לבוא של באי עולם ואף יכוננו קולקטיב אנושי הווה תדיר תוצרים תרבותיים ומחובר בנימי נפשו לאושרו הרוחני. 

והואיל והיצירות המתפרסמות בבמות ספרות מרכזיות משוחדות ומוטות מיסודן בכל הנוגע לאדם השחור, הנרדף, הפליט והמיעוט, היצירות ברוח הבית ישראלית ישאפו לחולל רפורמה מהותית בארבעה היבטים שפתיים ותרבותיים משיקים: 

יסוד ראשון:-

היצירות לסוגיהן צריכות, מוכרחות וחייבות להביא לקדמת הבמה הציבורית את נכסיהם התרבותיים והרוחניים של בנותיה ובניה של קהילת בית ישראל ושל כל אדם, שאין לו גישה חופשית ורציפה לבמות הספרות המרכזיות. 

יסוד שני:-

היצירות לסוגיהן צריכות, מוכרחות וחייבות לדחות בשאט נפש כל ביטוי, משל או מימרה המרוממים את רוחם של קיבוץ אנשים מוגדרים, תוך דיכוי של קיבוץ אנשים מזוהים. 

יסוד שלישי:-

היצירות צריכות, מוכרחות וחייבות לדגול בכתיבה מפרקת של שפה ותרבות ממסריהן העולבות ומדכאות את האדם  הנבוך – השחור, המהגר, העקור או המיעוט  ובה בעת מרוממות לדרגת מלאכים את אדם הנהנה מעודפות הכוח ומותרות החיים, תולדות החלוקה הבלתי צודקת של טובין המדינה.  

יסוד רביעי:-

 היצירות צריכות, מוכרחות וחייבות  לשאוף לרומם את רוחו של כל אדם, בייחוד את רוחו של אדם הנבוך: השחור, העקור והמיעוט, אשר מתקיים במציאות תרבותית המתנכרת לו.

יסוד חמישי:-

היצירות, בסופו של דבר, צריכות, מוכרחות וחייבות לברוא מציאות תרבותית הוגנת, חפה מכל דיכוי תרבותי ושפתי של קיבוץ אנשים, כי אם מליאת הוד והדר, חירות ושוויון, סבלנות וסובלנות ואחווה ושלום בין הבריות.

אם כן, מטרותיו המרכזיות של  המאגזין הרוח הבית ישראלית הן: ליצור במה ספרותית, שירית והגותית, שבמסגרתה נכתבות, נשמרות ומונחלות השפות והתרבויות המאוימות; לעודד קידום שפה ותרבות חפות מנטיותיהן המסורתיות: דמוניזציה, שטמה והעלבה של אדם השחור, הנרדף, העקור והמיעוט; ליצור  הווי תרבותי קולקטיבי; ולקדם ספרות, שירה והגות המרחיבות ומפתחות את תחושת שותפות הגורל, ערבות הדדית, סובלנות וסבלנות  ואחווה ושלום בין הבריות.

מטרות הרוח הבית ישראלית ימומשו באמצעות עשרת הדברות הבאות:

דבר אחד, הקמה וניהול מאגזין הרוח הבית ישראלית וכינון מנגנון להפקתו – הוצאה לאור;

דבר שני, הקמה וניהול אתר אינטרנט זמין, ידידותי, מתקדם ומתעדכן;

דבר שלישי, גיוס משאבים וצירוף מינויים תמידי למאגזין הרוח הבית הישראלית;

דבר רביעי, קיום ימי עיון בתחום השפה והתרבות במסגרת הרוח הבית ישראלית;

דבר חמישי, עידוד, קידום ופרסום סופרות וסופרים ויצירותיהם של עמיתים ברוח   הבית ישראלית;

דבר שישי, טיפוח הווי תרבותי קולקטיבי בעבור אנשים שהתרבות הפכה   למותרות;  

דבר שביעי, פעולות יזומות לגמילת השפות מעוינותן לשחור ולקבוצות מתויגות אחרות;

דבר שמיני, שיתוף מידע, ידע וחווית הכותב בין עמיתים ובין אמנים אחרים;

דבר תשעי, שימור, פיתוח והנחלת שפות ארץ המוצא לצד שפות מקומיות

דבר עשירי, כתיבה, שימור, פיתוח והנחלת התרבויות והמורשות המאוימות ברוח הבית   ישראלית.

                          ...

כל יוצר ויוצרת שהמניפסט מדבר עליהם מוזמנים להצטרף לקבוצת סופרות וספורים איכותיים המתגבשת, ולחלק חלק פעיל בלידתה, והתפתחותה של פלטפורמה תרבותית חדשה. מרחב יצירה נגיש לאנשים שקולם לא נשמע, ובו יתרחש נס תרבותי מופלא - יצירה תרבותית מזקקת שפה מעוינותה למושג שחור. כל אדם שאינו יוצר, אך אוהב יצירה ומזדהה עם המניפסט, וכל אדם יוצר, מוזמנים לתמוך בכל דרך אפשרית למימוש הרעיון. הואיל והרוח לבדה אינה מתקיימת, יתקבלו בברכה התמכים בממונם להפיכת הרעיון למציאות.

הרוח הבית ישראלית, כל הזכויות שמורות Ⓒ

Settings

אני יהודי, אני ישראלי ואני שחור

דני אדינו אבבה מתאר בספרו את עלייתו לארץ, התמודדותו עם חבלי הקליטה ותפישות גזעניות, הפיכתו לעיתונאי ושובו לביקור בכפר הולדתו בבגרותו. זהו ספר מרתק המיטיב להמחיש את זהותם הקרועה של רבים מיוצאי אתיופיה בישראל

"המסע לא תם", ספרו של דני אדינו אבבה, מגולל את סיפור עלייתו לישראל, מאבקו להתקבל לשורותיה הצפופות של האליטה העיתונאית בארץ, התמודדותו עם הגזענות שארבה בכל פינה במסע השתלבותו בחברה, דאגתו לעתיד ילדיו בחברה שבה צבע עורו של אדם עדיין משמש אמת מידה בלתי-מבוטלת להתקבלותו בה, למידת חירותו ולמפלס תחושות הביטחון והפחד שלו. זהו סיפור אישי מרתק המדגים בצורה הטובה ביותר את סיפור מסעם של יהודי אתיופיה דרך סודאן ואת אתגר קליטתם של צעירים רבים מקהילה זו הנקרעים בין הזהות היהודית-אתיופית לזהות הישראלית.

כדי להפיק את המרב מהספר, חשוב ראשית כל לעמוד על הפער העצום בין התפישה העצמית הגבוהה של קהילה זו להשתקפותה בעיני החברה הכללית. פערי התפישה לא רק מתוארים בסיפורים דמיוניים ובשיחות סלון בין חברים, אלא גם מאוששים במחקרים. גדי בן עזר, בספרו "המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1985-1977" (הוצאת מודן, 2007), זיהה שלוש תמות מרכזיות שמעידות על תפישתם העצמית הגבוהה של ישראלים יוצאי אתיופיה: זהות יהודית מוצקה, שבמהלך המסע הלכה והתגבשה  עוד יותר; הקרבה, המתבטאת בסבל הפיזי והנפשי הכרוכים במסע אל החלום; והמסע כסיפור גבורה, המשתקף בעמידה מול איתני טבע והעוינות האנושית. בדומה לכך, על פי מחקרה של שלי אינגדאו-ונדה, "חוסן בהגירה: הסיפור של יהודי אתיופיה בישראל" (הוצאת רסלינג, 2019), אותם עולים שחוו את תלאות המסע בסודאן פיתחו חוסן נפשי, שכל האתגרים המתרגשים עליהם בקליטתם בחברה נהפכו לבטלים בשישים בהשפעתם על חייהם.

זהות יהודית מוצקה, הקרבה, גבורה וחוסן שבהגירה – כל אלה התגבשו לדימוי מרכזי אחד, שהוא ההקבלה ליציאת מצרים: יהודים המגיעים לארצם המובטחת בהנחיית האל לרשת אותה, ולחיות בה כבני חורין ואזרחים שווים. ואולם, חלקים בחברה הישראלית אינם מתייחסים אליהם בהתאם לזהות זו, אלא רואים בהם חסרי אונים, המתפקדים בשולי החברה ונתונים לעיצוב מחדש.

אבבה, שעבר תהליך אקולטורציה בחברה הישראלית ואף הצליח להפוך לעיתונאי פורץ דרך בקבר קהילת יוצאי אתיופיה, עוצר ממסע ההצלחה שלו, חושף בפני הקורא הישראלי את התפישה הדואלית – את התפישה העצמית הגבוהה ומאבקי הקליטה הבלתי מתפשרים ולמולם המבט של החברה הישראלית המוריד מערכו, מטיל ספק בזהותו היהודית, מפקפק ביכולתו ואף מעורר בו חשש לעתיד ילדיו.

הסיפור נפתח בהיזכרות בתקופת ילדותו בכפר היהודי טאלהמדו, שבו נולד אבבה ובו עוצבו חוויותיו הראשונות. הוא זוכר את המקום הפסטורלי שבמרחביו הוליך צאן ובקר, שיחק בכל המשחקים הפופולריים בתרבותו ולמד כרועה צאן את משמעות האחריות. אבבה רועה הצאן אמנם לא ראה סנה בוער כמו הנביא משה, אבל ביום בהיר אחד הבחין בשינויים דרמטיים המתרגשים: אנשים זרים מתחילים לפקוד את כפרו, מספר הבהמות הכשרות הולך ופוחת בזמן שמספרן של אלה הלא כשרות גדל, נשים שוקדות בהכנת צידה לדרך ואילו  הילדים חדלים מתפקידם המסורתי כרועי צאן ומקבלים תפקיד חדש – עזרה בהכנות לקראת  השיבה לירושלים.

חזון השיבה לירושלים, שסופר לילדים בהזדמנויות שונות, היציאה המתוכננת  נותרה סודם של המבוגרים בלבד. היהודים שמרו בחשאיות את דבר היציאה הלילית לא רק מפני שמעמד הילדים היה נמוך בחברה המסורתית, אלא גם מפני שהיחסים בין היהודים לשכניהם היו מורכבים. הם חששו שאם ייוודע דבר יציאתם את גבולות המדינה, יאשימו אותם באי-לויאליות, ילשינו עליהם לרשויות המדינה, יבזזו את רכושם או יפגעו בהם, וחמור מכל, יסכלו את מימוש חלומם.  

ההורים אמנם הצליחו לשמור בסודיות את היציאה הלילית לירושלים, אבל לא היה ביכולתם לחסוך מילדיהם את ההשפלות, האלימות, השוד, האונס, והמוות במשך המסע. אבבה, שהיה אז בן 9 לערך, ראה חיילים מפשפשים בכיסיו של אביו, מגלים תרמיל, כופתים את ידיו ומשליכים אותו מתחת למשאית. כילד המבוהל הוא חזה באדם היחיד שיכול להוביל אותו לחוף המבטחים מושפל נופל ארצה. בעוד משפחתו פורצת בבכי תמרורים, אבבה נאכל מאשמה ושואל את עצמו אם אולי הוא זה ששם את התרמיל בכיסו של אביו. רק לאחר תקופה ארוכה הוא נגאל מתחושת האשמה הזאת כשנודע לו כי אחיו היה אחראי לכך.

מסיפור מעצרו של האב אבבה הקטן לומד שתי התנהגויות אנושיות הנצפות בשעת המשבר: האחת, קצין שצפה במשפחה האומללה ניגש אליה, גילה רחמנות ושיחרר את האב, אך לא לפני שסטר לו בפניו מול משפחתו; והאחרת, התנהגות השכנים, שאכלו ושתו בבית משפחת אבבה, ובלי להביט לאחור במשפחה המושפלת המשיכו במסעם, מונעים מיצר ההישרדות.

מכל הטרגדיות הפוקדות את המהגר, ייתכן שהפרידה מהמשפחה היא האכזרית ביותר. פרידה כזאת, שנהפכה לסמל לסבלם הגדול של ישראלים יוצאי אתיופיה, היתה גם נחלתו של אבבה. פעם אחת הוא נאלץ לעזוב את אמו בסודאן ופעם אחרת עלה לישראל לבדו, כשאביו נשאר בסודאן (אמו עלתה לפניו). הפרידה מאמו החמירה את קשיו הקיומיים בסביבה אכזרית שבה כל אחד דואג לעצמו; ואילו הפרידה מהוריו בישראל הותירה אותו כחומר גלם אנושי בידיהם של מורים ומדריכים בפנימייה. הם לקחו בעלות על חינוכו, מרטו את בגדיו הגלותיים, כפו עליו לעטות ציצית, טלית וכיפה, ואף שינו את שמו מאדינו לדני.

על פי עדותו, אבבה פעל להשמיד את מבטאו האתיופי ולהיות ישראלי צבר: "אני זוכר את הבושה שעטפה אותי בכל פעם שהורי דיברו איתי אמהרית. רציתי להיות כל כך צבר ולחוש ישראלי, עד שניסיתי להעלים בדרכים יצירתיות את המבטא הכבד. הלכתי לקלינאית תקשורת ואפילו למורה לפיתוח קול".

בחלוף הזמן, בעידוד מוריו ומדריכיו, הוא נהפך לישראלי ממש: מתלבש כמו המקומיים, מדבר עברית צברית ואף מקבל משוב חיובי כי האתיופיות שלו, קללת הגלות, הוסרה ממנו, וברכת הצבריות שורה בו. אז הגיע להבנה כי שום דבר לא יעמוד בדרכו לממש את הפוטנציאל הטמון בו, כמו בכל ישראלי אחר בן גילו.

כשהוזמן לכינוס למתגייסים עתידיים לצה"ל שבו הוצגו להם אופציות לשירות, הקצין שידל את הנערים להשתבץ ליחידות צבאיות על פי יכולותיהם, כישוריהם, חוזקתם הפיזית והנפשית והעדפותיהם ומצפוניהם. אבבה הצעיר זוכר את שאלתו באירוע ואת תשובת הקצין: "שאלתי אם אני יכול להגיע לגלי צה"ל. דממה רועמת השתררה באולם... הקצין הסתכל עלי ואמר: אני לא מבין, אתה נראה לי בחור בריא. למה לך להיות נהג כשאתה יכול לתרום למדינה ביחידות אחרות?" היחס שאותו מתאר אבבה הוא נחלתם של ישראלים יוצאי אתיופיה רבים, המבקשים להתקבל למשרה בהתאם להשכלתם וכישוריהם. לעתים גם לאחר שהתקבלו אליה, יש התוהים על כך, כאילו בחירתם במקצועות חופשיים היא הסגת גבול בוטה וחצופה.

אחרי שהוא מגולל בפנינו את נישול זהותו המקורית, התכתו בזהות הישראלית החדשה ורצונו הבלתי פוסק להוכיח ולהצליח, אבבה עוצר ומתבונן בעצמו, בהוריו, בקהילתו ובעתיד ילדיו. במבט לאחור, הוא רואה את אובדן הסמכות ההורית ואת התעצמות סמכות הילדים. אותו הילד שבאתיופיה הסתירו ממנו את סוד היציאה נהפך בארץ לפה של משפחתו, זה שמכיר את מצב החשבון של הוריו ומתרגם להם את המשוב של מוריו על הישגיו והתנהגויותיו – אם כי תוך עיוות דברי המורה כך שהוא עצמו יצטייר כתלמיד מצטיין ומופת בהתנהגותו.

במבט לאחור, הוא רואה את בני קהילתו החיים בשכונות מצוקה ואת הצעירים הנאבקים למען מיגור שיטור-היתר והאלימות המשטרתית, ביעור נגע הגזענות, הכרה בזהותם הדתית והתרבותית וקבלתם בחברה הישראלית כשווים בין השווים. כמי שהשיל כל זהות יהודית-אתיופית ועטה זהות ישראלית, אבבה חפץ לבודד את עצמו מהקהילה ומצרותיה. הוא מספר כי הוא גר בשכונה טובה, הוא ובת זוגתו עובדים במקצועות חופשיים וילדיו לומדים בבית ספר יוקרתי; בינו ובין קהילתו אין דבר וחצי דבר מלבד גוון עורו. אלא שבעל כורחו, אבבה מוצא את עצמו שותף לגורלה של הקהילה וצרותיה רודפות אותו כצל. לכן הוא מגיע לתובנה בלתי ניתנת לערעור: "אז זהו, שאנחנו זה הם. והם – אנחנו".

אבבה מגלה שהצלחה אישית ומשפחתית אינה מאפשרת בריחה מהקהילה הנרמסת והמתויגת גם כאשר ילדיו, שנולדו בישראל, מתחילים לשאול: "אבא, אנחנו אתיופים? אתה אתיופי ואנחנו לא" או "אבא, למה אנחנו שחורים?" בעקבות זאת, הוא אוסף את בת זוגו וילדיו ויוצא עמם למסע שורשים באתיופיה. כשהמשפחה עולה שם לכלי שיט אתיופי ומפליגה בנהר שבו שורצים תנינים, אחד מילדיו המפוחדים זועק: "אני רוצה לצאת מפה ומיד... רוצה הביתה". האב חש מסופק כי בנו הכיר היכן באמת נמצא הבית שלו.

המסע אחר חיפוש השורשים והזהות היהודית עובר לדרום אפריקה. אבבה, כמי שנתקל תדיר בתופעת הגזענות הישראלית, נשלח מטעם ההסתדרות הציונית העולמית ותנועת הבונים דרור, להיאבק בשנאת ישראל במדינה זו ולקדם פרויקטים לרווחת הקהילה המקומית. בשלוש זהויותיו - "אני יהודי, אני ישראלי ואני שחור", כפי שהוא מעיד – הוא ניצב בעמדה בעייתית ביותר. בהימצאותו בביתם של יהודים דרום-אפריקאים ואורחיהם הישראלים, הוא צופה בנשים שחורות העובדות אצל היהודים, מגישות אוכל לאורחים וחיש מהר מסתלקות ונחבאות. מופתע מהתנהגותן של הנשים, אבבה ניגש אליהן ומזמין אותן להצטרף לארוחה. "שכחת שאנחנו שחורות", הן עונות לו, והוא משיב: "גם אני שחור". הנשים מגיבות: "אבל אתה לא כאן. אתה זר, ולכן הם מכבדים אותך".

ובעודו מהרהר במעמדן השפל של הנשים השחורות, לפתע המסובים סביב השולחן, שכל טוב בו, מדברים בגנותם של השחורים הדרום-אפריקאים. אחד מהם משיח לחברו: "אני אומר לך, לקחו מדינה מדהימה ונתנו אותה לקופים לנהל אותה..." בן שיחו מגיב: "תראה, הכל פה מושחת... כל כושי פה בוס ואם אתה לא נותן לו שוחד, הוא לא יעשה את העבודה שלו". אבבה, היהודי השחור, חש עלבון מהעלבת השחורים, פונה אל עמיתיו ומבקש מהם לא להשתמש במילת הגנאי "כושי". הדובר הראשון נזעק לרומם את מעמדו של החבר הנעלב, תוך יצירת חציצה בין השחורים, ואומר לאבבה: "אתה, למשל, לא כושי. אתה מבין את ההבדל, אחי? לכם האתיופים אין בעיה לעבוד בלי שמישהו יגיד לכם מה לעשות. לאח שלי, למשל, יש עובדים אתיופים בישראל... ללקק את האצבעות. הם מדהימים, הם מסורים והם נאמנים לו".

הקריאה בספרו של אבבה מאפשרת הצצה נדירה לחייהם של ילדים בכפר אתיופי, למסעם רווי התלאות לישראל ולסבל הפיזי והנפשי שחוו בנסותם לממש חלום עתיק יומין. כמן כן, הספר מאפשר להבין את הפרקטיקות השונות שסוכני הקליטה נקטו כדי למחוק את זהותם של ילדי העולים מאתיופיה ולהטמיע בהם זהות ישראלית חדשה. זאת ועוד, הספר חושף את צורותיה השונות של תופעת הגזענות, שבה נתקל ישראלי ממוצא אתיופי השואף להצליח בחברה.

בד בבד, הקריאה ב"המסע לא תם" מעלה שאלות מורכבות הנוגעות לעיצוב זהות עצמית וקהילתית. אבבה אמנם לוקח את זוגתו וילדיו לביקור שורשים בכפר הולדתו באתיופיה, אך הוא לא טרח לספר להם על עברם של הוריו או לפתח בהם רגש ביחס לזהותם היהודית-אתיופית, בין היתר כיוון שעבר זכור לו במטושטש. דומה כי בעבורו האב אבבה, תכליתו העליונה של ביקור השורשים הייתה פחות ליצור זיקה רגשית-נפשית בקרב ילדיו לעבר קהילתם, כי אם לגאול אותם מגורלו שלו עצמו או של אלו החולקים עמו גורל דומה: פיצול בין זהות יהודית-אתיופית לזהות ישראלית. מזווית ראייה זו הספר מומלץ לכל אדם שמתעניין ביחס  קהילות ישראל בכלל ובעליה הקליטה וזהות ושייכות של ישראלים יוצאי אתיופיה בפרט.   

 

 

Settings

קץ שלטון מיעוטים באתיופיה

מאמר שני בסדרה

אתיופיה מאגדת בתוכה קבוצות אתניות ותרבותיות רבות ומגוונות, שמספרן, על פי הערכה אחת, יכול להגיע לכדי שמונים. מבין כל הקבוצות האלה, אמהרה ותיגראי נהנו ונהנים ממטעמי השלטון לאורך ההיסטוריה הארוכה של מדינתם. התיגרים הם לא רק קבוצה לאומית אתיופית עתיקה, שיש לה שפה, תרבות והיסטוריה מפוארת וממעוררת גאווה, אלא ניהלו מדינה עצמאית במחוזם לפרקים בדברי ימיה ארוכים של מדינת אתיופיה, אם תרצו, חבש.

לא פעם השאיפות הבדלניות של התיגרים העלו את חרון אפם של מלכים משושלת הסלמונית. המלכים מהשושלת הסלמונית, אדוני הארץ, שניהולו את ארצם בכוח הזרוע ורוח האמונה מאות בשנים. המלכים וממשלות אתיופיה, שבעיקרם באים מהקבוצה האתנית אמהרית, לחמו במחוזות מרדנים, כמו אילו התיגרים, ושאפו לכונן אימפריה אתיופית אחת, במקרים רבים הצליחו, שכן עד עצם היום הזה, מלבד מחוזות בודדים כמו ג'יבוטי ואריתריאה, שנפרדו, אתיופיה שומרת על שלמותה טריטוריאלית.

אולם הזרעים הבואשים לנטייתם של התיגרים להיפרד מאתיופיה הרבתית  נזרעו בעקבות החדירה של הקולוניאליזם האיטלקי לאתיופיה. האיטלקים הפכו למושבה את מחוז אריתריאה ואת החלקים מאדמות תיגראי. מכל קבוצה לאומית אתנית, קבוצות מחוזות  שרוח הקולוניאליזם נשב בהם איבדו את הרגש הלאומי הכלל האתיופי ושאפו להגדרה עצמית. כך בשנת 1991, לאחר מלחמת גרילה מתמשכת, החזית העממית לשחרור תגיראי, שבראשית דרכה ביקשה להגדרה לאומית במחוז תיגראי, השיגה מעבר למה שביקשה: חוללה מהפכה, הגלתה את השליט הקומוניסטי היילה-מריאם, והשתלטה על אתיופיה כולה.

תנועת החזית העממית לשחרור תיגראי, או בשמותיה החלופים, וויאנה, הווחט, פעלה בניגוד מוחלט לרגש הלאומי הכלל האתיופי, שמקדש את אחדות אתיופיה. הממשל החדש, בהנהגתו של ראש הממשלה, מלס זנאווי ז"ל, אפשר את היפרדות אריתריאה מאתיופיה, ואף בחוקיו העניק במשתמע, לכל קבוצה אתנית שתרצה בכך, להיפרד מאתיופיה גופה ולהגדיר את עצמה כישות לאומית.

כלפי החוץ נדמה היה כי הממשל החדש תומך נלהב בקידום זכויות הפרט ודוגל בשוויון בין קבוצות השונות במדינה. אבל לאמיתו של דבר, בחלוף הזמן התברר, כי התיגרים המהווים חמישה אחוז מהאוכלוסייה האתיופית, החזיקו במרבית, אם לא בכול, הכוח הפוליטי, הצבאי והמנהלי, וכדי להשתיק כוחות מתנגדים, קבוצת המיעוט השלטת מנתה נציגים מקומיים שינהלו את מחוזותיהם בהתאם לרצונה של האליטה השלטת.

ראש הממשלה מלס זנאווי, לאחר שביסס את שליטתה המוחלטת של הקבוצה שלו בפוליטיקה, בצבא ובכל תפקידים הציבורים, קידם אידיאולוגיה חברתית לביעור העוני, והצליח ליצור מיצג שווא בציבור האתיופי כי הוא נלחם למענו. אומרים כי כאיש ספר ומלומד, ידע היטב את אתוס אמהרי, את הגבורה שלהם, לכן נהג לומר, מלחמה לאמהריים היא מסיבה, לכן למד את נציגיו: הבה לא נרגיז את האריה, אמהריים, השקוע בשינה, לבל יתעורר ויתקוף אותנו. אכן הוא הצליח להרדים את אמהריים ושלט החל מ- 1991 ועד פטירתו ב-2012.

מותו של המנהיג המהפכני שבישר לקבוצות אתניות אופציה להיפרדות מרצון ממדינת אתיופיה, יצר כאוס. קמו קבוצות אתניות, נלחמו ביניהן, ורצו לכונן מדינה במחוזותיהם. אמהריים, אדוני הארץ, שהיו בשקט במשך תקופה ארוכה, צפו במתרחש ושוב, כמו אבותיהם הגיבורים, לקחו את המושכות ורצו לשקם את הרגש הלאום האתיופי השומר את כל קבוצות אתניות לכדי עם אחד.

אחת הפעולות המשמעותיות של אמהריים, שהביאו ללא ספק לשינוי העמדה של הממשל הנוכחי, הייתה ניסיון ההפיכה שהתרחש בשנה שעברה במחוז אמהרה, שבמסגרתו התנקשו ברמטכ"ל ואנשי צבא בכירים נוספים. ראש הממשלה בפועל, אביי אחמד, שלח יחידות עלית למחוז אמהרה, וחיסל את המנהיגים אמהריים, שנחשדו בניסיון ההפיכה.

רבים מקבוצת אמהרה חשו במות מנהיגיהם כי תקוותם אבדה, נגזר עליהם בפעם ראשונה בהיסטוריה המפוארת שלהם להיות נשלטים. אולם אבוקת החירות שהניפו מנהיגי מחוז אמהרה במותם, יצרה מודעות הולכת וגוברת בצמרת ההנהגה האתיופית. אמנם ראש ממשלה אביי אחמד, שממילא לא תמך בשליטתה של קבוצה אחת על רעותה, וצדד באחדות אתיופיה, חש מחויב לתקן את המעוות, לקדם את זכויותיהם של אמהריים וקבוצות מדוכאות אחרות במדינתו.

במלחמה אחרונה נגד החזית העממית לשחרור תיגראי, ראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד הביא לקץ של אידיאולוגיית המיעוט התיגרי שנכפתה על העם האתיופי כולו. המלחמה אחרונה, היא תוצאה ישירה של ניסיון הפיכה שהתרחש במחוז אמהרה, בעיר בהר-דר בשנה שעברה.

הממשל האתיופי הבין היטב כי אם ברצונו להאריך ימים בשלטון עליו לרצות את אמהרה. אמנם כמו ביקש לפרוע את עלבונם של אמהריים, שמחוזם בהר-דר נכבש על ידי חיילי תיגראי בשנת 1991, הוא אפשר, ליחידות צבאיות שבאו ממחוז אמהרה להשתתף בכיבוש מקלה, עיר בירתם של התיגרים, וכך שקם את כבודם האבוד של אמהרים.

לסכום, אמהרים ותיגרים הם עמים דומיננטיים בדברי ימיה של אתיופיה, המלחמה אחרונה היא חוליה נוספות בשרשרת המלחמות אזרחיות בהיסטוריה של אתיופיה. אבל השתלטות התיגראים על אתיופיה כולה לפני כמה עשורים הייתה ייחודית, ניצחון אדיר, שבישר את התפתחות שלטון סמי דמוקרטי במדינה, והגדרת זהות לאומית. שלטון מיעוטים על רבים נגדע באיבו, עתה אתיופיה ומנהיגיה שבים לטפח את הרגש הלאומי, ושאיפות הבדלניות אבדו לבל ישובו, גאוות התיגראים הייתה היסטוריה קצרת תווך, אבל השאירה חותמת בהיסטוריה אתיופית הנכתבת בדם אחים.

בימים אלה אנחנו עדים לאותה תופעה מגונה ומביישת החוזרת על עצמה: במלחמת אחים נבנים גיבורים, זמרי האומה הגדולים שרים את ניצחון אחים. אתיופים היו צריכים להוריד את הדגל לחצי תורן במשך תקופת המלחמה ולבכות על מות אזרחיהם וחייליהם – האויבים מהבית.

אבל חשוב מכול, הממשלה צריכה, מוכרחה וחייבת לנטרל את הגורמים המחוללים את מלחמת אחים הקטלנית. אחד הגורמים הוא קיומם של צבאות וחונטות אזוריות. הצבא אתיופי כמו שהתחיל חייב לנטרל כל כוח צבאי מחוזי ואתני ולהשאיר רק כוח אחד בדמותו של צה"ל, המגן על כל העם האתיופי. הממשלה חייבת לכונן מדינת רפובליקה העומדת בסטנדרטים המוכרים, שמקנה לכל מדינה זכות לנהל את ענייניה הפנימיים, אך כפופה לצבא אחד ולמדיניות החוץ של השלטון המרכזי. אם יעשו כך, במוקדם או במאוחר, האתיופים יפסיקו את מלחמת אחים עקובה מדם ביניהם, ואת הכוח האנושי והמשאבים כולם יפנו לרווחת האזרחים המשוועים לתנאים בסיסים המבטיחים קיום בכבוד.

 

 

Settings