כבוד למנהיג יש די והותר לאתיופים

מאמר ראשון בסדרה

אתיופיה בתור אחת המדינות העתיקות בעולם הצמיחה קיסרים, מלכים וראשי ממשלות אמיצים, שניהלו הן מלחמות פנימיות עקובות מדם לשמור מחוזותיהם ונתיניהם  והן מלחמות חיצוניות להדוף פולשים זרים לשמור על עצמאותה וחירותה של מדינתם ושל עמם. האתיופים עדיין משוועים למשטר דמוקרטי ראוי לשמו, לרווחה כלכלית ולעוד דברים חשובים, אבל דבר אחד תמיד היה להם: כבוד למנהיג.

הפעם הם קיבלו תמריץ נוסף להלל את מנהיגם אביי אמחד, שלא רק נכתבו והושרו עליו שירים רבים בשבחו, אלא הוא גם זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2019. אירוע הזכייה החשוב מחייב אותנו לבחון את הגאווה האתיופית – המנהיג, מה הוא באמת קידם ועשה למען עמו ומה האתגרים העומדים בפני מדינתו?

אבי אחמד נבחר לראשות הממשלה באפריל 2018, ועד מהרה הוא התנחל בלבם של רבים. ראשית, מדובר במנהיג צעיר, יפה, משכיל, רפורמיסט, כריזמטי ומעל לכל בעל יכול רטורית חיובית ומפייסת. אנשים שנחשפו לשיחותיו הראשונות, חשבו שמדובר בגורו ממזרח הרחוק, שבא לרכך את לבם הכאוב של אזרחים אומללים, או משיח שהיהודים התפללו לבואו, בא דווקא אל אתיופים. הוא  פשוט רומם את רוחם של אזרחים בכוח מילים, וכל זאת בלי לשפר ולו במעט את מצבם הסוציו-כלכלי.

התרומה השנייה,  הוא ראה את עצמו מורה לדמוקרטיה, למנהל תקין. בית ספרו היה הפרלמנט; תלמידיו – חברי הפרלמנט. הוא הקדיש הרצאות ארוכות ומעמיקות על מנהל תקין, האזרח במרכז. הוא ידע ידיעה ודאית וברורה כי חברי הפרלמנט והפקידים רואים את עצמם מורמים מהעם, מנצלים אותו, מתנשאים עליו ואף נוטלים שוחד. לכן הוא רצה בכל כוחו לנקות את המערכת והראש הרקובים. משהבין כי שיחותיו והרצאותיו לא השיגו את המטרה הרצויה, הוא פלט פקידים מושחתים משירות המדינה.

התרומה שלישית, עמל ללא לאות לקירוב לבבות ופיוס בין יריבים פוליטיים לממשלתו. לתכלית זו הוא שחרר את ראשי מפלגות ופעילים חברתיים שהושלכו לכלא ללא משפט וזימן אליו את הפעילים מהפזורה האתיופית. רבים מיריביו  נשבו בקסמו, באו אליו ונפלו לברכו, השתלבו בתפקידים שונים בשירות המדינה או פעלו כגוף נפרד לקידום האינטרסים הייחודים של קהילתם.

התרומה הרביעית, כנאה לראש הממשלה הרפורמי, הוא חולל את אחת הרפורמות החשובות במעמד הנשים. שכן הושיב במושב הראשון בין השווים, אישה, נשיאת המדינה ומינה שרות כמספר השרים.

התרומה החמישית– הוא פתח במשא-ומתן מואץ עם המדינה השכנה אריתריאה וכונן שלום עמה. שני העמים היו בעבר עם אחד, משמע משפחות רבות שהיו בפירוד במשך עשרים שנה לערך, בזכות יזומת השלם, הם  התאחדו, וחשוב יותר, שפיכות הדמים בין שני העמים הופסקה.

התרומה השישית – פיתוח ומודרניזציה, אביי המשיך לפתח את בינוי סכר אבאי, חיבר מיליוני אתיופים לחשמל, סלל כבישים רבים, המפשרים גישה בין כפרים וערים.

חרף ההישגים המרשימים האלה שהושגו בתווך זמן כה קצר, חתן פרס נובל לשלום, אביי אחמד, מתמודד מול אתגרים גדולים בבית. הוא צריך להמשיך לפייס בין מעל 80 קבוצות אתניות, שחלקן מעולם לא אחזו בהגי השלטון, אחרות רואות את עצמן אדוני המדינה, שהמלכות נינתה רק להן. אם כן אלה הם האתגרים: ראשית, אמהרים, הקבוצה השנייה בגודלה, שממנה יצאו רוב הקיסרים והמלכים האתיופים, חשים נדכאים, נרדפים. תחושת נרדפות זו קיבלה ביטוי מחושי במאבק אלים שהסתיים בהרג הרמטכ"ל, וראש הממשלה ובכירים נוספים של מחוז אמהרה.

האתגר שני, קבוצות שונות במדינה מנהלות מלחמות פנימיות שגובות חיי אדם, ועושה רושם כי השלטון המרכזי נכשל להשליט סדר ולהגן על חייהן של אזרחים שנטבחים באישון לילה על ידי מיליציות ושודדים.

האתגר שלישי, אביי אמנם מדבר דמוקרטיה, תומך בעקרונותיה ומטיף לה, טרם נבחן בה הלכה למעשה. ניסיון העבר מלמד כי מנהיגים רבים באפריקה, כולל באתיופיה, דיברו בעד דמוקרטיה, אולם סילפו תוצאות בחירות, וחתמו קבע לתפקיד ראש הממשלה עד המהפכה או המוות הטבעי.

האתגר הרביע, שלמו וביטחונו של ראש הממשלה. אף שרוב המכריע, כך נדמה, של העם תומך בו ומעריף עליו שבח, יש פלגים מסוימים המתנגדים לו בתוקף,  ואף היו ניסיונות לפגוע בו.

לסכום, ללא צל של ספק כי ראש הממשלה אביי אחמד הוא איש כריזמטי, רטוריקן בחסד עליון,  רודף שלום, ומנהיג משכמו ומעלה. עושה רושם כי הוא מצעיד את מדינתו ואת עמו אל מסלול הקדמה, הדמוקרטיה, ורווחה הכלכלית. ההכרה הבינלאומית, פרס נובל שלום,  תסייע לו להמשיך לחולל רפורמות מטיבות לעמו ולכונן קשרים דיפלומטים, ביטחוניים וכלכלים עם מדינות שונות בעולם. ככל שמדינות דמוקרטיות יוצרות קשרים שונים עם מדינת אתיופיה, ייטו לעלים עין לזכויות של מיעוטים באתיופיה, הדבר עשוי להוביל לשתי תוצאות אפשריות: האחת, ראש הממשלה האתיופי יקפיד לקדם זכויות האדם מתוך בקרה עצמית או יכנס  לאדישות מסוימת. 

מוטב לו לזנוח את האפשרות השנייה, ניצול שתיקתן של מדינות הברית וכניסה לאדישות. הוא חייב לשפר את תנאיהם של מיעוטים במדינה, או קבוצות שחשות מדוכאות.  אחרת, לאתיופים יש חוק ייחודי משלהם: ללחום בעצמם ולנצח את עצמם. הדבר המטריד הוא,  מלחמת אזרחים בתרבות זו  אינה  מילה גסה כלל וכלל, כי אם שדה דמים שצומחים בו מנהיגים אמיצים, שטובי משורריה של האומה שרים ומשביחים אותם.