הפליאה מהצלחה של בני הקהילה מקורה בבורות

בכל פעם בית ישראלית או בית ישראלי רושמים הצלחה בתחום מקצוע כלשהו, כולם יוצאים מכליהם. התקשורת מבשרת את נס הצלחה באופוריה, אנשי מקצוע מקהילה ומחוצה לה צוהלים וחוגגים. הצלחה של בני הקהילה במקצועות בהם יתר הקבוצות מצליחים תדיר, היא אירוע נדיר, היסטורית, מעוררת פליאה והתפעמות.

    בנסותנו לפענח את חידת הפליאה אנחנו נדרשים להתחקות אחר תפיסתה של החברה הישראלית כלפי קהילת בית ישראל. מקורה של הפליאה הוא בתפיסת עולם נפסדת ומזיקה על הקהילה. רבים חושבים שאנחנו באים מג'ונגל, יצאנו זה עתה מתוך מערה, לכן כל הישג שלנו מעורר פליאה. איך בדיוק איש יורד עצים, יוצאי מערה זה, הצליח לעשות שאנשים נבונים כמונו עושים, שואל עיתונאי המבקש לסקר ידיעה על הצלחה או איש פונקציונלי אחר המתפאר במדיניות הקליטה המוצלחת? רבים בחברה ישראלית הם בורים בכל הקשור לתרבות שממנה הקהילה בה.. אתיופיה היא אחת החברות האנושיות העתיקות, שנכסיה תרבותיים כמעט בכל התחומים מגרים את סקרנותם של חוקרים בעולם עד עצם היום הזה. אנחנו באים מחברה מתורבתת, עתיקה, המנוהלת על ידי מלכים וקיסרים. חברה שבה היו שופטים, מהנדסים, רופאים, טייסים. גם לקהילת בית ישראל הייתה תרבות עשירה, אפילו שושלת שלטונית ארוכת שנים, שניהלה ארגון חברתי מתוחכם.

    הואיל ורבים בורים מעושרה התרבותית של אתיופיה ושל יהדות אתיופיה,  ההצלחה של בני הקהילה היא חריגה, אינה נורמלית. הדרך המובילה אל הצלחה עדיין חסומה בפני בית ישראלים, ההצלחה מתאפשרת בדרך עקיפה, דלת אחורית או דרך העדפה מתקנת שכל הקודם זוכה בה. הדרכים הבלתי שגרתיות הן המאפשרות להתגבר על הבורות.הבורות היא המגבילה את הצלחתם של רבים מבני הקהילה במקצועות שונים, ושומרת את ההצלחה החריגה, היסטורית, ללעג קולקטיבית של החברה הישראלית. 

   אפילו כדי לעבור באותה דרך עקיפה אל ההצלחה, אדם בית ישראלי נדרש לחצות את גבולות החברתיים של קהילתו, להשיל מעליו את מאפנייו, ללבוש מאפיינים אחרים. שכן אם נשאל  לזהותם של המצליחים בקהילה, רובם המכריע הם צעירים שמנסיבות חייהם אומצו במשפחה ישראלית, או כרתו ברית נישואין עם בן או בת זוג מחוץ לקהילתם. אנשים אלה, שחצו את גבולות החברתיים של קהילתם, הפכו חלק מאתנו של הקולקטיב הישראלי או המשפחה החדשה. לכן לא רק התמעט המבט המנמיך כלפיהם, אלא הופעל מאמץ שיווקי אגרסיבי לסייע להם לממש את כישוריהם ולהצליח בחיים. 

    יובהר כי בני הקהילה ברובם המכריע מעודדים חציית גבולות בכל תצורתה, אין איש הדוגל בבדלנות, אנחנו ישראלים, בנו להיות בישראל הם אומרים תדיר. נישואים מכל עדות ישראל מתקבלים בברכה וזוכים לתמיכה גורפת.  אבל יש כאן נקודה חשובה שיש לתת עליה את הדעת, כל המתפארים בהצלחתה של הקהילה, מתפארים מהצלחה של עצמם או הצלחה של יחידים שחצו את גבולות קהילתם. היחידים המצליחים האלה ברוב המקרים מנותקים גיאוגרפית, תרבותית ואפילו רגישית מקהילתם. ברוב המקרים הצלחתם נקנית מיציאה מודעת או מאולצת מקהלתם ומערכיה. ויש ביניהם הרואים את חציית הגבולות החברתיים של קהילתם, הצלחה אדירה שיש לקדשה. 

    ההצלחה החריגה, המושגת ביציאה מהקהילה ומערכיה עשויה לתרום לתפיסת דימוי חיובית של צעירי הקהילה, ביכולתם להצליח כמו אחיהם ואחיותיהם המוצלחים. אולם הצלחה אמתית בקהילה תרם הושגה, הדרך אל הצלחה מחייבת ברוב המקרים חציית גבולות חברתיים או מתן תמריץ כלכלי לאדוני הארץ, המחליטים מי יצליח ומי יכשל.

    לכן הצלחה אמתית עדיין אינה נראית באופק. היא רחוקה לא משום נעדרי כישורים אנחנו, לא משום שלא הייתה לנו מסורת והרגלים במילוי תפקידים המוצעים, כי אם משום שהתפיסה המנמיכה כלפינו נועלת את שערי ההצלחה. לפיכך אם רוצים להפיק תועלת מכוח אדם משכיל  של בני הקהילה, החברה הישראלית חייבת להיגמל מבורות שלה, להכיר ביכולת של חברי בית ישראל למלא כל תפקיד. ביום שהחברה הישראלית תיגמל מבורותה, היא תפסיק להתפלא מהצלחתנו, ביום שהצלחה שלנו תפסיק להיות מושא פליאה, הצלחתנו תהפוך מחריגה  לנורמלית, אז ורק אז תהיה הצלחה אמתית.

             

הצופה לבית ישראל: מהי תורתם של הרבנים האשכנזיים?

תורת ישראל אינה דוחה יהודים; מהי תורתם של הרבנים האשכנזים שבשמה רומסים את כבודנו חדשים לבקרים. הגיע הזמן לקבל בחזרה את כוהננו ואת שירותם.
לכאורה היהודים הספרדים והיהודים האשכנזים יונקים מאותה תורת משה וישראל. אולם בעוד שהראשונים מכירים ביהדות אתיופיה, אחרונים דוחים אותה. אף שיכולות להיות מחלוקות בסוגיות הלכתיות בין הזרמים היהודים השונים, מחלוקת תהומית בשאלת זהות יהדות כמו זו של קהילת בית ישראל, לא נצפתה מעולם.
לפיכך אנחנו צריכים לחפש את הגורמים לדחיית יהדות אתיופיה ממקורות ההשפעה אחרים. הדעת נותנת כי הרבנים אשכנזים דוחים את יהדות אתיופיה, לא משיקולים הלכתיים מובהקים, כי אם מתורת הגזע המערבית, למרבה האירוניה, הם עצמם היו הקרבנות הראשים שלה. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שדוחים לא רק את היהודים האתיופים שהגיעו ראשונים לישראל וסירבו להתגייר, אלא גם את היהודים האחרונים שעברו השבה ליהדות בכפייה, שבגין תהליך הגיור זה נבתנה חומה חוצצת, חומה בלתי עבירה, בינם לבין אחיהם.
הואיל והזרם החרדי האשכנזי דוחה את יהדות אתיופיה, משפיל ומבזה את חבריה חדשים לבקרים. אנחנו חייבים לזנוח את ניסיונות ההשלתבות שלנו בעולם הלכתי הרבני, וללכת בדרך הדתית המסורתית בית ישראלית ששמרה אותנו במשך שנים רבות. אחד הפחדים הגדולים של המדינה הוא האפשרות שנדבוק במסורת שלנו. התבדלותנו לא רק תדרבן את המדינה לאלץ את המוסד הרבני הגזעני לשנות את עמדתו המפלה כלפינו, אלא תיצור לנו נקודת מוצא משופרת לשימור מורשתנו היהודית האותנטית ולהכלתנו בקהל היהודי ובזהות היהודית.
כדי להשיג יעד נעלה זה, אנחנו בני הקהילה, בלי חלוקה פנימית - פלשמורה, בית ישראל, אמהרים, טיגרים, קסים, רבנים - לקבל ביראת קודש את כוהנינו, ואת שירותם מיום הלידה ועד המוות, ולחדול לרדוף אחרי הרבנים המטילים ספק בזהותנו, משפילים ומבזים אותנו חדשים לבקרים.

מהלך בתודעה: רזי-אל

מאת גרמאו מנגיסטו

חמשת חברי אגודת הסתרים ישבו בעומק קילומטר בתוך האדמה סביב שולחן עגול. מנורות המותקנות בכּוּכי האדמה החצובה פיזרו עליהם הבזקים מסחררים ומסנוורים; החמישה צפו בדממה מוחלטת ובריכוז רב בגולגולת אדם צפודה המונחת במרכז השולחן. הם המתינו בקוצר רוח לתוצאות הבדיקה של חבריהם, לא רק משום שהתוצאה החיובית תהפוך אותם למגשימי חלום הדורות וכובשי השטח הבתולי והפראי היחיד שנותר מחוץ לשליטתו של האדם, אלא היא גם תשים קץ לסבלם הבלתי-נגמר ותציל אותם מהשלכתם  הצפויה אל תוך בור-המוות בעודם בחיים.

ראש אגודת הסתרים, גאון רזיאל, הרגיש בצלליו המרצדים של אחרון החברים, השישי במספר, ששב ממכונת המעקב של פעולת מוח אדם, ועתה הגיעה העת לערוך את הריטואל הקבוע. רזיאל מתח החוצה את חזהו הצר (חבר באגודת הסתרים פעם התלוצץ כי לרזיאל יש חזה צר, משום שהבורא שכח לשים לו לב), הניח ידו הימנית על מצחו הקעור ואת ידו השמאלית על הגולגולת הצפודה והקרה ונעץ את עיני הינשוף שלו בתשומת לב בכל חבר וחבר; ועמיתיו, חיש-קל עשו מה שהם מורגלים ומצופים לעשות: שמו שתי ידיהם מאחורי גבם, הצמידו את ראשם לגולגולת ושקעו במלאכת הנמנום, אילוף המחשבה ופיתוח הדמיון.

עורו והזדקפו, אסופת אבק אדם, אטומי מוח ונטולי מעוף חשיבה! גם החבר השישי שלכם נתגלה כהבטחה ריקה מכל תוכן. והנה אף שנמנם שבע שנים רצופות בבדידות מוחלטת ובדממה מחרישה, נכשל להלך בתודעתנו ולחוש הווייתנו, זו בהחלט עוד אכזבה כואבת בשרשרת האכזבות הצורמות שהיו נחלתם של הדורות הקודמים והפכו למנת חלקנו בהווה, בישר רזיאל בפנים זעופות. אולם לא נרים יד, אמר בקול סמכותי, והרים ידו והורה, הצמידו ראש לגולגולת והתרכזו, כי הנבדק השביעי הגיע אלינו זה עתה.

 מהלך בתודעה, מנהיגנו רזיאל, פנה בבהלה אחד החברים, אם מלאכת הנמנום המתמשכת לא ערפלה את כושר הבחנתי, הנבדק אינו אלא נבדקת, בִדקו וראו צִדקתי, כי הצללים המרצדים  בקרקע דומים למבנה גוף אישה; הקשיבו גם הקשבה מרוכזת, כי בתוך ההדהוד העמום נשמע קול צולל ודל של נקבה; קול מעורר רחמים.

רחמים! מעורר רחמים! היו צריכים לשלוח אלי את הנבדקים לאחר שעוקרים את לבם, הזדעק רזיאל. הדבר אינו מוסווה מעיניי, הוסיף כמו מבקש להוכיח ששום דבר אינו מחוץ לשליטתו, כן, הנבדק נקבת אדם הוא הפעם, החיים הם צחוק גורל אחד גדול. איש הסוד המהולל שלנו בעולם החיצון עבר ככל הנראה אחת משתי הטרגדיות החמורות והמטרידות ביותר, או שנפל על הראש והחליק על השכל ואיבד כל שיפוט הגיוני, או שררה בלבו אכזבה מכישלונותינו החוזרים ונשנים, והחליט להעליב אותנו. אחרת, האיש שלנו, המרחיק לראות והאציל מכל אצילים, לא היה שולח נבדק ממין נקבה לאגודת הסתרים וממיט עלינו בושה וכלימה.

בכל מקרה, היו מוכנים לדווח לי כל הבזק או תמורה מוחית אצלכם, בין אם אתם הווים הוויית הזולת בצורה בלתי-מתווכת, ובין אם הזולת פולש לתודעתכם ושולט במוחכם. כמובן, אם הנבדק הנקבי ייכשל במשימתו, ואין קורטוב של ספק בכך שייכשל, יודעים אתם מה ייעשה לו: הוא לא ישהה אתנו ולא יצטרף למלאכת הנמנום הקבוצתית הבלתי-נגמרת, כי הוא יחבל בכושר ריכוזנו. ודאי לא נתיר לו לשוב לחיק החברה לעומת שבא, כי יחשוף את פעילות אגודת הסתרים ויחבל במטרתה. ולכן נוריד אותו אלינו אל השפלה, נאחז בזוג רגליו ונשליך אותו שאולה. לכם שיחק הגורל, מצבכם טוב שבעתיים, איפשר לכם לפטם את קיבתכם במאכלים ומשקאות ממריצי הזיה ותעתוע, ורק ביום שאדע שאחזקתכם עולה יותר מהתועלת שאתם מביאים לאגודת הסתרים, אשליך אתכם שאולה.  

הפסק לצווח נבדק אישה, הפסק לזעוק לריק, זעק רזיאל, מרים ראשו אל החלל, אדמה זו בלעה כבר צווחות מרעידות יסודות העולם, והיא חיה עם זה בשלוות-נפש ואף רעבונה טרם בא על סיפוקו, והיא פוערת פה וחפצה להכיל בקרבה זעקת רבים. ואנחנו, אנחנו השוכנים בבטן האדמה, מופשטים מכל חמלה אנושית, הקרבנו את חיינו למען המטרה הנעלה האחת והיחידה, אותה תגלה במוקדם או במאוחר.

חוט דק כרוך סביב מותניה, צוללת צופיה מטה-מטה בחלל הריק. פתע החבל נעצר, היא מיטלטלת אנה ואנה ונחבטת פעם אחר פעם בצלעות האדמה החצובה, וסוף-סוף היא מתאזנת במרחק ארבעה מטרים לפני הגעתה לתחתית הקרקע. צופיה צופה מטה במעורפל, מזהה קרני אור הנורים מצלעות האדמה, נשתלים בקרקעית ויוצרים מעגל, שסביבו יושבים חמישה אנשים ראשם מושפל, ואיש אחד שבקדקודו שתולות שתי עיניים, הנדמות לה יותר כעיני ינשוף מאשר כעיני אדם, נועץ בה מבט מעורר חלחלה. היא מטה אוזן ומקשיבה, וקולטת קולות חבטה של טיפות נוזלים. החבל השומר אותה חיה חודר באיטיות אך בעקביות לתוך בשרה,  ומרוקן מגופה את נוזל החיים.

ברוך הבא הנבדק ממין נקבה אל אגודת מהלכים בתודעה, שתף פעולה – ייטב לך, ולא תשתף פעולה – יורע לך, הזהיר רזיאל. למה אני כאן, מי אתם, איזה מקום זה, מה אתם עושים, במה אוכל לעזור לכם, אמרה צופיה בפיזור-נפש. אין אנו חפצים באנשים המציפים אותנו בשאלות ריקות ויתומות, הייתה התשובה, אנחנו חפצים באנשים שיעזרו לנו להלך בתודעת הזולת, לכבוש את השטח הבתול, המוח, לחשוף את כל צפניו, לנכש בעוד מועד את השמיר-ושית שבו ולטפח את הזרעים והנבטים תומכי החיים.

אני לא יודעת על מה אתה מדבר, ואני לא יודעת באמת במה אוכל לעזור לך תלויה באוויר. הגעתי למקום הזה בתאונה. אתמול עברתי תאונה קטנה, שהפכה לטרגדיה גדולה. בדרכי לעבודה  מכונית פגעה במכוניתי, יצאתי לאמוד את הנזקים ולהחליף פרטים. איזה איש חמור מראה התחיל לנבור לי במוח ולהתרברב, את יותר יפה מאשתי, הייתי חייב ללטוש בך מבט ולו לשנייה אחת ולמות לנצח בתאונה.

טבעת הנישואין מבצבצת באצבעו; מוציא אותי מדעתי לראות איך היא רופפת תמיד ומחליקה בקלות בין אצבעות הגברים. דמי רתח קצת, והשבתי לו כהוגן אך בתמימות. אתה גבר אתה, מילת כבוד לאישה אין לך; אולי גם אין לך בכלל מילה. האיש שתק ולא אמר כלום, שתיקתו  הטריפה אותי עוד יותר, הוספתי להוכיח אותו, אולי קצת נסחפתי. איך יכולה להיות לגבר כמוך מילה לאשתו, אמרתי, בטח לבך נודד אחרי כל אישה בעולם; בטח לבך מפוצל לשנים, מחציתו אצל אשתך, מחציתו אצל נערתך, אתה ממהר עכשיו אל הנערה, הולך לבגוד, ובדרך מרכך לבות נשים נוספות, לא פלא שאינך שם לב מי נמצא מאחוריך ומי נמצא לפניך, נוסע בנתיב לא שלך, דופק הכול ובכול. חשבתי שהאיש ייפגע  מדבריי וארגיש סיפוק מסוים, אולם בניגוד למצופה, הוא נשך שפתיו במעין תאווה שאין גדולה ממנה, ופניו קרנו באושר כאילו אמר לעצמו, הנה מצאתי את אשר חיפשו הדורות הקודמים. היא יודעת להלך בתודעת הזולת, היא יודעת שאני בוגד באשתי; צריך רק לקחתה למעבדת פיצוח ומיפוי פעולות המוח ולאשר את השערתי, שאכן קיימת אצלה אותה הסגולה המאפשרת לאדם להלך בתודעת זולתו, להוות הווייתו ולשלוט בו.

יצא מהמכונית איש חמור מראה נוסף, שלף מכיסו תעודה שעליה מוטבעים סמלי מדינות זרות, בידו אחת הרים את דש מעילו וחשף קת אקדחו והישיר סנטרו אל המכונית. לא הייתה לי ברירה, צייתי להוראתו ונכנסתי למכונית. שני גברים חמורי מראה חטפו אותי, עטפו את פניי בצעיף, אטמו את פי בסרט פלסטיק דביק, נתנו גז ודהרו במהירות מסחררת אל המקום הלא נודע. אחרי נסיעה ממושכת, שאולי ארכה יום או יומיים, אין שום דרך לדעת, דוממו את המכונה הארורה, הורידו אותי בתוך מבנה סגור, קרן אור  אינה מבזיקה בו, נתנו לי לשתות איזה נוזל נדבק לחיך, שמעתי אותם מתלחשים ביניהם, זה יעזור למכונה לזהות אם אכן האישה ניחנה בתכונה הנדירה המאפשרת לה להלך בתודעת הזולת. ואז המטורפים האלה קשרו את מותניי בחבל, הסירו את הקרשים מתחת לרגלי והשליכו אותי שאולה.  

עתה אני צריך להיות חרד לא רק מאי-העמידה במשימתי הנעלה – זיהוי המהלך בתודעת הזולת – אלא מעצם העובדה שהנבדק החדש אינו אלא ממין נקבה, אמר רזיאל בקול שבור. מה עוד אמרת לחוטפייך מלבד גילוי הבגידה, שאל רזיאל את האישה והטה אזן קשבת. לא הרבה, סיפרתי להם רק זאת, אני אישה נטולת כל השכלה, שגדלה עם אנשים פשוטים, והידע שצברתי מקורו ברכילויות ושמועות. כדי להוכיח להם עד כמה אני אישה עממית, לא אשת מחשבה והיגיון ולא מתאימה לתפקיד שיעדו לי – כי אמרו שמצאו את האישה שיש לה המוח המבריק בתבל, סיפרתי אודות אישה שנהגה לחוש באישון לילה לרפת, כי ידעה מתי מגיעים הצבועים לטרוף את הפרות. סיפרתי על הגבר שהיה מייעץ לבני-מינו לא לממש את חמדתם, בגידה בנשותיהם, ומאיים כי יחשוף בפני נשותיהם את מזימתם. על כן, בכפר מעולם לא נטרף כבש על-ידי צבועים ולא בגד גבר באשתו. שני הסיפורים שהגיעו אלי משמועות, הקפיצו את שני המטורפים האלה עד השמים.

משפשף פרצופו בידיו כמנסה לדלל את הדם המצטבר בעורקי פניו הלין רזיאל, אין צל של ספק כי צוותי הבילוש והמעקב אחר המהלכים בתודעה הפוטנציאליים, הגיעו לשפל-שפלים של הזמנים כולם. הם היו חייבים לאתר את האדם השביעי, שהסיכוי למצוא אותו הוא אחד למיליארד אנשים, אנשים נואשים בחיפוש בלתי-פוסק, היו מוכנים להשלות את עצמם ולהאמין כי אישה כפרית, אישה נטולת השכלה, אישה מרכלת, היא מהלכת בתודעה פוטנציאלית, שצריכה להגיע למכונת הבדיקה. צירוף אישה זו לאגודת הסתרים יהיה לא רק עלבון לדורות שהקריבו חיים למען המטרה הנעלה, אלא גם ייבש את השאיפה הבוערת בלב אדם לכבוש את המתחולל בתודעת זולתו. אתם ודאי הייתם מעדיפים להישלח לשאול תחתיות בעודכם בחיים מאשר תחבור לשורותיכם אישה רפת-מחשבה ומפיצה רכילויות, שאל רזיאל את עמיתיו, אף שהיה לו ברור מה תהיה תשובתם. בהחלט, בהחלט השיבו בקול אחיד ומותאם חמשת חברי האגודה מבלי להרים ראשם הדבוק בגולגולת האדם הצפודה.

בעולם התחתון שבו אתם שורצים אין אישה נחזית, אולי זו חלקת הגיהינום, שאליה מושלכים הגברים בלבד; ונשים מטיילות בחלקת גן-עדן היכן שכף רגלו של זכר אדם לא דורכת, ודאי הגעתי בטעות לחלקה הלא נכונה, השיבו אותי לעומת שבאתי, אשוב אל הבלתי-נמנע בזמן שייגזר עליי או יוגד לי, צווחה צופיה ספק מבקשת, ספק מוכיחה את חוטפיה. אין טעם אפילו לשאול אותה, עמיתיי, הבה נשליכה את האישה האומללה שאולה הציע רזיאל. החמישה שפשפו את ראשם בגולגולת הצפודה כאילו מבקשים  להפעיל את מוחם ולחזות אם אכן דברי מנהיגם וכוונתו אחד הם. אך מלבד הדם שזב בשורשי שערות ראשיהם שום הוויה הדומה למה שמנהיגם הווה בפועל לא הבזיקה בהם. אז דפקו ראשם בגולגולת זה אחר זה, ארבע דפיקות לאות ההסכמה, רזיאל המשיך להטות אוזן וביקש לשמוע את הדפיקה החמישית, אולם היא בוששה לבוא, במקומה שמע הסתייגות.

אולי האישה צודקת, זוהי חלקת הגיהינום השמורה לגברים שגורלם לא שחק להם; אולי אין הכרח בכך להשליך אנשים חיים שאולה. זה היה הנבדק השישי שהגיע לפני שבע שנים לאגודת הסתרים, שבמשך זמן זה אולץ לשכב על מיטת מחשב, לראשו מחוברים מאות חוטים חשמליים. המכונה נהמה מתחתיו ופלטה ללא הפסקה נתונים על פעילות מוחו, ובניגוד למשוער לא נמצא נתון כלשהו המצביע על יכולתו המוחית לחוש הוויית הזולת.

זעם עצום חנק את גרונו של רזיאל, שפתותיו נפתחו ונסגרו כמו דג שזה עתה משו אותו מהים. זה הצעיר זה עתה נזרק אלינו מהעולם החיצון, וזכה כבר לשכשך ראשו בגולגולת האדם הקדמון להמרצת יכולת הנבירה בתודעת הזולת, הספיק להמרות את דבריי. אין סליחה ואין מחילה, החזיקו נא בארבעה מאיבריו והשליכהו שאולה, דרש. ארבעה ניתקו את ראשם, ארבעה החזיקו בארבעת גפיו של חבריהם, עמדו בפתח בור-המוות, טלטלו אותו שלוש-ארבע פעמים והשליכהו שאולה. המסכן צווח וקולו נבלע במעמקים ושקט שרר ושלווה מחרידה עטפה את לבם של הנותרים בחיים.

במקום לחלץ את עצמכם מוואדי המצורעים שלתוכו הכניסו אתכם המבקשים רעתכם, אתם הורגים אחד את השני, אמרה צופיה בחרדה. היום, איני יודע איזה יום הוא, ברם הולך להיות כי טוב פעמיים, ביום אחד תזכו להקריב לשאול תחתיות שני אנשים, לחש רזיאל לעמיתיו, והאישה התלויה בין השמים לארץ קלטה את תוכן המזימה, פניה התעוותו, וחוש ההישרדות הטבעי שלה נכנס לפעילות מואצת, חיברה פיסות מידע, אמירות ורצונות של האנשים השוכנים בבטן האדמה ובדתה דבר בלבה.

מה תפנה זעמך אדוני באישה התלויה בין שמים לארץ, וחייה תלויים על חוט רועד, בעוד שרוחשת סכנה ממשית ומידית מתחת לאפך, התריעה צופיה. רזיאל גלגל את עיני הינשוף המצהיבות שלו והתבונן באישה המדברת אליו בעניין רב, ודבריה מחוללים בו תחושת ספקנות ואמון בה בעת, והוא  קרוע בין שתי תחושות, מבלי שתהיה לו עמדה או דרך פעולה לכאן או לכאן. אלה אנשים המניחים את ראשם על הגולגולת, מגלגלים במוחם מזימות מזיקות, ארבעה יכולים עוד להחזיק בארבעת גפיו של מנהיגם ולהשליכו אל ואדי המצורעים, צווחה בקול רם צופיה. עתה הרגיש רזיאל שתחושת הספקנות מתפוגגת מלבו, צמרמורת חוצה את לשד עצמותיו, שפתותיו מפיקות מלמול. החיים העלובים בלב העלטה עלולים להוציא את אדם מכליו ולהפוך אותו מידיד לאויב.

במאוחר או במוקדם הוא ישליך את כולנו אל בור הפחד, מדוע באמת לא נפעל ארבעתנו יחד וניחלץ ממר גורלנו, לחש אחד מארבעת החברים לזה שישב לידו. הלחישה עברה מאוזן לאוזן, הרביעי, שנע בין עילפון לפיקחון מחמת מלאכת הנמנום הממושכת, הצמיד את פיו לרזיאל ולחש לו, החברים מקדמים מזימה מבורכת, ושואלים הבה נשליך המנהיג שאולה טרם ישליכנו אחד אחרי השני. רזיאל הסיג ראשו אחורה כאילו המילים היו לשון אש אוכלת בשרו. לאחר שנרגע ועיכל את  המידע שאל בקול רועם, מי אבי המזימה, מי אבי המזימה.

השלושה  זקרו אצבע מאשימה אל חברם הפזיז והחולמני. רזיאל בהה בהם זה אחר זה, חיפש בפניהם סימנים מסגירים, אך לא הצליח לפענח את אבי המזימה. משום שלא רצה לשדר תחושת בלבול וחוסר שליטה במתרחש, כולם נראו לו מבקשים רעתו. בעודו מחשב עונש קבוצתי חמור במיוחד, השלושה ניתקו ראשם מהגולגולת, ניגשו לחברם ואחזו כל אחד בגפיו, הקורבן ניסה להתנגד בידו האחת שנותרה חופשייה, אך מיד הרגיש שגופו נשאב אל תוך מעמקי האדמה. טרם שקע צווחתו של הקורבן, נטל רזיאל מוט ארוך, הצמיד אותו לאורך מותנם של השלושה שעדיין עמדו בשורה על שפת בור-המוות, ודחף אותם קלות. השלושה ניסו לאזן גופם, אך משקלם משך אותם אל המעמקים, כמו קודמיהם פלטו את זעקת הכליה, והתנדפו כעלים יבשים אל תוך לב העלטה.  

רזיאל שפשף בידיו את פרצופו כמו מבקש לנקות את פניו המלוכלכות, ואז ניגש אל השולחן העגול, הרים ביראת קודש את גולגולת האדם הצפודה, קירב אותה אל פיו ונשק אותה בתאווה שאין גדולה ממנה. המשימה הושלמה, אך אליה וקוץ בה, המהלך בתודעה אינו גבר כי אם נבדק ממין נקבה, ירחם נא אדון העולם הרודה מין אדם כרצונו ויגלה נא הבנה, כי בהתרחשות הדברים המהותיים מתגלים פגמים שוליים, ותפקידי הוא לתקן את העיוות, עודד את עצמו, ואז פתח את התיק שעליו רשום מפצחי רזי-אל, ורשם, נמצא נבדק מהלך בתודעה, מינו זכר, ומתח קו עבה מתחת למילה זכר. בתום החתימה שלח את ידו ושלף תיק גב גדול עשוי מעור, תחב לאטו את הגולגולת לתוכו, ישב על סלסלת פלדה שמוטבע עליה סמל הדגל של האומות המאוחדות, החזיק בידיו את חוטים מחוברים לסלסלה, ולחץ ברגלו בכפתור ההפעלה. הוא נסק במהירות מסחררת והגיח לעולם החיצון. ישב בדפנות הבור, הביט ימינה שמאלה, ולמעלה, הכול היה שומם. ואז השפיל ראשו מטה, לחץ על כפתור ההפעלה של החבל המשתלשל שאולה, והאישה נורתה ובאה קרבה אליו.

הנבדק ממין נקבה, אותךָ חיפשו דורות רבים, היה צריך להיוולד רזיאל בר-מזל לגלות את רזי-האל, אמר בסיפוק. למה אתה מדבר אלי כגבר, אישה אני הוכיחה צופיה, חזה עולה ויורד כמפוח ולבה מבקש להיפלט החוצה. אם תנהגי בתובנה אדאג לכך שאחת לשנה יבקר אותך גבר וישתיק את תשוקתך. אולם אסור לך להפגין ברבים את היותך נקבה, הרי מעתה אינך אישה, כי אם גבר, ושמך הוא צדוק. בהתאם לכך, אתה נדרש לאמץ הופעה והתנהגות גברית ולהפוך אותן לאורח חייך הקבוע.

צופיה ניסתה למחות, אך מילים נתקעו בגרונה, ובינתיים החיש רזיאל צעדיו אל מחסן, בעט בבליטה מסוימת והתכולה נשפכה החוצה – חליפה מהודרת של גבר, תלבושת תחתונה, עניבה. צדוק בוא הנה ולבש בגדיך החדשים, לבש את זהותך החדשה, כי עוד מעט אתה הולך להדריך את אלוהי העולם לנבור בתודעת הזולת.

אולם בטרם אציגך בפני חברי אגודת הסתרים העליונה, יהיה עליך ללמדני קצת להלך בתודעת הזולת הקרובים אלי. גלה נא לי צדוק מה הייתה מחשבתה של אשתי בזמן שהייתי איתה ובזמן שלא הייתי איתה. צדוק שחיו השתנו ללא הכר באורח מקרה ודעתו עדיין מפוזרת, הביט ברזיאל ארוכות ללא מילים. אל תחשוש צדוק להגיד לי מה היה מתחולל במחשבתה של אשתי בזמן שהייתי איתה ובזמן שעזבתי אותה לנפשה.

לאחר הפרידה היא דחקה לפאתי תודעתה כל זיכרון רע שהיה לה ממך ומילאה את ראשה בגעגועים אליך, אמר צדוק ושתק. פניו של רזיאל זהרו, הוא זקר אוזניו ודרש לדעת את מה שהתחולל בתודעת אשתו בכל הזמן שהיה איתה. שמע, אמר צדוק בהיסוס מעושה, בכל זמן שהייתם נשואים נפש אשתך יצאה אל הזמר הנודע, שמשיקולי האתיקה המקצועית מטעם הנוברים בתודעה מנוע אני מלגלות לך את זהותו האמתית, פעמים הרבה שידלה אותו לצאת איתה ולכבוש את לבה. אולם הזמר הנודע נענה בשלילה לחיזוריה, בין השאר, הוא אמר לה כי מצפונו לא ייתן לו מנוחה אם יצא עם אישה שיצאה עם הגבר העלוב בעולם. בחלוף הימים, הוא מצא את מותו בתאונה, ואשתך נהגה לבקר בקברו בדרך קבע  ולספר לו על אהבתה הבלתי-ממומשת ועל חייה אומללים איתך.

רזיאל רתם את כל תעצומות הנפש כדי לעצור את זעמו הגועש בקרבו, ודוחק בו לפרוץ החוצה. הוא היה רגיל לפרוק כעסו בהשלכת עמיתיו אל מותם בהיותו במעמקי האדמה, שם הוא היה לוכד את הממרים את פיו, גוזר דינם ומוציא לפועל עונשם, עתה הוא נמצא בעולם אחר.

צדוק, טובה אחרונה עשה נא לי טרם אמסור אותך לממונים עלי ותתחיל למלא את שליחותך הבינלאומית. למד אותי בטובך להלך בתודעת הזולת. למידת התורה, ההליכה בתודעת הזולת, הסביר צדוק, אינה קלה כלל וכלל. הידע אינו נמסר בצורת ספר או נלמד בבית ספר או באוניברסיטה, אתה צריך להתלוות אלי ולראות במו עיניך כשאני נובר במוחם של אחרים. אני יכול לעמוד בדרישה, הודיע בהתלהבות רזיאל, והוסיף, הורגת אותי הסקרנות לדעת מה מייעדים לי הממונים עלי באמת, מהי מחשבתם אודותיי באמת. אם בזה רצונך פשוט הוא הדבר, אוכל להלך בתודעתם ולדווח לך בזמן אמת, מהם חושבים עליך באמת או מה מייעדים לך באמת, אמר צדוק. אם כך, השיב רזיאל בהתלהבות גדולה, הבה נלך לישיבה מחר בחצות, ואיש אינו יודע היכן מתקיימת הישיבה.

שבעת חברי האגודה הבכירים ביותר התהלכו אנה ואנה משום מקום לשום מקום בעומק של קילומטר מתחת לאדמה. רזיאל עבר בין מכריו ולחץ ידיהם בחמימות, ואלה הגיבו באתה חמימות ובירכו אותו לשלום, וגם לחצו בנימוס את ידיו של צדוק, ונעצו בו מבט תוהה ונבוך לאחר שהרגישו ברכות אצבעותיו, בעדינות תווי פניו וצליל קולו. בתום השיחות האישיות הקלילות, יושב-ראש אגודת הסתרים, שכולם קראו לו בשם חיבה, קין, רבץ על כיסאו המרופד ודפק שלוש פעמים ברציפות בפטיש עץ על דפנות השולחן העגול. כל המכובדים תפסו את מקומם והמתינו בקוצר רוח  למוצא פיו, כי בהזמנה נאמר להם, כל חבר אגודה חייב להגיע אם ברצונו להיות נוכח בהתגשמות חלום הדורות. הם ציפו לנאום ארוך, אך קין קד בראשו אל רזיאל ואמר, רזיאל חשף את המהלך בתודעת הזולת, הלוא אתם חוזים במו עיניכם כאן ועכשיו במפצח רזי-האל הצפונים. פעורי-פה, נדהמים ונרעדים בהו כולם ביראת קודש בצדוק. צדוק שנהנה מכבוד מלכים, הפגין גינונים חברתיים מעושים, הנהן ראשו לאות תודה וחש תחושה דומה לזו שאדם חש כשמעריפים עליו שבחים בזכות מראהו הנאה או בזכות קולו הערב לאוזן, ואף הבזיקה במוחו מחשבה מפתה. אולי אני באמת מהלך בתודעת הזולת, אולי אני לא, בעצם מה שאני כן או מה שאני לא אינו משנה ואינו חשוב כלל וכלל, מה שחשוב הוא מה שאנשים חושבים עלי, הרהר צדוק בפיזור-דעת.  

כמו שסיכמנו מלא פיך מים, הלך בתודעת האנשים המכובדים, וגלה לי מה הם חושבים עלי באמת ומה מייעדים לי באמת, לחש רזיאל, לתוך אזנו של צדוק. אז  פנה בהתלהבות, חברי אגודת סתרים העליונה הנכבדים, היום הוא יום היסטורי לאנושות, כאן ועכשיו, אנחנו מותחים קו עבה וחזק, המפריד בין עידן שבו אדם התהלך בעולם כמו בהמה מבלי לדעת את המתהולל בראש זולתו, לבין העידן שבו אדם יוצא מהכלא התודעתי הסובייקטיבי, הווה הוויית חברו, שרשרת חשיבה תודעתית-הווייתית מלכדת עתה את האנושות כולה. מעתה ואילך, צהלה הבוקעת מלבו של אסטרונאוט בחלל תורגש בלבו של זקן השוכב על ערש דווי; נאקת הרעב הבוקעת מלבה של ילדה תורגש מקצה זה עד קצה זה.

מעתה ואילך נדע הכול, נדע מה אנשים חושבים לעשות ועושים; נדע מה אנשים חושבים לעשות, אך בכל זאת לא עושים; נדע מה אנשים לא חושבים לעשות, אך בכל זאת עושים. נדע הכול, נדע מה בני אדם עוד חושבים לעשות בשם אלוהים; נדע מה אלוהים חושב לעשות לבני האדם.

כל הנוכחים כאן ראשונים ללמוד להלך בתודעת הזולת, הלמידה היא תהליך מתמשך מלווה ברגעי משבר והצלחה ממש כמו תינוק הלומד לפסו לאיטו בשתי רגליו השבריריות. תוך שנה-שנתיים נתנסה כולנו במלאכת הנבירה הניסיונית במוחם של אחרים, לעת עתה עלינו להסתפק בהוויה מתווכת, משמע, צדוק יחשוף בפנינו מה הזולת חושב, מתכנן או זומם.  

חברי האגודה הוצפו בתחושת אופוריה למשמע דברי רזיאל, הם פרצו במחיאות-כפיים סוערות ונחנקו בדמעות, כי חשו באמת ובתמים שהם עומדים להגשים את חלום דורות – נבירה בתודעת הזולת ושליטה בה. ובעת בעונה אחת אחזה בהם חרדה גדולה, כי איש מהם אינו יודע כיצד לשמור את המתחולל בתודעתו; כולם חשו כאילו עומדים ערומים באמצע רחוב הומה אדם.

מה יהיה בעתיד שאלו איש את רעהו, אף שידעו את התשובה, כולם ידעו כי בעתיד הקרוב לא יהיה צורך לשתף מחשבות אישיות לזולת; שיחה בין שני אנשים תיחשב כפעולה טרחנית שעבר זמנה, כי כל איש יידע בדרך בלתי-אמצעית את המתרחש במוחו של הזולת בזמן אמת, והשתיקה, גלגול העיניים, הגיחוך והמבוכה יחליפו את הדיבור המבוקר בין בני האדם, את הדיבור אחד בלב אחד בפה ואת ההבדל בין המחשבה לדיבור.

 סוערים ברגשות מעורבים, כל אחד מהם הביע בתורו את דעתו על פריצת הדרך. באוזן אחת שמע רזיאל את המילים היוצאות מפי עמיתיו ובאוזן אחרת את הדיווח מצדוק – הדברים האמתיים הנדלים מתודעת הזולת. הדובר עם הזקן הארוך, לחש צדוק, שאמר עליך כי אתה המשיח של האנושות, חושב עליך כעל שטן שהתחזה למלאך; האיש העוטה גלימה אפורה, המתאר אותך כאור לגויים, חושב אותך כחלאת האדם, שמקומו בשאול תחתיות; זה שמתקן כל הזמן את משקפיו ואמר עליך כי אתה האדם שהאנושות התברכה בו, חושב עליך כי אתה התגלמותה של החולשה האנושית; זה שמחטט באפו ואומר עליך כי אתה מחולל בלבו אושר עילאי, חושב שהצלחתך גורמת לו תוגת לב; היושב-ראש בכלל זומם לגזור עליך דין מיתה.

רזיאל חש את הר הגעש רוחש בקרבו, נימים אדמדמות חצו את אישוניו, לבו הלם בחוזקה, גופו התקשח. הוא ניסה להגיד משהו, ברם שפתותיו רעדו ומלמולים סתומים וצרודים בלבד הפיקו. אז שלף מתיקו את גולגולת האדם הצפודה, הצמיד אותה למצחו, עמד במרכז השולחן העגול ושתיקתו מחרישה אוזן.

המכובדים בהו ותהו נוכח התנהגותו המוזרה של רזיאל. מה קרה לו, מה עבר עליו, אולי השמחה חרפנה אותו, שאל איש את רעהו. שלוש פעמים דפק קין בפטיש וקרא לסדר – תנו לחברנו לבטא שמחתו בדרכו. שתקו אתם, יודע אני מה אתם חושבים עלי באמת; סכור פיך אתה, דומם מחשבתך זקן אכזר ומרושע, מדבר בלשון כפולה, מעריף עלי שבחים בלשון חלקלקה וזומם לכרוך חבל חניקה סביב צווארי, הוכיח רזיאל, ואז הנחית את הגולגולת שבידיו על גולגולתו של קין, וזה נפל אחורה, עיניו מהופכות ולשונו שלופה בזווית פיו, וחיש-קל נפח נשימתו.

זו לא הפעם הראשונה שחבר באגודת הסתרים מאבד דעתו למען המטרה הנעלה, ואנשים חפים מכל פשע מקריבים את חייהם. הבה נשליך את המשוגע הזה לתוך כוכי קבורה בעודו חי וניפטר ממנו, זעק אחד המכובדים. כולם קמו ממקומם, אחזו ברגליו ובידיו, במותניו ובראשו של רזיאל ולאחר מאבק ממושך ומתיש הכריעו אותו, השכיבוהו על השולחן העגול, זה קפץ עליו, זה בעט בו, זה ירק עליו וזה חבל בפרצופו בגולגולת הצפודה, שאותה אהב רזיאל  עד כלות נפש.

בעיצומה של המהומה, כששבעת חברי אגודה הסתרים העליונה נושאים את רזיאל אל כוכי הקבורה, נכנס צדוק למעלית המהירה, לחץ על הכפתור "אל פני השטח" ונסק. עומד על שתי רגליו על האדמה היציבה התבונן  במרחב הפתוח, וקרני השמש הצעירים והחמימים ליטפו את פניו. נושם את משב הרוח הרענן והנעים, צריך לתקן את המעוות ולהעמיד את הדברים לדיוקם, אמר לעצמו, התיקון צריך להיות אצל אדם עצמו. ואמנם, אמר צדוק, אני איני גבר, כי אם אישה, שמי אינו צדוק, כי אם צופיה, ואני מהלכת בתודעתי שלי, הכריזה צופיה, ופתחה בדילוגים גדולים וחופשיים אל האופק הפתוח.

המציל פליטים, מציל את המוסר היהודי הערב לקיומנו הנצחי

היהודים, מאז הופעתם על בימת ההיסטוריה, זיהו את עצמם בתור נזר הבריאה, עם בחירה, עם סגולה, המניף גבוה את הצו האלוהי: דאגה לגר, אלמנה והיתום. המוסר היהודי הוא לא רק תיאורטי, ציווי מופשט ומנותק מהחיים, כי אם מוסר הצרוב בנפשו, בהוויית קיומו של הקולקטיב היהודי. שכן במשך כשלוש מאות וחמשים שנה תמימות, היהודים היו תחת שיעבוד חמור במצרים. לזכור ולהזכיר את ההתנסות בעבדות אנו מדקלמים היהודים מדי פסח את המשפט הנצחי: חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משמע, היהודי מצווה לזכור את תקופת העבודות, ואת היציאה לחירות בכל דור ודור.

גם לאחר יציאת מצרים, היהודים נעקרו כמה וכמה פעמים מארצם, ונאלצו לנדוד בין אומות העולם. בדרך כלל, הם חיו תחת שיעבוד, רדיפות, גזרות והגבלות שונים ומשונים ואף לא פעם רחפה מעליהם סכנת כליה ממשית. לצד אנשים רעים שרדפו ועינו את היהודים, היו גם אנשים מוסרים שחירפו את נפשם להציל את היהודים. בין הרבים, אפשר לציין את חסידי אומות העולם שהצילו את יהודים בתקופת השואה ואת הנזירים הנוצרים האתיופים שהצילו את היהדות ואת היהודים בחבש. היהודים, הם לא רק אחד העמים שעבר שיעבוד ועבדות במשך תקופה ארוכה בקיומו בין העמים, אלא גם זהו העם שזכה לחסדם של אנשים פרטים וקבוצות בעתות צרה. להיותו העם היהודי עם נצח או עם שורד, יש תרומה בלתי-מבולטת למוסריותם ולחסדם של הלא יהודים.

נוכח התנסותם בעבדות ורדיפות,  העבריים רואים את עצמם מוסריים, המניפים את דגל המוסר בכל מקום שעננה לבנה של רוע אנושי מחרפת מעל ראשיהם של הגרים והפליטים, וכך גם עמי העולם תופשים אותם. שכן לאורך היסטוריה האנושית, אומות העולם בחנו את היהודי בשבע העיניים כדי לתפוש אותו בקלקלותו המוסרים, והוכיחו אותו בחומרה על כל מעידה קטנה כגדולה  או על כל אדישות ושאננות נוכח סבלו של הנרדף.

בייחוד היהודי האמין, היהודי הדוגל במוסר היהודי הרכיב תמיד משקפים בעל אופק ראיה מוסרי נרחב. היהודי יכול היה לראות מעבר לחוטם אפו, מעבר לסבל היהודי, הוא היה מעין צופה לאומות העולם, מזהיר ומתריע כל אימת נשללה זכותו של אדם או קיבוץ אנשים על ידי בעל הכוח או שליט עריץ.

היום, היהדות והיהודים עוברים תהליך גיזום כנפים של המוסר היהודי. מספר הולך וגדל של יהודים מרכיב משקפיים צרי ראיה, צופה לישראל, ואינו צופה לאומות ואף לא למבקש מקלט בקרבו. ראשונים הם אנשי דת לקרוא לגרש את הגר בקרבנו, לאטום את הלב ולעצום עין בפני הנזקק, הנרדף.

גירוש היהודים מהמוסר היהודי הוא גירוש מסיבת קיומם הנצחי. לא כוחו הצבאי, לא כוחו הפוליטי, ולא מספרו הרב של היהודי שהבטיח את קיומו בין העמים משך אלפי שנים. כי אם  המוסר היהודי, הדאגה לנרדף, הגר, אלמנה והיתום. אם היהודי חפץ בקיומו הנצחי, שומה עליו לחזק את מוסריותו ההולכת ודועכת בתודעה הקולקטיבית שלו ובהתנהלות היומיומת.

שיקום מוסריותו של היהודי היא אפשרית. ראשית, אנחנו צריכים להציל את התדרדרותה של היהדות. הדת היהודית היום, היא פוליטיקה במסוות של דת. איש דת הממלא תפקיד פוליטי, מוצא את עצמו רומס ברגל גסה על המוסר היהודי, כמו דאגה לגר, משום שיריבו הפוליטי תומך בזכויות פליטים. לפיכך אנחנו צריכים להפריד בין דת לפוליטיקה. הדרך השנייה לשיקום המוסר היהודי, היא חיבור מחדש למקרא, לדברי אלוהים חיים, וסלידה מדברי רבנים ואנשי דת, שפסיקותיהם והלכותיהם החליפו את הצו האלוהי. אנחנו נמצאים בקריסה מחרידה של אמונה דתית, היהודי המערבי הלכתי, הרחיק את האל, ואת תורתו מהעם, במקומו מינה או המליך את הרב. האדם דתי, פסיקותיו והלכותיו המתפתחים והמשתנים, משקפים מבט לאומני דתי צר, גחמות אישיות, לא מוסר, לא דאגה לגר והנרדף הם מכתיבים את התנהלותו.

הדרך השלישית לשיקוף מוסר היהודי, היא לעשות כל שביכולתנו לתמוך בנרדף, בפליט, ולא להיות מוסרים יותר מדי. טענתם של אחדים כי אנחנו מדינה קטנה, אין ביכולתנו לקלוט כל אדם המבקש מקלט, היא מוצדקת. שכן קליטה מסיבית של מהגרים, מכל מדינה שהיא עשויה לערער על צביון היהודי. לפיכך תוך הבנה לדאגה הכנה הזו, אנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו לקלוט ולתת מחסה אך ורק לאותם אנשים הנרדפים בארצם, ומבקשים מקלט אצלנו עד שיעבור הזעם.

הדרך הרביעית לשיקום המוסר היהודי, היא לעשות כל שביכולתנו להיות עיוורי צבעים. אם נשכיל לבדוק את כל הפליטים, בלי אפליה על רקע ארץ מוצאם או צבעם, ניתן יהיה לאתר מספר גדול בהרבה מפליטים שהגיעו מאפריקה, שאפשר להוציאם מהארץ, ובה בעת להשאיר פליטים מכל מדינה אשר נזקקים למקלט אצלנ באמת.

הדרךהחמישית לשיקום המוסר היהודי, היא לנהל שיח כן ואמתי בעד זכויות פליטים, בלי להיות מונעים משיקולים כספים ופוליטיים. חלק בלתי-מבוטל בין המצדדים בזכויות פליטים, המניע שלהם אינו טהור, ולכן המאבק שלהם אינו אמתי, כי אם לנגח את המפלגה השלטת. אחרים המשמיעים קול זעקה לזכויות הפליטים, תכלית זעקתם אינה אלא לרשום דוח לתרום הפוטנציאלי, ודאי שקול הזעקה רגשני אשר משמיעים פעילים חברתיים אחדים, ייעודו הוא להראות שהם קיימים ופועלים למען נחלש. הדרך הטובה ביותר להבחין בין לוחמי זכויות הפליטים האותנטים והכוזבים, היא להקשיב לנימוק שלהם: הלוחם לזכויות פליטים הכוזב והמשוחד, בדבריו עושה דמוניזציה למפלגה השלטת, ויוצר אקלים חברתי עיון לזכויות הפליטים. לעומת זאת, הלוחם למען זכויות הפליטים האותנטי, פונה אל המוסר האוניברסלי, הרגש היהודי, ומגביר את תחושת הזדהות עם סבלו של הגר, וכן מדגיש את הגורל המר הצפוי למפליט אם יגורש מישראל.  

לסיכום, אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו להעניק מקלט לכל הפליטים הנרדפים, שנשקפת להם סכנת חיים ממשית בארץ מוצאם. בעשותנו כך, אנחנו לא רק מצלים את הגר, הפליט והנרדף, אלא אנו משקמים את המוסר היהודי, שהוא ערובה לקיומנו הנצחי כעם, ההולך והדועך בתודעה הלאומית הקולקטיבית ובהתנהלותנו הימיומית. 

  

מעליהם אין אדם, לבד בורא עולם

איילנש יעקב מספרת כיצד ליוותה את קס איילין אדגואיצ'או, שנאסף אל אבותיו בשבוע שעבר, במסירות ובחריצות לאורך השנים * "מעליהם אין אדם, לבד מבורא העולם", היא אומרת על בעלה * את מנהג הנידה היא ממשיכה לשמור גם בארץ.

נהוג לומר כי מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה. נכון אולי יותר לומר, בייחוד כשמדובר בקסים, שלצידו של כל קס עומדת אישה חזקה, חרוצה ומסורה. ללא אישה כזאת, הקס לא יכול היה לעמוד בהצלחה בשליחותו הציבורית התובענית.

קשה  להבין את תולדות חייו ופועלו של כהן, במנותק  מסיפורה של האישה לצידו, שמלווה אותו במסירות נפש הן בעיתות השגרה והן בזמן משבר. אשת קס איילין, איילנש יעקב, נזכרת כיצד הכירה את בן זוגה: אבי רצה לשלוח אותי ללימודים, לכן  השיב בשלילה לאנשים שביקשו ממנו את ידי. יום אחד הגיעו לבית הורי אבא קסו (הכוונה לקס איילין. אבא – כינוי כבוד, קסו – גוף שלישי להבעת כבוד. גם השימוש בלשון רבים משמש להבעת כבוד).

הם ישבו סמוך לפתח ביתנו ועקבו אחרי בזמן שיצאתי עם חברותי לאסוף 'קובט' (צואת פרות מיובשת לצורך בערה). פנו אלי וביקשו להדריך אותם כיצד להגיע לכפר מסוים.  אחר כך הם חזרו לבית דודתי, רשמו בפתק את שמם ושמי, תחבו אותו בקצה תקרת הבית ושבו לביתם.

למחרת בבוקר אבא קסו שלחו מכובדים לבקש מהורי את ידי. לפני כן דודתי מסרה להורי את הפתק, והם דנו בנושא, כך שידעו במי מדובר ונתנו את הסכמתם. חמש שנים מאוחר יותר סיימו את לימודיהם והוכתרו לתפקיד קס, ואז התחתנו.

נשות הקהילה כולן היו צנועות ומתנהגות בדרך ארץ.  במובן זה אשת כהן אינה שונה מיתר הנשים. אולם מצופה ממנה לאמץ את דרכי בעלה, להיות זהירה מאוד בהתנהלותה. בעיקר היא צריכה להיות חזקה וחרוצה.

בימים רגילים ובייחוד בחגים מגיעים לביתה אורחים רבים. היא צריכה לדאוג תמיד שלא ייחסרו אוכל ומשקאות בביתה לאורחים. אצלנו, משום שאבא קסו מוכרים ברבים, הגיעו מאות אנשים מכפרים רחוקים בחגים. שחטנו כבשים או שוורים והכנו משקאות לכבוד האורחים. תמיד הייתי צריכה לעבוד קשה, שלא יחסר שום דבר.

ביתה של אשת כהן שופע תמיד בכל טוב. קהל המאמינים היה חורש את אדמותינו, זורע וקוצר את הדגנים, ובתקופת קציר כל אחד מאנשי כפר היה מביא לפי יכולתו שקי דגנים. משום שאבא קסו היו מוכרים מחוץ לכפרינו, היינו מתקנים אסם בכפרים רחוקים ואוגרים בהם את הדגנים שנתרמו.

אבא קסו מכובדים הם. אני לא מכירה איש מכובד, חכם ונעים הליכות כמוהם. מעליהם אין אדם, לבד מבורא העולם. משום שהם היו מכובדים ומוכרים, החיילים והשלטונות התירו לנו לצאת את הכפר בלי בעיות בדרכנו לישראל דרך סודן.

בסודן חווינו רגעים קשים. הקמח שלקחנו נגמר, הילדים אכלו לחמניות שקיבלנו במחנות סודן. אבא קסו סירבו לאכול, נתתי להם כל פעם סוכריה כדי שהפה שלהם לא יתייבש. יום אחד ראיתי יהודים שבאו לפנינו אוכלים לחמנייה. חשבתי שהלחמניות נעשו על ידי יהודיות, ולכן הצעתי לאבא קסו לאכול. הם זעמו מאוד ואמרו לי דברים קשים: בעבר חווה גרמה לאדם לחטוא, ועכשיו את רוצה לגרום לי לחטוא. הם חלו מאוד קשה, דאגתי לאבד אותם. באדמת סודן איבדתי את בתי. 

פעם אחרת שכנה נוצרייה ריחמה עלינו, והגישה לילדי ולי אינג'רה. ילדי חונכו לא לאכול אצל נוצרים, ואף שהיו רעבים לא נגעו במאכל. פחדתי מאוד שהאישה הנוצרייה תגלה את זהותנו, ולכן כשהיא הסתובבה, אספתי את האינג'רה וקשרתי אותה לאבנט שלי, ולאחר מכן השלכתי אותה בחוף בין הבקעים של האדמה. 

לאוהל שבו שכנו הגיעו האחראים על עלייתנו. הם ראו את ספר אורית, ואמרו לנו: אם הסודנים יזהו שאתם יהודים, הם יהרגו אתכם בלי שאלות. הם ניסו לשרוף את האורית. למשמע הדברים, אבא קסו התפללו, ואני חיבקתי את האורית ואמרתי להם: ספר האורית הוא באחריותי, לא אתן לאיש לשרוף אותו, כל עוד אני בחיים. אני מוכנה להישרף בעצמי. 

לילה אחד אמרו לנו האחראים כי הגיע זמן לעלות לישראל, צאו לעלות למשאיות, שייקחו אתכם לנקודת איסוף. אבא קסו נטלו את ספר האורית ויצאו ראשון. אני לקחתי איתי את תשעת ילדי. כשהגענו למשאיות הן היו כבר מלאות עד אפס מקום.

תשעת ילדי ואני טיפסנו וישבנו על הגגון של המשאית. פרנג'י הבחין בנו, הורה לנו לרדת, הכניס אותנו לרכבו והסיע אותנו לנקודת האיסוף. אבא קסו מסרו את ספר אורית לאנשים העולים לישראל, שבו לאוהל, וכך גם ילדי ואני שבנו לעומת הלכנו.

"ראיתי יהודים שבאו לפנינו לסודן אוכלים לחמנייה. חשבתי שהלחמניות נעשו על ידי יהודיות, ולכן הצעתי לאבא קסו לאכול. הם זעמו מאוד ואמרו לי דברים קשים: 'בעבר חווה גרמה לאדם לחטוא, ועכשיו את רוצה לגרום לי לחטוא'"

מאוחר יותר הצלחנו לעלות לישראל. התיישבנו במרכז קליטה בעתלית, נתנו לנו בית בלי בית נידה. כשקיבלתי אורח נשים, יצאתי מהבית וישבתי בחוץ. בשעות הערב באו אנשי קליטה, הורו לי להיכנס הביתה. השבתי להם שאני שומרת את מנהג אימי, ולא יכולה להיכנס לבית בעודי בנידה. הם ניסו להפחיד אותי: יש כאן אנשים עוינים, שעלולים לשחוט אותך בלילה. הם החזיק מתחת לבית השחי שלי וניסו להקים אותי. השבתי להם: אל תכריחו אותי בניגוד לרצוני, אני יודעת מה טוב לנפשי.

בשעת בוקר הגיעו שני אנשים: זלקה ברוך ומיכאל קורינאלדי. הם באו לחפש את אבא קסו, ולברר אודות ספר אורית שמסר בסודן. אז שאל מדוע אני יושבת בחוץ, הסבירו לו את הסיבה. הוא הבטיח שידאג לי לבית בקרוב. בינתיים, פרק אחד ממושבי מכוניתו ונתן לי לשבת עליו.

אבא קסו הלכו לירושלים כדי לקבל את ספר האורית שמסרו בסודן. בחזרה שמעו כי אני נמצאת במחזור חודשי, חששו שמא אני נמצאת בבית, והלכו לשהות אצל שכנים. אשת דודי הסבירה לו כי אני לא בבית. כשבאו וראו אותי יושבת מחוץ לבית, הם שמחו מאוד ואמרו לי: אלוהים ישמע לך. באותו זמן הרגשתי כאילו השמש זורחת עלי. בהמשך דאגנו לרכוש דירה בחדרה עם בית נידה. לא רק  אני, גם בנותי בעלות תארים שומרות את המנהג ויושבות שבעה ימים בבית הנידה בעת מחזור חודשי. מי שיש לה משפחה תומכת יכולה להמשיך את המנהג  גם בישראל. אבל מי שאין לה משפחה תומכת, יהיה לה קשה לשמור את המנהג לאורך השנים.