המציל פליטים, מציל את המוסר היהודי הערב לקיומנו הנצחי

היהודים, מאז הופעתם על בימת ההיסטוריה, זיהו את עצמם בתור נזר הבריאה, עם בחירה, עם סגולה, המניף גבוה את הצו האלוהי: דאגה לגר, אלמנה והיתום. המוסר היהודי הוא לא רק תיאורטי, ציווי מופשט ומנותק מהחיים, כי אם מוסר הצרוב בנפשו, בהוויית קיומו של הקולקטיב היהודי. שכן במשך כשלוש מאות וחמשים שנה תמימות, היהודים היו תחת שיעבוד חמור במצרים. לזכור ולהזכיר את ההתנסות בעבדות אנו מדקלמים היהודים מדי פסח את המשפט הנצחי: חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משמע, היהודי מצווה לזכור את תקופת העבודות, ואת היציאה לחירות בכל דור ודור.

גם לאחר יציאת מצרים, היהודים נעקרו כמה וכמה פעמים מארצם, ונאלצו לנדוד בין אומות העולם. בדרך כלל, הם חיו תחת שיעבוד, רדיפות, גזרות והגבלות שונים ומשונים ואף לא פעם רחפה מעליהם סכנת כליה ממשית. לצד אנשים רעים שרדפו ועינו את היהודים, היו גם אנשים מוסרים שחירפו את נפשם להציל את היהודים. בין הרבים, אפשר לציין את חסידי אומות העולם שהצילו את יהודים בתקופת השואה ואת הנזירים הנוצרים האתיופים שהצילו את היהדות ואת היהודים בחבש. היהודים, הם לא רק אחד העמים שעבר שיעבוד ועבדות במשך תקופה ארוכה בקיומו בין העמים, אלא גם זהו העם שזכה לחסדם של אנשים פרטים וקבוצות בעתות צרה. להיותו העם היהודי עם נצח או עם שורד, יש תרומה בלתי-מבולטת למוסריותם ולחסדם של הלא יהודים.

נוכח התנסותם בעבדות ורדיפות,  העבריים רואים את עצמם מוסריים, המניפים את דגל המוסר בכל מקום שעננה לבנה של רוע אנושי מחרפת מעל ראשיהם של הגרים והפליטים, וכך גם עמי העולם תופשים אותם. שכן לאורך היסטוריה האנושית, אומות העולם בחנו את היהודי בשבע העיניים כדי לתפוש אותו בקלקלותו המוסרים, והוכיחו אותו בחומרה על כל מעידה קטנה כגדולה  או על כל אדישות ושאננות נוכח סבלו של הנרדף.

בייחוד היהודי האמין, היהודי הדוגל במוסר היהודי הרכיב תמיד משקפים בעל אופק ראיה מוסרי נרחב. היהודי יכול היה לראות מעבר לחוטם אפו, מעבר לסבל היהודי, הוא היה מעין צופה לאומות העולם, מזהיר ומתריע כל אימת נשללה זכותו של אדם או קיבוץ אנשים על ידי בעל הכוח או שליט עריץ.

היום, היהדות והיהודים עוברים תהליך גיזום כנפים של המוסר היהודי. מספר הולך וגדל של יהודים מרכיב משקפיים צרי ראיה, צופה לישראל, ואינו צופה לאומות ואף לא למבקש מקלט בקרבו. ראשונים הם אנשי דת לקרוא לגרש את הגר בקרבנו, לאטום את הלב ולעצום עין בפני הנזקק, הנרדף.

גירוש היהודים מהמוסר היהודי הוא גירוש מסיבת קיומם הנצחי. לא כוחו הצבאי, לא כוחו הפוליטי, ולא מספרו הרב של היהודי שהבטיח את קיומו בין העמים משך אלפי שנים. כי אם  המוסר היהודי, הדאגה לנרדף, הגר, אלמנה והיתום. אם היהודי חפץ בקיומו הנצחי, שומה עליו לחזק את מוסריותו ההולכת ודועכת בתודעה הקולקטיבית שלו ובהתנהלות היומיומת.

שיקום מוסריותו של היהודי היא אפשרית. ראשית, אנחנו צריכים להציל את התדרדרותה של היהדות. הדת היהודית היום, היא פוליטיקה במסוות של דת. איש דת הממלא תפקיד פוליטי, מוצא את עצמו רומס ברגל גסה על המוסר היהודי, כמו דאגה לגר, משום שיריבו הפוליטי תומך בזכויות פליטים. לפיכך אנחנו צריכים להפריד בין דת לפוליטיקה. הדרך השנייה לשיקום המוסר היהודי, היא חיבור מחדש למקרא, לדברי אלוהים חיים, וסלידה מדברי רבנים ואנשי דת, שפסיקותיהם והלכותיהם החליפו את הצו האלוהי. אנחנו נמצאים בקריסה מחרידה של אמונה דתית, היהודי המערבי הלכתי, הרחיק את האל, ואת תורתו מהעם, במקומו מינה או המליך את הרב. האדם דתי, פסיקותיו והלכותיו המתפתחים והמשתנים, משקפים מבט לאומני דתי צר, גחמות אישיות, לא מוסר, לא דאגה לגר והנרדף הם מכתיבים את התנהלותו.

הדרך השלישית לשיקוף מוסר היהודי, היא לעשות כל שביכולתנו לתמוך בנרדף, בפליט, ולא להיות מוסרים יותר מדי. טענתם של אחדים כי אנחנו מדינה קטנה, אין ביכולתנו לקלוט כל אדם המבקש מקלט, היא מוצדקת. שכן קליטה מסיבית של מהגרים, מכל מדינה שהיא עשויה לערער על צביון היהודי. לפיכך תוך הבנה לדאגה הכנה הזו, אנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו לקלוט ולתת מחסה אך ורק לאותם אנשים הנרדפים בארצם, ומבקשים מקלט אצלנו עד שיעבור הזעם.

הדרך הרביעית לשיקום המוסר היהודי, היא לעשות כל שביכולתנו להיות עיוורי צבעים. אם נשכיל לבדוק את כל הפליטים, בלי אפליה על רקע ארץ מוצאם או צבעם, ניתן יהיה לאתר מספר גדול בהרבה מפליטים שהגיעו מאפריקה, שאפשר להוציאם מהארץ, ובה בעת להשאיר פליטים מכל מדינה אשר נזקקים למקלט אצלנ באמת.

הדרךהחמישית לשיקום המוסר היהודי, היא לנהל שיח כן ואמתי בעד זכויות פליטים, בלי להיות מונעים משיקולים כספים ופוליטיים. חלק בלתי-מבוטל בין המצדדים בזכויות פליטים, המניע שלהם אינו טהור, ולכן המאבק שלהם אינו אמתי, כי אם לנגח את המפלגה השלטת. אחרים המשמיעים קול זעקה לזכויות הפליטים, תכלית זעקתם אינה אלא לרשום דוח לתרום הפוטנציאלי, ודאי שקול הזעקה רגשני אשר משמיעים פעילים חברתיים אחדים, ייעודו הוא להראות שהם קיימים ופועלים למען נחלש. הדרך הטובה ביותר להבחין בין לוחמי זכויות הפליטים האותנטים והכוזבים, היא להקשיב לנימוק שלהם: הלוחם לזכויות פליטים הכוזב והמשוחד, בדבריו עושה דמוניזציה למפלגה השלטת, ויוצר אקלים חברתי עיון לזכויות הפליטים. לעומת זאת, הלוחם למען זכויות הפליטים האותנטי, פונה אל המוסר האוניברסלי, הרגש היהודי, ומגביר את תחושת הזדהות עם סבלו של הגר, וכן מדגיש את הגורל המר הצפוי למפליט אם יגורש מישראל.  

לסיכום, אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו להעניק מקלט לכל הפליטים הנרדפים, שנשקפת להם סכנת חיים ממשית בארץ מוצאם. בעשותנו כך, אנחנו לא רק מצלים את הגר, הפליט והנרדף, אלא אנו משקמים את המוסר היהודי, שהוא ערובה לקיומנו הנצחי כעם, ההולך והדועך בתודעה הלאומית הקולקטיבית ובהתנהלותנו הימיומית.