יום חמישי, 22 בספטמבר 2016

השתלבות מתוך עוצמה

 המבט לאחור הוא הכוח שמניע את התנועה קדימה * הכרה בעבר המפואר של הקהילה היא המפתח להשתלבות מוצלחת בחברה הישראלית

מאת גרמאו מנגיסטו

במשך חמש השנים האחרונות נוכחתי באירועים מרכזיים אשר התרגשו בחיי הקהילה. תיעדתי, פירשתי וניתחתי את פעולותיהם ומחשבותיהם של מנהיגי הקהילה, זקניה, צעיריה. אחת התובנות המרכזיות שהגעתי אליהן היא: בני הקהילה, מי פחות ומי יותר, מביטים לאחור במורשתם התרבותית והדתית ודוהרים קדימה. המבט לאחור הוא הכוח המניע את התנועה קדימה, האנרגיה המציתה את השאיפה להשתלב בחברה הישראלית, מתוך עמדת כוח וגאווה.

המבט לאחור מגולם בשאלות יסוד. השאלה הראשונה מתמקדת בבירור הזהות הגלותית – מי הייתי, מה היו הערכים שהנחו את התנהלותי בחיים הגלותיים? השאלה השנייה מתמקדת בזהות העכשווית המתהווה: מי אני בהווה, מה מקומי, תפקידי, זהותי והחזון שלי בחברה החדשה? השאלה השלישית היא תולדה של שתי השאלות הקודמות, או ליתר דיוק נגזרת מהן: כיצד אני משלב את האני הקודם שלי באני החדש, כדי שאהיה אדם בעל תוכן, אופי ומשמעות לעצמי ולזולתי? 

כל איש ואישה, כל נער ונערה, מתחבטים בשלוש שאלות זהות אלה. ברם כל אחד מהם מקנה חשיבות שונה להיבטים השונים של הזהות. יש מי  שרואה בעבר שלו עמוד שדרה להתנהלותו בישראל, עמוד שדרה שעליו נבנים ערכים חדשים.  יש מי שרואה בעבר מעין גשר שעליו הוא דורך כדי לעבור אל העולם החדש, העולם שבו ייוולד. ויש מי שמניח לפניו את האני הקודם ואת האני החדש שלו בדרגת האפס, אם תרצו, בשוויון מוחלט, ומחפש את נקודת האיזון, כדי לבנות את עצמו מתמהיל של העבר וההווה. 

צירי הזהות

המיקום היחסי של בן קהילה על ציר שלוש הזהויות הוא גורם מכריע בתחושת השליחות שלו למען קידום האינטרסים החיוניים של קהילתו. ביתא ישראלי או ביתא ישראלית, אשר רואים בעברם עמוד שדרה להתנהלותם בישראל, הם הראשונים לפעול כל אימת שנפגעת קהילתם או מוכחדת זהותם ומורשתם. קל לזהות אותם, אחד מסימני ההיכר המובהקים המאפיינים אותם הוא הדחקתם מהשיח הפוליטי, התקשורתי והציבורי הרחב.

הממסד הרבני והשלטוני מסמנים אותם ומרחיקים אותם מכל טובין של המדינה. אפילו בני קהילה אחרים מגויסים לרמוס אותם, להכפיש את שמם ולהמעיט בתרומתם לקהילה ולחברה.
אלו הרואים באני האותנטי ובמורשת אבותיהם ואימהותיהם כדבר שאבד עליו הכלח, שכל ייעודו לשמש גשר מעבר, מייחסים משקל נוצה לתחושת השליחות לקהילה. קיומה של קהילה בעלת זהות מגובשת וגאה מרגיזה אותם כמו רצועת בד אדומה המונפת בפני שור פראי.

הסלידה מעצמם, ממורשת אבותיהם ומתורת אימהותיהם, מזכה אותם בחיבוק אוהב של הממסד הרבני והשלטוני, ופותחת בפניהם במות נרחבות ויוקרתיות לבטא את עמדותיהם בנושאים צרים וקבוצתיים.

אלה הרואים את האני הקודם, כלומר את מורשת אבותיהם, כשקולה לערכים הנרכשים בחברה החדשה, זוכים ליחס פושר, לעיתים מורכב, בקהילה ומחוצה לה. חלק מבני הקהילה רואים בהם דוגמה ומופת לשילוב מושכל בחברה הישראלית, תוך שימור צביון העבר. אחרים מתייחסים אליהם בחשד, כאילו אינם אלא מתחזים, המדברים בלשון כפולה, חובשים שני כובעים - באים אלינו עם כובע ידידותי, אבל מדברים עלינו מרחוק בכובע עוין.

כך גם החברה הכללית מזהה אצלם פרצוף כפול: מצד אחד רואים אותם מדברים בשפה רהוטה, נוהגים כמוהם, ובה בעת מזהים אצלם תכונות בולטות, שמכנסות אותם אל הקהילה.

מתעוררים מהתרדמת

בחלוף השנים חלו תהפוכות בשלושת צירי הזהות: בשלב הראשון היה תור הזהב של הרואים במורשת אבותיהם ותורת אימהותיהם עמוד שדרה שסביבן נבנים חייהם החדשים בישראל.  מאוחדים יצאו להגן על זהותם, מורשתם ופעלו לקידום מעמדם והשתלבותם בישראל.

בשלב השני עלה קרנם של אלה שרואים בעבר שלהם גשר מעבר. הם השילו מעליהם, הן מרצונם החופשי והן בעידודם של סוכני הקליטה, כל צביון קהילתי ושאפו בכל כוחם להפוך לישראלים. כאילו אי אפשר היה להיות ישראלי עם זהות ביתא ישראלית. הם ראו בסממנים גלותיים אבן נגף, שמסכלת את השתלבותם. לפיכך שאפו בכל כוחם להיפטר מכל שרידי העבר.

בתום תקופת הדהירה העיוורת ומירוט הזהות העצמית והקהילתית, יותר ויותר אנשים בקהילה התחילו לעצור לרגע ולשאול שאלות: מי אנחנו, האנשים הרצים ערומים? לאן ברצוננו להגיע בלי גלימת תפארתנו, בלי כתר ראשנו, נטולי מזון לגוף ורוח לנשמה - מורשת אבותינו, תורת אימהותינו?

העצירה הפתאומית, לחיצת פתע על הברקס, זיעזעה את הקהילה ואת החברה הישראלית בכללותה. הצעירים פתאום גילו כי הם עומדים בעולם ערומים, ביודעין או שלא ביודעין, לאחר שאיבדו את שמם, זהותם, משפחתם ואורחות חייהם.

הם גילו כי הבריחה מהעצמי לא רק בלתי אפשרית, אלא גם מסיבה נזק כמעט בלתי הפיך. הם ידעו ידיעה ודאית וברורה את העובדה המרה והמעוררת: אדם שבורח מעצמו אינו יכול להתקדם, אלא רק לדשדש במקום. אפילו אם ירחיק לכת, החיים שלו יהפכו לנטולי משמעות, וחלל ריק ושיממון יהיו מנת חלקו. בושה וכלימה ייסרו ויכרסמו את נפשו עד אחרית ימיו.

בני הקהילה מתעוררים מתרדמתם. מקטן עד גדול הם מתחילים לפעול לשילובם המוצלח בחברה הישראלית, תוך שימור המורשת התרבותית והדתית שלהם. משתלבים בחברה הישראלית מתוך עמדת כוח, ולא מתוך חולשה.

אנחנו ביתא ישראל מגיעים עם היסטוריה, תרבות ואמונה מפוארת. דרכנו ומורשתנו לא רק ישמשו מצפן רוחני ומוסרי לילדינו, אלא יהפכו נכס צאן ברזל לכלל ישראל ולעם היהודי. ההיסטוריה והמורשת שהבאנו עמנו ייחקקו בפסיפס הזהות הלאומית וההיסטוריה הישראלית והיהודית.
הזעזוע בחברה הכללית חולל שינויים מרחיק לכת. קובעי מדיניות, המוסד הרבני, התקשורת, בתי המשפט והציבור הכללי קמים לבוקר חדש. כל הנחות העבודה שלהם נכשלו. השאיפה שהדור המדבר יעלם מהעולם בלי להוריש את עברו לצאצאיו מתבדה. בני הקהילה יוצרים חזית אחידה ופועלים במרץ להשתלב בחברה הישראלית מתוך עוצמה, ולא מתוך כפיפות קומה.

פתע פתאום העיניים נפתחות לרווחה. משרדי הממשלה וכל הגופים רואים את העוולות שנגרמו לבני הקהילה לאורך השנים. משרדי הממשלה מתכנסים לדון בשילוב בני הקהילה ופועלים במרץ לשינוי התפיסה הפטרנליסטית המאפיינת את מדיניות הקליטה. לשופטים נופל הפור, ועוולות ואפליות מתמשכות פתאום נתגלו לעיניהם. רק לאחרונה בית הדין לעבודה הכיר באפליה בשכר כהני הקהילה. 

אחר ניסיונות חוזרים ונשנים להשתלב בחברה  הישראלית תוך ביטול עצמי, בני הקהילה גילו את סוד כוחם. המבט לאחור, הכרה בעברם המפואר, הוא הכוח המניע את השתלבותם הבטוחה והמוצלחת בחברה המודרנית הישראלית. רק השתלבות מתוך עמדת כוח, המתבטאת במודעות עצמית וקהילתית, תאפשר את צמיחתו של דור ישראלי חדש, מועיל לעצמו ולעמו.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

השפעותיו המאוחרות של הקולוניאליזם האיטלקי באתיופיה

  מאמר שלישי בסדרה ( מאמר ראשון ; מאמר שני ) האתיופים החל ממנהיג  רם המעלה וכלה באזרח הפשוט ביותר, יודעים לספר כי אתיופיה היא המדינה העצמא...