דיאלוג במקום כוח

ממה נובע חוסר האמון של יוצאי אתיופיה במשטרת ישראל, איך הגענו למצב הזה, וכיצד אפשר לתקנו?

  

מאת גרמאו מנגיסטו

בחברה דמוקרטית המשטרה היא כוח האכיפה ששומר על הסדר הציבורי ועל שלמות גופם ורכושם של האזרחים. בעיני רבים מיוצאי אתיופיה, במקום לספק תחושת מוגנות, המשטרה הפכה למקור איום.

משיחות עם משפחות שילדיהן נעצרו על ידי המשטרה עולה כי תחושת איום זו חוצה קבוצות גיל, ובעניין זה אין הבדל בין המבוגרים, שנתקלים פחות במשטרה, ובין הצעירים, אשר נתקלים בה בתדירות גבוהה יותר.
 

הם לא רק מרגישים שהמשטרה נטפלה אליהם, אלא חוששים שאם יתלוננו נגד השוטרים, המשטרה תרדוף אותם. חוסר האמון במשטרה הוא לא רק נחלתם של אלה שהיתה להם היתקלות בלתי נעימה עם שוטרים, אלא גם של אלה שמעולם לא נתקלו בה.

דיאלוג במקום כוח. תרשים: ויקיפדיה

שני חוקרים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, פרופ' גיא בן פורת וד"ר פני יובל מהמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית, בדקו את מידת האמון של אזרחי ישראל במשטרה. הם השוו בין היתר בין חרדים, ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה וכלל האזרחים. ממצאי המחקר מראים כי ישראלים יוצאי אתיופיה מבטאים חוסר אמון במשטרה יותר מכל קבוצה נחקרת.

הם מאמינים שהמשטרה נוהגת באזרחים בחוסר הגינות. שוטרים עוצרים אנשים בסביבתם ללא סיבה מוצדקת, ואם יתלוננו במשטרה יקבלו יחס גרוע לעומת אזרחים אחרים.

לחוסר האמון שבני הקהילה מפגינים כלפי המשטרה קדמו כמה אירועים מכוננים, ביניהם נזכיר שלושה מרכזיים:

האירוע הראשון היה תגובתה של המשטרה בהפגנה שערכו בני הקהילה ב-1996 בירושלים, לאחר שנוכחו לדעת כי בנק הדם השליך את תרומות הדם שלהם לפח האשפה. המשטרה, שעד אז ראתה בבני קהילה אנשים תמימים, התארגנה בכוחות מעטים, והופתעה מעוצמת המחאה. תגובתה האלימה של המשטרה היתה מכה שנייה, שהוכיחה לרבים כי הם צריכים להמשיך להיאבק, עד שיתקבלו כאזרחים מן השורה.

האירוע השני היה הריגתו של טפרה בהטה ב-1999 בביתו בבאר שבע. ארבעה שוטרים ירו בו 22 כדורים, לטענתם, לאחר שבהטה שלף אקדח. רבים בקהילה הזדעזעו מהריגתו, ובמיוחד מכמות הכדורים שנורו.

האירוע השלישי הוא שימוש המשטרה בשוק חשמלי בביצוע מעצרו של יוסף סלמסה, צעיר בן-22 מבנימינה, ומותו המסתורי ארבעה חודשים מאוחר יותר. בעקבות האירוע חוסר האמון התחלף בתחושת איום.   

הימנעותם של אישי ציבור מגינוי המשטרה וזיכוי בית המשפט לשוטרים המעורבים בהרג בני הקהילה, כמו זיכוי ארבעת השוטרים שהרגו את בהטה, העצימו עוד יותר את תחושת האיום.

לא יתכן כי אזרחים ישראלים יחושו מאוימים מהמשטרה ואישי ציבור ישתקו. הגיע הזמן לנהל דיאלוג בין המשטרה לקהילה.  בדיאלוג זה השוטרים צריכים להפנים, כי  צעירים שחומי עור המתקבצים בגנים ציבוריים, הם לא בהכרח סוחרי סמים או מתכנני פריצה לבתים או בנקים. אולי הם מתכנסים שם, כמו צעירים אחרים מבני גילם, כדי לחוגג יום הולדת לחבריהם או לציין מסיבת מחזור כיתה י"ב?

באותה מידה, הגיע הזמן שבני הקהילה ינהלו דיאלוג עם המשטרה ויפנימו כי המשטרה לא אמורה להיות גוף מאיים ורודף, וייעודה להגן עליהם. אם בכל זאת הם חשים ששוטרים אחדים רודפים אחריהם בלי סיבה, עליהם לזכור שלא מדובר במשטרה כולה, ועדיין הם יכולים להגיש תביעה נגד אותם שוטרים ואולי לזכות במשפט הוגן.

צריך להשיב את אמון הקהילה במשטרה ולהסיר מהלב את תחושת האיום. אחרי הכל, מדובר במשטרה שלנו, שבשורותיה משרתים מיטב בנינו ובנותינו.

התפילה שבעל-פה עלתה לכתב

קס מנטסנוט ממו מקרית גת הקליט את התפילות שנשא בעל-פה קס מנשה זמרו ז"ל * כעת יוצא לאור "ספר הכהנים" בן 1,000 העמודים עם כל תפילותיו * האם זו פגיעה במסורת התפילה, או הדרך היחידה לשמר את הזיכרון? 

מאת גרמאו מנגיסטו 

קס ממו: הספר מכיל 2,000 שנות היסטוריה של אבותינו

כמו אבות אבותיו באתיופיה, קס מנטסנוט ממו התפלל תפילות געז ודימיין את היכל המקדש. כיום הוא חי בישראל, וכסמל לערגה לירושלים בנה בקרית גת בית מוקף בחומת אבן, תזכורת לכותל המערבי. הוא גם העלה על הכתב את התפילות שאבות אבותיו הגו בעל-פה יום וליל במשך אלפי שנים, בהיעדר ספרי תפילה.

היו סיבות שונות למיעוט ספרי הקודש והתפילה בארון הספרים של יהודי אתיופיה. קס ממו מצביע על שלוש מהן: ראשית, השלטונות החרימו רבים מהספרים. שנית, מנהיגים רוחניים בקהילה אסרו כתיבה, כי תלמידי אורית, שרכשו ידע קרוא וכתוב והתקשו להשלים את לימודיהם, פרשו מלימודי קודש וניצלו את הידע שרכשו כדי להפוך לקוראי כוכבים ומכשפים. שלישית, מלאכת הכתיבה היתה כרוכה בהוצאה כלכלית גדולה, שלא תמיד היה קל לעמוד בה, ואמצעי הכתיבה לא היו זמנים.לפיכך, כל צעיר יהודי שביקש ללמוד אורית, היה חייב לשנן את התפילות הנאמרות על ידי הנזירים או הקסים. התמדה ומשמעת היו התכונות החשובות במלאכת הזיכרון.

"בזמן שלמדנו, היינו מתלבשים כמו אדם העומד להיכנס לבית המלוכה", מסביר קס ממו, "משלבים ידינו לאחור, מצמידים רגלינו זו לזו, מפנים פנינו אל הקיר, עומדים דום בהוד וביראה. העמידה מול הקיר נועדה למנוע מאיתנו מלראות שום דבר אחר, שעלול להסיח את מחשבתנו, ולהגדיל את הריכוז. המורה ניצב מאחורינו והתבונן עלינו לבל נזוז ימינה או שמאלה. ואז הוא היה מורה שורת תפילה בעל-פה, ואנחנו חוזרים אחריו שלוש-ארבע פעמים. חצי שעה עד ארבעים דקות למדנו ברציפות, ולבסוף, נדרשנו לומר את התפילה לבדנו, כדי לוודא שקלטנו אותה".

שינון התפילות לא הסתיים בלימודים, וגם בשעה שעסקו במלאכת חולין במהלך היום, דיקלמו את התפילות שלמדנו בלילה הקודם. קס ממו מסביר כי התפילות דומטת בקהילות השונות של יהודי אתיופיה, אבל קיים פער בידע של הקסים: "יש קסים גדולים שהידע שלהם בתפילות אין לו סוף, כמו אוקיאנוס. קסים מן השורה, ששמעו מילה או משפט חדש בתפילה, הוסיפו לתפילותיהם".

הקסים היו גמישים לקבל חידושים בתפילה, ונוקשים בוויתור או בהסרה, משום שהם הכירו באופיה של התפילה בעל-פה, שהיא משתכחת ונעלמת. אף שבהוספה גם אפשר לעוות תפילה ואף להתרחק מהתפילה המקורית, הם ראו בה דרך יחידה למאבק נגד השיכחה. "אנחנו הקסים נוטים לקבל הוספה בתפילה, ומי שמוסיף לא באים נגדו. המחסיר בתפילה נדרש להשלים בעצמו מתוך שמיעה," מציין קס ממו.

היום בישראל הקסים ממשיכים להתפלל בעל-פה, אך לא את כל התפילות. "היו תפילות מיוחדות שהתפללנו באתיופיה. היו תפילות לשלום ירושלים וגאולה", מסביר קס ממו. "אנשים שמבינים את משמעות התפילה, היו מתפללים לירושלים בהתכוונות גדולה, פניהם היו מאירים, ועיניהם דומעות. היינו אומרים, 'הוי, ירושלים אין דומה לך מכל הערים בתבל, בנויה את לתלפיות, היום הפכת תל חרבות'". 

קס ממו פונה אלי ואומר: "אתה יודע, כל עוד בית המקדש אינו בנוי, אף אם יבנו בתים בירושלים, בעינינו היא עדיין חרבה. ירושלים תיחשב בנויה אך ורק לכשיקום בית המקדש". אף שתפילות בעל-פה מאירות פני אנשים המבינים אותן וגורמות להם להזיל דמעה, הן נותרות עלומות בעבור קהל המתפללים שאינו שולט בשפת הגעז. פער הידע הזה מבטיח דרגת קדושה לקסים ומערכת יחסים דומה לזו שהתקיימה בין משה רבנו לעם ישראל. "כשהכוהנים מתפללים, הקהל מגיב בהתאם להבעות הפנים, ריקודיהם, זמרתם, שמחתם או עצבותם. גם כשהמילים אינן מובנות, המתפללים מבינים את מטרת התפילה. זה כמו לשמוע מוזיקה בשפה זרה וליהנות מצליליה הנעימים".

בימים אלה עלה על הכתב נוסח התפילה העתיק. קס ממו הקליט קרוב למאה קלטות מתפילות בעל-פה של גדול הקסים, מנשה זמרו ז"ל, ותימלל אותן במשך שנים. "לקח לי הרבה זמן לכתוב, בכל שורה הייתי מתלבט ומתייעץ". 

גם אחר מלאכת נמלים זו, טיוטת הספר הייתה צריכה לעבור שינויים משמעותיים. אמסלו מהרי, עורך הספר: "במשרד היו יושבים הכוהנים (מהרי מציע להשתמש בכוהן ולא בקס, כי קס הוא גלגול של המילה קיסר, אשר אינה מוזכרת בתורה) ומזמרים את התפילות. אני כתבתי תפילותיהם במחשב, ומה שנכתב השתקף במקרן גדול.



"אם כהן אחד מדלג על מילה או משפט, אחרים היו עוצרים אותו ומתקנים. אף שהתפילה אותה תפילה וכל הכוהנים עברו פחות ויותר אותה הכשרה, יש הבדל בין הכוהנים בבקיאות, בדיאלקט ובמבטא בין הכוהנים מאזור ווגרה לאלה מדנביה או טגרי". 

בסופו של דבר ראה אור "ספר הכוהנים" עב כרס עם יותר מ-1,000 עמודים, בחסות העמותה "מועצת הכוהנים של העדה האתיופית" ובמימונה של "הקרן הידידות". נמצאות בספר תפילות חצות לילה, שחרית, מנחה, ערב ושבת. 

מהרי רואה בספר ירושה היסטורית, שלא ייעשה בו שימוש. "הדור החדש לא יקרא בו, וגם אנחנו לא, אבל זה כמו תכשיטי זהב שאנחנו יורשים מהורינו ושומרים עליהם בכבוד". קס ממו מכיר הן בערכו ההיסטורי והן בשימוש העתידי בספר. "הספר מכיל 2,000 שנות היסטוריה של אבותינו. הקסים צריכים להיעזר בו בתפילותיהם, קהל מתפללים שיודע לקרוא צריך להשתמש בו. בספר נמצאים דברי אלוהים חיים, והוא צריך להימצא בכל בית, אפילו אצל אלה שלא יודעים לקרוא, כי הוא מביא ברכה".