יום שישי, 25 בנובמבר 2011

מטריית כוהנים לא תיטה

הנה קהילה שלמה רוקמת עמוד שדרה איתן ועומדת יציבה לצד כוהן גדול הנושא על כתפיו מורשת דתית בת אלפי שנים.  גוף אחד ומחשבה אחת ואמונה אחת, הקהל סוכך על ראשו מטריית הכוהן  פוסע אל כותל המערבי, מגדול עד קטן נשבע בלב: מטריית הכוהן לעולם לא תתקפל והיא תסוכך עלינו סוכת אמונה ואחדות לעדי-עד.  

>>> מנהג חדש סיגל הכוהן שלנו בכל שלושת מועדי התפילה, הוא נעמד בפאתי בית התפילה חובק דבוק ללבו ספר אורית, תורה, ומפרט על צלעותיו בעשר אצבעות ספק מבקש הוא להפיק צלילי פיוט וספק אנקות לב ובה בעת מתבונן בתימהון בפלחי קהל מתפללים בלשונות בלתי מובנות ונוסחים הפוסחים על הנוסח המוכר לו. אף חלפו שנים רבות מיום פילוח הקהל, כל פעם מחדש הוא חוזה בקרשי ההצלה  הצפים על פני אוקיינוס גועש וקבוצות-קבוצות של קהלים מאנשיו מתקבצות עליהם ונישאות ברוחות הזמן והמקום הסוערות ועין הסערה מאיימת לשאוב אותן שְּאוֹלה.

בבית הכנסת שלנו לא רק הכוהן רואה קרשי ההצלה האקראיים והמזדמנים  הקורעים את הקהל וסוחפים אותו אולי אל עין הסערה ואולי מנהיגים אותו אל חוף המבטחים, כי אם פלחי קהל צופים בכוהן הנאחז בקרנות המזבח  עם מאמיניו האחרונים. אף בן אנוש הוא חברה דרושה לו, אי-אפשר לו, אפילו אם יחפוץ בכך, להימצא בעת ובעונה אחת בפלחי קהל מתפללים במקומות, בזמנים, בנוסחים ובלשונות שונים ומשונים. והקהלים אינם רואים חוף מבטחים באופק בעבור הכוהן.

משך ימות השנה פלחי קהל מתפללים מתלחשים בכוהן, בדרכו, בהתנהלותו ובעתידו ובה בעת מסובבים את צווארם אחורה וזוכרים וזועקים זעקת ערגה: כוהן היה לנו מצפן רוחני המוביל עמו בדרך המלך אל האמת וחוסך מבוכה מהולכי נבוכים בעולם הזה, ועתה אינו אלא רועה שאיבד את צאן מרעיתו. הכוהן מהלך מנקרות בו נקיפות מצפון: הבה נא לי אלוה כוח ותובנה וקבצתי אלי קהל מפולג זה ועשיתהו לקהל מאוחד והנחלתי בו מורשת אבות אבותיי והייתי ראוי למה שנועדתי להיות, ולא עלינו כוהן אחרון הסותם את הגולל על מורשת דתית מפוארת ועתיקת יומין.

יום אחד בשנה תפילותיו נענות, והנה פלא פלאים מתרחש בכ"ט בחשוון שנה אחר שנה בציון חג הסיגד בהר ציון. לבבות חצויים מתאחים, בלל לשונות מתבהרות והקהל עונה אמן לתחנוני תפילות הכוהן פה אחד. אב רוחני לנו אחד, קורא הקהל בקול רם, המתווך בנאמנות בין הבורא לבינינו; קהל אחד ומלוכד לי, מאשר הכוהן וארשת שמחה שוררת קלסתר פניו, הולך בדרך ישרה ומאמין.

עתה הכוהן שלנו  פורש ידיו שמימה ומצווה כתמול שלשום: עיבדו את אלוה ושירתוהו, ובאותה נשמה מורה לקהלו אל תלכו ימינה ושמאלה מדרך כוהניכם והישמעו להם.  לאחר כך הוא מלמד משמעות חג הסיגד ואומר: חוגגים אנחנו חג הסיגד להזכרת מתן תורה בהר סיני; ציון חידוש ברית בין אלוה לעמו; הנחלת מצוות הדת בלב עמינו, חיזוק אחדות וזהות יהודית; וחזרה בתשובה.

בתום התפילה ולימוד פשר חג הסיגד, נודרי נדרים באים  ונדחקים סביב פיסת בד הפרוסה בקדמת הבמה בקרבת הכוהן ושמים עליה שטרות כסף ופודים נדרם בהודיה ושבח אלוה כיוון ששמע משאלותיהם. והנה זה בא ושופך את לבו: והיה כפות רגליי ידרכו על אדמת הקודש, מאה ביר ,שקל, נדר נדרתי להפקיד לעובד אלוה, כיוון שבקשתי נענתה והנה הפדיון אדוני. זו קורעת ברך ומקריאה נס שמים: בני חלה במחלה חשוכת מרפא, נדר נדרתי והיה אלוה מוריד מחילה לבני ונתתי מאתיים שקל למשרתו, כיוון שארובות השמים נקרעו ובריאות באה אל בני, והנה השכר מורי. זו באה בשירה ומבשרת: הולך הלכתי  עררה שנים רבות, נדר נדרתי שמא רחמי יפתח ויפרח עובר והוליד ממשיך זכרי, חמש מאות שקל נתתי לעבד אלוה וכיוון שמשאלתי נתגשמה והנה התגמול אב נפשי.

זה בא וחושף מאוותו לחיים, ראה כוהני בא בימים אנוכי ובשל כך  פיללתי יום וליל לבל יאספני אלוה אל אבותיי בלילות  החורף הקרים ובימות הקיץ החמים, והנה הקיץ הלך וחלף לו ועודני חי ונושם ועתה פודה חשבון אריכות ימיי בעשרה שקלים מכסף הקצבה והיה החורף הקר יעבור ויחלוף בלעדי ועודי אוותר באפי נשמה בוא אבוא אלך  חפץ חיים כוהני ובידי עשרה שקלים כפולים שתים.  

הקהל חוזה בחזותו הזוהרת של הכוהן וזוהר מזיו פניו. הנה קהילה שלמה רוקמת עמוד שדרה איתן ועומדת יציבה לצד כוהן גדול הנושא על כתפיו מורשת דתית בת אלפי שנים.  גוף אחד ומחשבה אחת ואמונה אחת, הקהל סוכך על ראשו מטריית הכוהן  פוסע אל כותל המערבי, מגדול עד קטן נשבע בלב: מטריית הכוהן לעולם לא תתקפל והיא תסוכך עלינו סוכת אמונה ואחדות לעדי-עד.

בהגיעו הקהל לאתר המקודש, איש-איש משוחח עם אלוהיו. נשים תולשות פיסת בד מצעיפיהן ומספיגות אותה בדמעות בקשה ומשאילות אותה לאבני הכותל המערבי. גברים קורעים פיסת בד מגלימתם ורושמים בה משאלותיהם בזיעת מצח שלהם ומפקידים אותה בין חומות מקודשות. גם אלה וגם אלה מתברכים אצל הכוהן כיוון שהבריות מאמינות כי ברכת הכוהנים פותחת את שערי השמים ומגשימה את המשאלות במהרה.

בתום התפילות והתחנונים הקהל פורש; מטריית הכוהן מתקפלת. כמו גוש סרדינים השוחה מאוחד ושלוו בלב אוקיינוס ופתע מתפצל לגושים קטנים לשם ההסחה וההגנה נגד מתקפת הכרישים, כך מתנהל הקהל במשך השנה- מתפלג לפלחי קהלים רבים ומדבר בלשונות שונות ומשונות ותועה בארבעה רוחות השמים.  בבוא חג הסיגד שוב יתקבץ ויהפך לקהל אחד ומאוחד ויעמוד תחת מטריית הכוהן, ויעלה להר ציון ויתפלל לאלוהיו בכותל המערבי.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

השפעותיו המאוחרות של הקולוניאליזם האיטלקי באתיופיה

  מאמר שלישי בסדרה ( מאמר ראשון ; מאמר שני ) האתיופים החל ממנהיג  רם המעלה וכלה באזרח הפשוט ביותר, יודעים לספר כי אתיופיה היא המדינה העצמא...