סלקטורים בבתי ספר?

נימוקים שונים ומשונים מנסים להסביר למה ילדים יוצאי אתיופיה לא מתקבלים לבתי ספר מסוימים, או לומדים בכיתות נפרדות * רק על דעות קדומות אף אחד לא מדבר 

 >>> שני חברים, אחד קלסר פניו בגוון בהיר, והאחר בגוון כהה, הולכים למועדון בילוי ביחד במצב רוח מרומם. הם פוגשים בשער סלקטור, המפצל אותם בכך שהוא מתיר כניסה לאחד ומונע מהאחר. זו היתה תופעה מוכרת בישראל, יתכן שעדיין מתרחשת בפועל, עד שחוקק לאחרונה "חוק מוטי וודג'ה", שאמור להבטיח כניסה למועדוני בילוי לכולם, ללא הבדל דת, לאום, מין, גזע וצבע עור. 

הסלקטורים במועדוני הבילוי הם גברברים בריאי בשר, שאפשר לראותם בקלות, ולכן גם אפשר שפעילותם תעורר בנו התנגדות. אולם במקרים רבים נמנעת הכניסה מישראלים יוצאי אתיופיה דווקא במוסדות שקשה לחשוד בהם – בתי ספר, אשר מופקדים על חינוך דור צעיר, סבלני וסובלני, מועיל לעצמו ולחברה.

פעילות זו מתקיימת ברמות שונות, לובשת פנים שונות ומשונות ומוצדקת בהסברים ונימוקים מגוונים. היא מתבטאת בסירוב לקבל ילדי עולים לבית הספר, הקצאת כיתות לימוד נפרדות, ניתוב או הסללה לכיתות ברמה נמוכה מבחינה חינוכית והתנהגותית, בהנהגת יד קלה בכל הנוגע לפליטתם מחוץ למסגרת הלימודית.

 

אולם, רק סירוב בתי ספר לקבל את ילדי העולים והפנייתם לכיתות לימוד נפרדות תופסים כותרות בתקשורת ומעוררים ויכוח ציבורי ופוליטי. שאר הפעולות נותרות סמויות מעין הציבור ומסבות נזק מיידי ובלתי הפיך לטווח הארוך בעבור אותם תלמידים, הוריהם והחברה. 

גם הפעולות הנחשפות בדרך כלל עוברות מתיחת פנים ומקבלות טיפול אנטיביוטי, למרות שמדובר במחלות שמצריכות טיפול מעמיק. בכל תחילת שנת לימודים ילדים יוצאי אתיופיה נושאים ילקוטים על גביהם, נצפים עומדים מול שערי בתי ספר, שנותרים נעולים בפניהם.

מניעת קבלה לבית הספר והקצאת כיתות לימוד נפרדות, מוצדקות בכל ההסברים כולם: החל מרמתם הנמוכה של ילדי העולים וכלה בהטלת ספק ביהדותם. רק הדעות הקדומות נפקדות ממערך הנימוקים. 

יחד עם זאת, לא תמיד הנימוקים כוזבים. תלמידים עולים פחות זוכים לשיעורי עזר ממורים פרטיים מקצועיים. הם עלולים למצוא את הסביבה הבית הספרית זרה ומאיימת. לא תמיד הם שולטים בשפה העברית. לפיכך היחלשותם בלימודים ובהישגיהם בלתי נמנעת בהרבה מקרים.

ייתכן שהמצב נובע גם מכך שרבים מבני הקהילה מתגוררים בשכונות שבהן יש ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. כשילדי אותה שכונה לומדים בבית ספר סמוך למקום מגוריהם, הם הופכים לרוב גם במסגרת החינוכית.

משרד החינוך פועל לסגירה הדרגתית ומבוקרת של בתי הספר, שיש בהם ריכוז גבוה של בני הקהילה, במטרה לעודד את השתלבותם בבתי ספר אחרים. בית הספר נר עציון בפתח תקווה נסגר בתחילת שנת הלימודים בעקבות מחאת ההורים.

הפיתרון ההולם ביותר לקשיים של תלמידים עולים בלימודים ולצימצום הפערים, לא נמצא באי קבלת העולים לבית הספר, בהפנייתם לכיתות לימוד חלשות, בהקצאת כיתות לימוד נפרדות או בפליטתם מבית הספר. הפיתרון טמון דווקא בשילובם בכיתות רגילות, חיזוקם והעצמתם בשעות לימוד נוספות.

משרד החינוך, הגוף האחראי על חינוך ילדי ישראל, חייב להוציא הוראה ברורה ומפורשת, שאינה משתמעת לשתי פנים, ולקבוע כללים האוסרים אפליית תלמידים עולים בקבלתם לבית הספר והקצאת כיתות נפרדות.

חובת המשרד לעקוב מקרוב אחר התנהלות בתי הספר, שמא הם לא פולטים תלמידים עולים בשרירות לב, או ממהרים להפנות אותם לכיתות ברמה חינוכית נמוכה.

הגיע הזמן להעניק את הזכות הבסיסית לחינוך ראוי לשמו גם לילדים ישראלים יוצאי אתיופיה, כמו כל הילדים האחרים במדינה.

מטריית כוהנים לא תיטה

הנה קהילה שלמה רוקמת עמוד שדרה איתן ועומדת יציבה לצד כוהן גדול הנושא על כתפיו מורשת דתית בת אלפי שנים.  גוף אחד ומחשבה אחת ואמונה אחת, הקהל סוכך על ראשו מטריית הכוהן  פוסע אל כותל המערבי, מגדול עד קטן נשבע בלב: מטריית הכוהן לעולם לא תתקפל והיא תסוכך עלינו סוכת אמונה ואחדות לעדי-עד.  

>>> מנהג חדש סיגל הכוהן שלנו בכל שלושת מועדי התפילה, הוא נעמד בפאתי בית התפילה חובק דבוק ללבו ספר אורית, תורה, ומפרט על צלעותיו בעשר אצבעות ספק מבקש הוא להפיק צלילי פיוט וספק אנקות לב ובה בעת מתבונן בתימהון בפלחי קהל מתפללים בלשונות בלתי מובנות ונוסחים הפוסחים על הנוסח המוכר לו. אף חלפו שנים רבות מיום פילוח הקהל, כל פעם מחדש הוא חוזה בקרשי ההצלה  הצפים על פני אוקיינוס גועש וקבוצות-קבוצות של קהלים מאנשיו מתקבצות עליהם ונישאות ברוחות הזמן והמקום הסוערות ועין הסערה מאיימת לשאוב אותן שְּאוֹלה.

בבית הכנסת שלנו לא רק הכוהן רואה קרשי ההצלה האקראיים והמזדמנים  הקורעים את הקהל וסוחפים אותו אולי אל עין הסערה ואולי מנהיגים אותו אל חוף המבטחים, כי אם פלחי קהל צופים בכוהן הנאחז בקרנות המזבח  עם מאמיניו האחרונים. אף בן אנוש הוא חברה דרושה לו, אי-אפשר לו, אפילו אם יחפוץ בכך, להימצא בעת ובעונה אחת בפלחי קהל מתפללים במקומות, בזמנים, בנוסחים ובלשונות שונים ומשונים. והקהלים אינם רואים חוף מבטחים באופק בעבור הכוהן.

משך ימות השנה פלחי קהל מתפללים מתלחשים בכוהן, בדרכו, בהתנהלותו ובעתידו ובה בעת מסובבים את צווארם אחורה וזוכרים וזועקים זעקת ערגה: כוהן היה לנו מצפן רוחני המוביל עמו בדרך המלך אל האמת וחוסך מבוכה מהולכי נבוכים בעולם הזה, ועתה אינו אלא רועה שאיבד את צאן מרעיתו. הכוהן מהלך מנקרות בו נקיפות מצפון: הבה נא לי אלוה כוח ותובנה וקבצתי אלי קהל מפולג זה ועשיתהו לקהל מאוחד והנחלתי בו מורשת אבות אבותיי והייתי ראוי למה שנועדתי להיות, ולא עלינו כוהן אחרון הסותם את הגולל על מורשת דתית מפוארת ועתיקת יומין.

יום אחד בשנה תפילותיו נענות, והנה פלא פלאים מתרחש בכ"ט בחשוון שנה אחר שנה בציון חג הסיגד בהר ציון. לבבות חצויים מתאחים, בלל לשונות מתבהרות והקהל עונה אמן לתחנוני תפילות הכוהן פה אחד. אב רוחני לנו אחד, קורא הקהל בקול רם, המתווך בנאמנות בין הבורא לבינינו; קהל אחד ומלוכד לי, מאשר הכוהן וארשת שמחה שוררת קלסתר פניו, הולך בדרך ישרה ומאמין.

עתה הכוהן שלנו  פורש ידיו שמימה ומצווה כתמול שלשום: עיבדו את אלוה ושירתוהו, ובאותה נשמה מורה לקהלו אל תלכו ימינה ושמאלה מדרך כוהניכם והישמעו להם.  לאחר כך הוא מלמד משמעות חג הסיגד ואומר: חוגגים אנחנו חג הסיגד להזכרת מתן תורה בהר סיני; ציון חידוש ברית בין אלוה לעמו; הנחלת מצוות הדת בלב עמינו, חיזוק אחדות וזהות יהודית; וחזרה בתשובה.

בתום התפילה ולימוד פשר חג הסיגד, נודרי נדרים באים  ונדחקים סביב פיסת בד הפרוסה בקדמת הבמה בקרבת הכוהן ושמים עליה שטרות כסף ופודים נדרם בהודיה ושבח אלוה כיוון ששמע משאלותיהם. והנה זה בא ושופך את לבו: והיה כפות רגליי ידרכו על אדמת הקודש, מאה ביר ,שקל, נדר נדרתי להפקיד לעובד אלוה, כיוון שבקשתי נענתה והנה הפדיון אדוני. זו קורעת ברך ומקריאה נס שמים: בני חלה במחלה חשוכת מרפא, נדר נדרתי והיה אלוה מוריד מחילה לבני ונתתי מאתיים שקל למשרתו, כיוון שארובות השמים נקרעו ובריאות באה אל בני, והנה השכר מורי. זו באה בשירה ומבשרת: הולך הלכתי  עררה שנים רבות, נדר נדרתי שמא רחמי יפתח ויפרח עובר והוליד ממשיך זכרי, חמש מאות שקל נתתי לעבד אלוה וכיוון שמשאלתי נתגשמה והנה התגמול אב נפשי.

זה בא וחושף מאוותו לחיים, ראה כוהני בא בימים אנוכי ובשל כך  פיללתי יום וליל לבל יאספני אלוה אל אבותיי בלילות  החורף הקרים ובימות הקיץ החמים, והנה הקיץ הלך וחלף לו ועודני חי ונושם ועתה פודה חשבון אריכות ימיי בעשרה שקלים מכסף הקצבה והיה החורף הקר יעבור ויחלוף בלעדי ועודי אוותר באפי נשמה בוא אבוא אלך  חפץ חיים כוהני ובידי עשרה שקלים כפולים שתים.  

הקהל חוזה בחזותו הזוהרת של הכוהן וזוהר מזיו פניו. הנה קהילה שלמה רוקמת עמוד שדרה איתן ועומדת יציבה לצד כוהן גדול הנושא על כתפיו מורשת דתית בת אלפי שנים.  גוף אחד ומחשבה אחת ואמונה אחת, הקהל סוכך על ראשו מטריית הכוהן  פוסע אל כותל המערבי, מגדול עד קטן נשבע בלב: מטריית הכוהן לעולם לא תתקפל והיא תסוכך עלינו סוכת אמונה ואחדות לעדי-עד.

בהגיעו הקהל לאתר המקודש, איש-איש משוחח עם אלוהיו. נשים תולשות פיסת בד מצעיפיהן ומספיגות אותה בדמעות בקשה ומשאילות אותה לאבני הכותל המערבי. גברים קורעים פיסת בד מגלימתם ורושמים בה משאלותיהם בזיעת מצח שלהם ומפקידים אותה בין חומות מקודשות. גם אלה וגם אלה מתברכים אצל הכוהן כיוון שהבריות מאמינות כי ברכת הכוהנים פותחת את שערי השמים ומגשימה את המשאלות במהרה.

בתום התפילות והתחנונים הקהל פורש; מטריית הכוהן מתקפלת. כמו גוש סרדינים השוחה מאוחד ושלוו בלב אוקיינוס ופתע מתפצל לגושים קטנים לשם ההסחה וההגנה נגד מתקפת הכרישים, כך מתנהל הקהל במשך השנה- מתפלג לפלחי קהלים רבים ומדבר בלשונות שונות ומשונות ותועה בארבעה רוחות השמים.  בבוא חג הסיגד שוב יתקבץ ויהפך לקהל אחד ומאוחד ויעמוד תחת מטריית הכוהן, ויעלה להר ציון ויתפלל לאלוהיו בכותל המערבי.