אני יהודי, אני ישראלי ואני שחור

דני אדינו אבבה מתאר בספרו את עלייתו לארץ, התמודדותו עם חבלי הקליטה ותפישות גזעניות, הפיכתו לעיתונאי ושובו לביקור בכפר הולדתו בבגרותו. זהו ספר מרתק המיטיב להמחיש את זהותם הקרועה של רבים מיוצאי אתיופיה בישראל

"המסע לא תם", ספרו של דני אדינו אבבה, מגולל את סיפור עלייתו לישראל, מאבקו להתקבל לשורותיה הצפופות של האליטה העיתונאית בארץ, התמודדותו עם הגזענות שארבה בכל פינה במסע השתלבותו בחברה, דאגתו לעתיד ילדיו בחברה שבה צבע עורו של אדם עדיין משמש אמת מידה בלתי-מבוטלת להתקבלותו בה, למידת חירותו ולמפלס תחושות הביטחון והפחד שלו. זהו סיפור אישי מרתק המדגים בצורה הטובה ביותר את סיפור מסעם של יהודי אתיופיה דרך סודאן ואת אתגר קליטתם של צעירים רבים מקהילה זו הנקרעים בין הזהות היהודית-אתיופית לזהות הישראלית.

כדי להפיק את המרב מהספר, חשוב ראשית כל לעמוד על הפער העצום בין התפישה העצמית הגבוהה של קהילה זו להשתקפותה בעיני החברה הכללית. פערי התפישה לא רק מתוארים בסיפורים דמיוניים ובשיחות סלון בין חברים, אלא גם מאוששים במחקרים. גדי בן עזר, בספרו "המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1985-1977" (הוצאת מודן, 2007), זיהה שלוש תמות מרכזיות שמעידות על תפישתם העצמית הגבוהה של ישראלים יוצאי אתיופיה: זהות יהודית מוצקה, שבמהלך המסע הלכה והתגבשה  עוד יותר; הקרבה, המתבטאת בסבל הפיזי והנפשי הכרוכים במסע אל החלום; והמסע כסיפור גבורה, המשתקף בעמידה מול איתני טבע והעוינות האנושית. בדומה לכך, על פי מחקרה של שלי אינגדאו-ונדה, "חוסן בהגירה: הסיפור של יהודי אתיופיה בישראל" (הוצאת רסלינג, 2019), אותם עולים שחוו את תלאות המסע בסודאן פיתחו חוסן נפשי, שכל האתגרים המתרגשים עליהם בקליטתם בחברה נהפכו לבטלים בשישים בהשפעתם על חייהם.

זהות יהודית מוצקה, הקרבה, גבורה וחוסן שבהגירה – כל אלה התגבשו לדימוי מרכזי אחד, שהוא ההקבלה ליציאת מצרים: יהודים המגיעים לארצם המובטחת בהנחיית האל לרשת אותה, ולחיות בה כבני חורין ואזרחים שווים. ואולם, חלקים בחברה הישראלית אינם מתייחסים אליהם בהתאם לזהות זו, אלא רואים בהם חסרי אונים, המתפקדים בשולי החברה ונתונים לעיצוב מחדש.

אבבה, שעבר תהליך אקולטורציה בחברה הישראלית ואף הצליח להפוך לעיתונאי פורץ דרך בקבר קהילת יוצאי אתיופיה, עוצר ממסע ההצלחה שלו, חושף בפני הקורא הישראלי את התפישה הדואלית – את התפישה העצמית הגבוהה ומאבקי הקליטה הבלתי מתפשרים ולמולם המבט של החברה הישראלית המוריד מערכו, מטיל ספק בזהותו היהודית, מפקפק ביכולתו ואף מעורר בו חשש לעתיד ילדיו.

הסיפור נפתח בהיזכרות בתקופת ילדותו בכפר היהודי טאלהמדו, שבו נולד אבבה ובו עוצבו חוויותיו הראשונות. הוא זוכר את המקום הפסטורלי שבמרחביו הוליך צאן ובקר, שיחק בכל המשחקים הפופולריים בתרבותו ולמד כרועה צאן את משמעות האחריות. אבבה רועה הצאן אמנם לא ראה סנה בוער כמו הנביא משה, אבל ביום בהיר אחד הבחין בשינויים דרמטיים המתרגשים: אנשים זרים מתחילים לפקוד את כפרו, מספר הבהמות הכשרות הולך ופוחת בזמן שמספרן של אלה הלא כשרות גדל, נשים שוקדות בהכנת צידה לדרך ואילו  הילדים חדלים מתפקידם המסורתי כרועי צאן ומקבלים תפקיד חדש – עזרה בהכנות לקראת  השיבה לירושלים.

חזון השיבה לירושלים, שסופר לילדים בהזדמנויות שונות, היציאה המתוכננת  נותרה סודם של המבוגרים בלבד. היהודים שמרו בחשאיות את דבר היציאה הלילית לא רק מפני שמעמד הילדים היה נמוך בחברה המסורתית, אלא גם מפני שהיחסים בין היהודים לשכניהם היו מורכבים. הם חששו שאם ייוודע דבר יציאתם את גבולות המדינה, יאשימו אותם באי-לויאליות, ילשינו עליהם לרשויות המדינה, יבזזו את רכושם או יפגעו בהם, וחמור מכל, יסכלו את מימוש חלומם.  

ההורים אמנם הצליחו לשמור בסודיות את היציאה הלילית לירושלים, אבל לא היה ביכולתם לחסוך מילדיהם את ההשפלות, האלימות, השוד, האונס, והמוות במשך המסע. אבבה, שהיה אז בן 9 לערך, ראה חיילים מפשפשים בכיסיו של אביו, מגלים תרמיל, כופתים את ידיו ומשליכים אותו מתחת למשאית. כילד המבוהל הוא חזה באדם היחיד שיכול להוביל אותו לחוף המבטחים מושפל נופל ארצה. בעוד משפחתו פורצת בבכי תמרורים, אבבה נאכל מאשמה ושואל את עצמו אם אולי הוא זה ששם את התרמיל בכיסו של אביו. רק לאחר תקופה ארוכה הוא נגאל מתחושת האשמה הזאת כשנודע לו כי אחיו היה אחראי לכך.

מסיפור מעצרו של האב אבבה הקטן לומד שתי התנהגויות אנושיות הנצפות בשעת המשבר: האחת, קצין שצפה במשפחה האומללה ניגש אליה, גילה רחמנות ושיחרר את האב, אך לא לפני שסטר לו בפניו מול משפחתו; והאחרת, התנהגות השכנים, שאכלו ושתו בבית משפחת אבבה, ובלי להביט לאחור במשפחה המושפלת המשיכו במסעם, מונעים מיצר ההישרדות.

מכל הטרגדיות הפוקדות את המהגר, ייתכן שהפרידה מהמשפחה היא האכזרית ביותר. פרידה כזאת, שנהפכה לסמל לסבלם הגדול של ישראלים יוצאי אתיופיה, היתה גם נחלתו של אבבה. פעם אחת הוא נאלץ לעזוב את אמו בסודאן ופעם אחרת עלה לישראל לבדו, כשאביו נשאר בסודאן (אמו עלתה לפניו). הפרידה מאמו החמירה את קשיו הקיומיים בסביבה אכזרית שבה כל אחד דואג לעצמו; ואילו הפרידה מהוריו בישראל הותירה אותו כחומר גלם אנושי בידיהם של מורים ומדריכים בפנימייה. הם לקחו בעלות על חינוכו, מרטו את בגדיו הגלותיים, כפו עליו לעטות ציצית, טלית וכיפה, ואף שינו את שמו מאדינו לדני.

על פי עדותו, אבבה פעל להשמיד את מבטאו האתיופי ולהיות ישראלי צבר: "אני זוכר את הבושה שעטפה אותי בכל פעם שהורי דיברו איתי אמהרית. רציתי להיות כל כך צבר ולחוש ישראלי, עד שניסיתי להעלים בדרכים יצירתיות את המבטא הכבד. הלכתי לקלינאית תקשורת ואפילו למורה לפיתוח קול".

בחלוף הזמן, בעידוד מוריו ומדריכיו, הוא נהפך לישראלי ממש: מתלבש כמו המקומיים, מדבר עברית צברית ואף מקבל משוב חיובי כי האתיופיות שלו, קללת הגלות, הוסרה ממנו, וברכת הצבריות שורה בו. אז הגיע להבנה כי שום דבר לא יעמוד בדרכו לממש את הפוטנציאל הטמון בו, כמו בכל ישראלי אחר בן גילו.

כשהוזמן לכינוס למתגייסים עתידיים לצה"ל שבו הוצגו להם אופציות לשירות, הקצין שידל את הנערים להשתבץ ליחידות צבאיות על פי יכולותיהם, כישוריהם, חוזקתם הפיזית והנפשית והעדפותיהם ומצפוניהם. אבבה הצעיר זוכר את שאלתו באירוע ואת תשובת הקצין: "שאלתי אם אני יכול להגיע לגלי צה"ל. דממה רועמת השתררה באולם... הקצין הסתכל עלי ואמר: אני לא מבין, אתה נראה לי בחור בריא. למה לך להיות נהג כשאתה יכול לתרום למדינה ביחידות אחרות?" היחס שאותו מתאר אבבה הוא נחלתם של ישראלים יוצאי אתיופיה רבים, המבקשים להתקבל למשרה בהתאם להשכלתם וכישוריהם. לעתים גם לאחר שהתקבלו אליה, יש התוהים על כך, כאילו בחירתם במקצועות חופשיים היא הסגת גבול בוטה וחצופה.

אחרי שהוא מגולל בפנינו את נישול זהותו המקורית, התכתו בזהות הישראלית החדשה ורצונו הבלתי פוסק להוכיח ולהצליח, אבבה עוצר ומתבונן בעצמו, בהוריו, בקהילתו ובעתיד ילדיו. במבט לאחור, הוא רואה את אובדן הסמכות ההורית ואת התעצמות סמכות הילדים. אותו הילד שבאתיופיה הסתירו ממנו את סוד היציאה נהפך בארץ לפה של משפחתו, זה שמכיר את מצב החשבון של הוריו ומתרגם להם את המשוב של מוריו על הישגיו והתנהגויותיו – אם כי תוך עיוות דברי המורה כך שהוא עצמו יצטייר כתלמיד מצטיין ומופת בהתנהגותו.

במבט לאחור, הוא רואה את בני קהילתו החיים בשכונות מצוקה ואת הצעירים הנאבקים למען מיגור שיטור-היתר והאלימות המשטרתית, ביעור נגע הגזענות, הכרה בזהותם הדתית והתרבותית וקבלתם בחברה הישראלית כשווים בין השווים. כמי שהשיל כל זהות יהודית-אתיופית ועטה זהות ישראלית, אבבה חפץ לבודד את עצמו מהקהילה ומצרותיה. הוא מספר כי הוא גר בשכונה טובה, הוא ובת זוגתו עובדים במקצועות חופשיים וילדיו לומדים בבית ספר יוקרתי; בינו ובין קהילתו אין דבר וחצי דבר מלבד גוון עורו. אלא שבעל כורחו, אבבה מוצא את עצמו שותף לגורלה של הקהילה וצרותיה רודפות אותו כצל. לכן הוא מגיע לתובנה בלתי ניתנת לערעור: "אז זהו, שאנחנו זה הם. והם – אנחנו".

אבבה מגלה שהצלחה אישית ומשפחתית אינה מאפשרת בריחה מהקהילה הנרמסת והמתויגת גם כאשר ילדיו, שנולדו בישראל, מתחילים לשאול: "אבא, אנחנו אתיופים? אתה אתיופי ואנחנו לא" או "אבא, למה אנחנו שחורים?" בעקבות זאת, הוא אוסף את בת זוגו וילדיו ויוצא עמם למסע שורשים באתיופיה. כשהמשפחה עולה שם לכלי שיט אתיופי ומפליגה בנהר שבו שורצים תנינים, אחד מילדיו המפוחדים זועק: "אני רוצה לצאת מפה ומיד... רוצה הביתה". האב חש מסופק כי בנו הכיר היכן באמת נמצא הבית שלו.

המסע אחר חיפוש השורשים והזהות היהודית עובר לדרום אפריקה. אבבה, כמי שנתקל תדיר בתופעת הגזענות הישראלית, נשלח מטעם ההסתדרות הציונית העולמית ותנועת הבונים דרור, להיאבק בשנאת ישראל במדינה זו ולקדם פרויקטים לרווחת הקהילה המקומית. בשלוש זהויותיו - "אני יהודי, אני ישראלי ואני שחור", כפי שהוא מעיד – הוא ניצב בעמדה בעייתית ביותר. בהימצאותו בביתם של יהודים דרום-אפריקאים ואורחיהם הישראלים, הוא צופה בנשים שחורות העובדות אצל היהודים, מגישות אוכל לאורחים וחיש מהר מסתלקות ונחבאות. מופתע מהתנהגותן של הנשים, אבבה ניגש אליהן ומזמין אותן להצטרף לארוחה. "שכחת שאנחנו שחורות", הן עונות לו, והוא משיב: "גם אני שחור". הנשים מגיבות: "אבל אתה לא כאן. אתה זר, ולכן הם מכבדים אותך".

ובעודו מהרהר במעמדן השפל של הנשים השחורות, לפתע המסובים סביב השולחן, שכל טוב בו, מדברים בגנותם של השחורים הדרום-אפריקאים. אחד מהם משיח לחברו: "אני אומר לך, לקחו מדינה מדהימה ונתנו אותה לקופים לנהל אותה..." בן שיחו מגיב: "תראה, הכל פה מושחת... כל כושי פה בוס ואם אתה לא נותן לו שוחד, הוא לא יעשה את העבודה שלו". אבבה, היהודי השחור, חש עלבון מהעלבת השחורים, פונה אל עמיתיו ומבקש מהם לא להשתמש במילת הגנאי "כושי". הדובר הראשון נזעק לרומם את מעמדו של החבר הנעלב, תוך יצירת חציצה בין השחורים, ואומר לאבבה: "אתה, למשל, לא כושי. אתה מבין את ההבדל, אחי? לכם האתיופים אין בעיה לעבוד בלי שמישהו יגיד לכם מה לעשות. לאח שלי, למשל, יש עובדים אתיופים בישראל... ללקק את האצבעות. הם מדהימים, הם מסורים והם נאמנים לו".

הקריאה בספרו של אבבה מאפשרת הצצה נדירה לחייהם של ילדים בכפר אתיופי, למסעם רווי התלאות לישראל ולסבל הפיזי והנפשי שחוו בנסותם לממש חלום עתיק יומין. כמן כן, הספר מאפשר להבין את הפרקטיקות השונות שסוכני הקליטה נקטו כדי למחוק את זהותם של ילדי העולים מאתיופיה ולהטמיע בהם זהות ישראלית חדשה. זאת ועוד, הספר חושף את צורותיה השונות של תופעת הגזענות, שבה נתקל ישראלי ממוצא אתיופי השואף להצליח בחברה.

בד בבד, הקריאה ב"המסע לא תם" מעלה שאלות מורכבות הנוגעות לעיצוב זהות עצמית וקהילתית. אבבה אמנם לוקח את זוגתו וילדיו לביקור שורשים בכפר הולדתו באתיופיה, אך הוא לא טרח לספר להם על עברם של הוריו או לפתח בהם רגש ביחס לזהותם היהודית-אתיופית, בין היתר כיוון שעבר זכור לו במטושטש. דומה כי בעבורו האב אבבה, תכליתו העליונה של ביקור השורשים הייתה פחות ליצור זיקה רגשית-נפשית בקרב ילדיו לעבר קהילתם, כי אם לגאול אותם מגורלו שלו עצמו או של אלו החולקים עמו גורל דומה: פיצול בין זהות יהודית-אתיופית לזהות ישראלית. מזווית ראייה זו הספר מומלץ לכל אדם שמתעניין ביחס  קהילות ישראל בכלל ובעליה הקליטה וזהות ושייכות של ישראלים יוצאי אתיופיה בפרט.   

 

 

Settings

קץ שלטון מיעוטים באתיופיה

מאמר שני בסדרה

אתיופיה מאגדת בתוכה קבוצות אתניות ותרבותיות רבות ומגוונות, שמספרן, על פי הערכה אחת, יכול להגיע לכדי שמונים. מבין כל הקבוצות האלה, אמהרה ותיגראי נהנו ונהנים ממטעמי השלטון לאורך ההיסטוריה הארוכה של מדינתם. התיגרים הם לא רק קבוצה לאומית אתיופית עתיקה, שיש לה שפה, תרבות והיסטוריה מפוארת וממעוררת גאווה, אלא ניהלו מדינה עצמאית במחוזם לפרקים בדברי ימיה ארוכים של מדינת אתיופיה, אם תרצו, חבש.

לא פעם השאיפות הבדלניות של התיגרים העלו את חרון אפם של מלכים משושלת הסלמונית. המלכים מהשושלת הסלמונית, אדוני הארץ, שניהולו את ארצם בכוח הזרוע ורוח האמונה מאות בשנים. המלכים וממשלות אתיופיה, שבעיקרם באים מהקבוצה האתנית אמהרית, לחמו במחוזות מרדנים, כמו אילו התיגרים, ושאפו לכונן אימפריה אתיופית אחת, במקרים רבים הצליחו, שכן עד עצם היום הזה, מלבד מחוזות בודדים כמו ג'יבוטי ואריתריאה, שנפרדו, אתיופיה שומרת על שלמותה טריטוריאלית.

אולם הזרעים הבואשים לנטייתם של התיגרים להיפרד מאתיופיה הרבתית  נזרעו בעקבות החדירה של הקולוניאליזם האיטלקי לאתיופיה. האיטלקים הפכו למושבה את מחוז אריתריאה ואת החלקים מאדמות תיגראי. מכל קבוצה לאומית אתנית, קבוצות מחוזות  שרוח הקולוניאליזם נשב בהם איבדו את הרגש הלאומי הכלל האתיופי ושאפו להגדרה עצמית. כך בשנת 1991, לאחר מלחמת גרילה מתמשכת, החזית העממית לשחרור תגיראי, שבראשית דרכה ביקשה להגדרה לאומית במחוז תיגראי, השיגה מעבר למה שביקשה: חוללה מהפכה, הגלתה את השליט הקומוניסטי היילה-מריאם, והשתלטה על אתיופיה כולה.

תנועת החזית העממית לשחרור תיגראי, או בשמותיה החלופים, וויאנה, הווחט, פעלה בניגוד מוחלט לרגש הלאומי הכלל האתיופי, שמקדש את אחדות אתיופיה. הממשל החדש, בהנהגתו של ראש הממשלה, מלס זנאווי ז"ל, אפשר את היפרדות אריתריאה מאתיופיה, ואף בחוקיו העניק במשתמע, לכל קבוצה אתנית שתרצה בכך, להיפרד מאתיופיה גופה ולהגדיר את עצמה כישות לאומית.

כלפי החוץ נדמה היה כי הממשל החדש תומך נלהב בקידום זכויות הפרט ודוגל בשוויון בין קבוצות השונות במדינה. אבל לאמיתו של דבר, בחלוף הזמן התברר, כי התיגרים המהווים חמישה אחוז מהאוכלוסייה האתיופית, החזיקו במרבית, אם לא בכול, הכוח הפוליטי, הצבאי והמנהלי, וכדי להשתיק כוחות מתנגדים, קבוצת המיעוט השלטת מנתה נציגים מקומיים שינהלו את מחוזותיהם בהתאם לרצונה של האליטה השלטת.

ראש הממשלה מלס זנאווי, לאחר שביסס את שליטתה המוחלטת של הקבוצה שלו בפוליטיקה, בצבא ובכל תפקידים הציבורים, קידם אידיאולוגיה חברתית לביעור העוני, והצליח ליצור מיצג שווא בציבור האתיופי כי הוא נלחם למענו. אומרים כי כאיש ספר ומלומד, ידע היטב את אתוס אמהרי, את הגבורה שלהם, לכן נהג לומר, מלחמה לאמהריים היא מסיבה, לכן למד את נציגיו: הבה לא נרגיז את האריה, אמהריים, השקוע בשינה, לבל יתעורר ויתקוף אותנו. אכן הוא הצליח להרדים את אמהריים ושלט החל מ- 1991 ועד פטירתו ב-2012.

מותו של המנהיג המהפכני שבישר לקבוצות אתניות אופציה להיפרדות מרצון ממדינת אתיופיה, יצר כאוס. קמו קבוצות אתניות, נלחמו ביניהן, ורצו לכונן מדינה במחוזותיהם. אמהריים, אדוני הארץ, שהיו בשקט במשך תקופה ארוכה, צפו במתרחש ושוב, כמו אבותיהם הגיבורים, לקחו את המושכות ורצו לשקם את הרגש הלאום האתיופי השומר את כל קבוצות אתניות לכדי עם אחד.

אחת הפעולות המשמעותיות של אמהריים, שהביאו ללא ספק לשינוי העמדה של הממשל הנוכחי, הייתה ניסיון ההפיכה שהתרחש בשנה שעברה במחוז אמהרה, שבמסגרתו התנקשו ברמטכ"ל ואנשי צבא בכירים נוספים. ראש הממשלה בפועל, אביי אחמד, שלח יחידות עלית למחוז אמהרה, וחיסל את המנהיגים אמהריים, שנחשדו בניסיון ההפיכה.

רבים מקבוצת אמהרה חשו במות מנהיגיהם כי תקוותם אבדה, נגזר עליהם בפעם ראשונה בהיסטוריה המפוארת שלהם להיות נשלטים. אולם אבוקת החירות שהניפו מנהיגי מחוז אמהרה במותם, יצרה מודעות הולכת וגוברת בצמרת ההנהגה האתיופית. אמנם ראש ממשלה אביי אחמד, שממילא לא תמך בשליטתה של קבוצה אחת על רעותה, וצדד באחדות אתיופיה, חש מחויב לתקן את המעוות, לקדם את זכויותיהם של אמהריים וקבוצות מדוכאות אחרות במדינתו.

במלחמה אחרונה נגד החזית העממית לשחרור תיגראי, ראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד הביא לקץ של אידיאולוגיית המיעוט התיגרי שנכפתה על העם האתיופי כולו. המלחמה אחרונה, היא תוצאה ישירה של ניסיון הפיכה שהתרחש במחוז אמהרה, בעיר בהר-דר בשנה שעברה.

הממשל האתיופי הבין היטב כי אם ברצונו להאריך ימים בשלטון עליו לרצות את אמהרה. אמנם כמו ביקש לפרוע את עלבונם של אמהריים, שמחוזם בהר-דר נכבש על ידי חיילי תיגראי בשנת 1991, הוא אפשר, ליחידות צבאיות שבאו ממחוז אמהרה להשתתף בכיבוש מקלה, עיר בירתם של התיגרים, וכך שקם את כבודם האבוד של אמהרים.

לסכום, אמהרים ותיגרים הם עמים דומיננטיים בדברי ימיה של אתיופיה, המלחמה אחרונה היא חוליה נוספות בשרשרת המלחמות אזרחיות בהיסטוריה של אתיופיה. אבל השתלטות התיגראים על אתיופיה כולה לפני כמה עשורים הייתה ייחודית, ניצחון אדיר, שבישר את התפתחות שלטון סמי דמוקרטי במדינה, והגדרת זהות לאומית. שלטון מיעוטים על רבים נגדע באיבו, עתה אתיופיה ומנהיגיה שבים לטפח את הרגש הלאומי, ושאיפות הבדלניות אבדו לבל ישובו, גאוות התיגראים הייתה היסטוריה קצרת תווך, אבל השאירה חותמת בהיסטוריה אתיופית הנכתבת בדם אחים.

בימים אלה אנחנו עדים לאותה תופעה מגונה ומביישת החוזרת על עצמה: במלחמת אחים נבנים גיבורים, זמרי האומה הגדולים שרים את ניצחון אחים. אתיופים היו צריכים להוריד את הדגל לחצי תורן במשך תקופת המלחמה ולבכות על מות אזרחיהם וחייליהם – האויבים מהבית.

אבל חשוב מכול, הממשלה צריכה, מוכרחה וחייבת לנטרל את הגורמים המחוללים את מלחמת אחים הקטלנית. אחד הגורמים הוא קיומם של צבאות וחונטות אזוריות. הצבא אתיופי כמו שהתחיל חייב לנטרל כל כוח צבאי מחוזי ואתני ולהשאיר רק כוח אחד בדמותו של צה"ל, המגן על כל העם האתיופי. הממשלה חייבת לכונן מדינת רפובליקה העומדת בסטנדרטים המוכרים, שמקנה לכל מדינה זכות לנהל את ענייניה הפנימיים, אך כפופה לצבא אחד ולמדיניות החוץ של השלטון המרכזי. אם יעשו כך, במוקדם או במאוחר, האתיופים יפסיקו את מלחמת אחים עקובה מדם ביניהם, ואת הכוח האנושי והמשאבים כולם יפנו לרווחת האזרחים המשוועים לתנאים בסיסים המבטיחים קיום בכבוד.

 

 

Settings

"היילה-סלאסה: אריה יהודה, מלך המלכים": עלייתו ונפילתו של קיסר אתיופיה אחרון

בספרו על אחד המנהיגים המשפיעים ביותר במאה ה-20, חגי ארליך שופך אור על מורכבות והדרמה שאיפיינו את דמותו וחייו של השליט השנוי במחלוקת, מבואו ועד הסתלקותו ממנו

הביוגרפיה "היילה-סלאסה: אריה יהודה, מלך המלכים" מאת חגי ארליך מספקת ניתוח מעמיק על עלייתו ונפילתו של אחד המלכים המרתקים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. חייו של הקיסר האחרון של אתיופיה התאפיינו בניגודיות קיצונית: הוא פעל לקידום זכויות אדם, אך הותיר את המבנה החברתי ההיררכי בארצו על כנו. הוא איפשר לצעירים לרכוש השכלה מתקדמת, אך בה בעת מנע כל אפשרות להתארגנות פוליטית וחופש עיתונות. הוא ביכר דיפלומטיה, שלום ושמירה על חיי אדם בניגוד למלכי אתיופיה הקודמים, שקידשו פטריוטיות ומות גיבורים בשדה הקרב. מנהיגי מעצמות העולם ניסו לתמרן אותו ולנצל את משאביה של ארצו, אך בתחכום רב הוא השיג מהם את מבוקשו. הוא זכה בשלל תארים, בכבוד ובאהבת הבריות, אך בערוב ימיו היה שרוי בבדידות עד שלבסוף נרצח בידי מתנגדיו ב-1975.

מוצאו של גיבור הספר הוא משושלת, שנוצרה משתי שושלות שונות: השושלת האגעזית ושושלת בית דוד. מפגש דיפלומטי בין שלמה המלך למלכה מקדה (שמוכרת יותר בשם שטח ממלכתה, מלכת שבא) הביא כנראה להישגים מדיניים ולקשר יהודי-אתיופי נצחי, שכן לפי המסורת האתיופית, השניים הביאו לעולם בן זכר, מנליק שמו, שייסד ממלכה חדשה, שנקראת על שמו. השושלת הסולומונית, ששלטה באזור משנת 1270, טענה שמלכיה הם מצאצאיו של מנליק, והאחרון שבהם, היילה סלאסה, שנולד בשם ליג' תפרי (שמשמעותו היא "מטיל אימה") מקונן ראה את עצמו כדור ה-225 למנליק.

מלכי אתיופיה לדורותיהם האמינו כי שורה בכל מעשי ידיהם ברכה אלוהית, העוברת בירושה. זכותם לשלוט מעוגנת בכתבים דתיים ובחוקה אתיופית, והנתינים ראו בהם כאל? מלאכים בדמות בני אדם, שנועדו להנהיגם. גם כשהחיים בממלכה היו בלתי נסבלים, הם המשיכו לציית למלכים, להתיירא מפניהם, להאדיר את שמם, להכיר בזכותם היתרה לחיות חיי מותרות ולשלוט בהם. הערגה למלך ולמלכות כה חזקה ומושרשת במסורת האתיופית, ובעשורים האחרונים פעלה קבוצת גרילה, שהעריצה את השושלת הסולומנית וקראה להחזיר עטרה ליושנה, להשיב לאתיופיה את הכתר, שנפל במשמרתו של היילה-סלאסה באמצע שנות ה-70. 

ניצחון הדרך השלישית

ארליך, מומחה ללימודי אפריקה והמזרח התיכון ומחבר ספרים על ההיסטוריה של אתיופיה ויחסיה עם ישראל, מיטיב לתאר את הדרמה, שאיפיינה את חייו של היילה-סלאסה מבואו לעולם ועד הסתלקותו ממנו. הקיסר, המוכר לנו בשם שניתן לו בעת הכתרתו, היילה-סלאסה (שמשמעותו חיל השילוש), נולד ב-1892. לפני שבא לעולם, נכנסה אמו להריון תשע פעמים, אולם אחיו ואחיותיו נולדו ללא רוח חיים או מתו זמן קצר לאחר הלידה.

אמו של ליג' תפרי, הנושאת שם אירוני צורם, ישימבת (אם לאלפי רבבה), ש"לא הייתה בעלת ייחוס גבוה מיוחד", הסתלקה מהעולם כשעוד לא מלאו לו שנתיים. אביו, ראס (דוכס) מקונן ווֹלְדֵה מִכַּאֶל, היה בן למשפחת אצולה, מצביא גדול, מושל מוערך של מחוז הראר ודיפלומט ידוע. גם האב לא האריך ימים, אך יצא ידי חובה בכך ש"הכין את בנו המוכשר ללכת בעקבותיו, ותפרי הלך בתלם, צבר יכולות ושאיפות". לפני מותו הספיק האב לשלוח מכתב לקיסר אז, מנליק השני, וביקש ממנו שיפרוש את חסותו על בנו.

בשהותו במחיצת הקיסר, ליג' תפרי למד את רזי הקיסרות, השכיל לייחד את עצמו מכל מתחריו, וסלל לעצמו דרך, שהובילה אותו אל כס המלכות. ארליך מגדיר אותה כדרך השלישית. הדרך הראשונה אפיינה את דרכו של מנליק השני ובני דורו. אלה הם גיבורי האומה, שהניסו בבושת פנים את הכוחות הקולוניאליסטים האיטלקים בקרב אדואה ב-1896. היה זה דור שהתנשא על התרבות המערבית וסגר את שערי אתיופיה בפניה. הדרך השנייה היתה דרכו של ליג' איאסו, נכדו ויורשו של מנליק השני, שבנה קואליציה המבוססת על בני פריפריה קבוצות מיעוט ומוסלמים מתוך אמונה כי האימפריה העותומאנית תגבר על מעצמות המערב.

ניצב בתווך הדרכים, ליג' תפרי קרא את הפוליטיקה הארצית והעולמית בקפידה ובתחכום, והבין כי ניצחון עתידי מובטח למעצמות המערב. לפיכך, כדברי ארליך, "הוא החל לבנות בסבלנות ובהתמדה ממסד חדש, מערך נאמנויות משלו. המפתח לכך היה הקניית השכלה מודרנית לקבוצה שזכתה לימים לכינוי 'האתיופים הצעירים', קבוצה שתחליף בתורה את דור מנצחי אדואה; שכבה חדשה בעלת יכולת ארגוניות ומקצועיות חדשות, שהוא הוא יהיה יוצרה ושליטה".

צעדיו השיקולים נשאו פרי. מנליק השני מת ב-1913, וליג' איאסו, יורש העצר שנטה אל האסלאם, הוחרם בידי נאמני השושלת הסולומונית ונציגי הכנסייה, עד שזכותו למלוך במקום סבו הופקעה ממנו. במקומו הוכתרה זאודיתו, בתו הצעירה של מנליק השני, וליג' תפרי מונה ליורש העצר שלה. לאחר מותה ב-1930 הוכתר ליג' תפרי למלך המלכים, היילה-סלאסה, אריה יהודה הכובש.

גלות וביקור בירושלים

היילה-סלאסה היה שאפתן, רפורמיסט וקנאי לתדמיתה של ארצו. הוא הוציא את העבדות מחוץ לחוק וביטל שיטות ענישה אכזריות כמו כריתת איברים. עם הכתרתו למלך אתיופיה, "הוא היה ללא ספק מחולל התמורות הגדול של התקופה...דרכו הייתה חדשנות הנשענת על המשכיות, מודרניזציה סלקטיבית, רפורמות המחוברות לאלפיים שנות אתיופיה".

מלבד תרומתו להפיכת אתיופיה למדינה מודרנית ומתקדמת, ארליך מתעכב, ובצדק, על כישוריו הדיפלומטיים יוצאי הדופן ובטיפולו במשבר, שפרץ בעקבות פלישת איטליה הפשיסטית לארצו ב-1936. משולהבים מהאידיאולוגיה הפשיסטית חסרת מעצורים, אנשיו של מוסוליני הנחיתו מהלומה צבאית על החיילים והתושבים האתיופים ופלשו לבירת אתיופיה, אדיס אבבה. היילה-סלאסה נדרש להכריע בשאלה גורלית: האם למות בשדה קרב ולהפוך לגיבור לאומי כמו קיסר אתיופיה תאודרוס השני, שב-1868 סירב להיתפס על ידי הבריטים, שפלשו לארצו, והתאבד בירייה.

היילה-סלאסה בחר ביציאה לגלות. "ב-28 בנובמבר 1935, כותב ארליך, "לאחר שהכתיב את צוואתו, יצא היילה-סלאסה מהבירה צופנה אל החזית. הוא התמקם בעיירה דסי. לבוש מדי קרב אייש היילה-סלאסה מקלע נגד מטוסים ובהליכותיו האצילות הרשים עיתונאים". באמצעות לעיתונאים הזרים שהתקבצו סביבו עמד על מצפונו של העולם: "האם העולם לא יודע שנותרתי להגן לא רק על עמי אלא גם על הביטחון הקיבוצי?". ואולם, זמן קצר לאחר הצהרה זו, נשא היילה-סלאסה את התואר המפוקפק של "המלך האתיופי הגולה הראשון". מלווה במשפחתו, עלה היילה-סלאסה על המשחתת הבריטית אנטפרייז  מנמל ג'יבוטי במאי 1936 והפליג לנמל חיפה. הוא שהה 15 ימים בירושלים. לאחר כן עבר לבריטניה, התיישב בעיר הנופש העתיקה באת' ומשם ניהל מאבק דיפלומטי לשחרור ארצו.

ב-30 ביולי 1936 ניצב בפני אספת חבר הלאומים בז'נבה ונשא נאום היסטורי: "אני, היילה-סלאסה הראשון, ניצב כאן היום לדרוש את הצדק המגיע לעמי ולבקש את הסיוע ש-52 החברות בחבר הלאומים הבטיחו להושיט כאשר הן אישרו לפני שמונה חודשים שמלחמה תוקפנית ומנוגדת לחוק הבין-לאומי הוכרזה על ארצי. (...) אם אירופה מתכוונת לעבור על כך לסדר היום, עליה להבין שגורל זה יהיה מנת חלקה". זעקתו התקבלה באדישות, ונבואתו של היילה-סלאסה התממשה על אדמת אירופה בצורה טרגית והרסנית ביותר. רק במאי 1941 שב הקיסר לארצו דרך סודן, מלווה בכוח גדעון בפיקודו של אורד וינגייט, שהורכב מחיילים בריטים ומחיילים אתיופים. הוא התקבל בהוד ובהדר על ידי עמו, וכוחות שהתנגדו לשובו, גורשו למחוזות מרוחקים או הוצאו להורג. 

המנהיג של אפריקה

לאחר הסתלקות הכובשים האיטלקים צץ איום חדש, שהפר את שלוותו של המלך. צעירים מהפכנים מהמזרח התיכון ואפריקה, שקראו לנהל מלחמה נגד הקולוניאליסטים האירופים, חתרו גם להיפטר מהדיקטטורים בארצותיהם. בניסיונו לדכא את התסיסה ואת רוחות המהפכה, היילה-סלאסה הפעיל את כל כובד משקלו המלכותי כדי להרגיע את הרוחות והצליח לכונן את הארגון לאחדות אפריקה שמרכזו באדיס אבבה. לפי ארליך, עצם הקמתו "היה ניצחונו הגדול של הקיסר. גם ניצחון אסטרטגי על מחנה שביקש לכונן אפריקה שלא יהיה בה מקום לקיסרות כקיסרותו, וגם ניצחון אישי, לו ולמעמדו". הוא נהנה מיוקרה אזורית ובינלאומית, הפך לדובריהן של מדינות אפריקה, המשוועות להיחלץ מציפורניו של הכובש המערבי ולזכות בעצמאות לאומית.

ארליך מתאר כיצד הפך הקיסר האתיופי למנהיגה של אפריקה, גאוותם של השחורים ומטרד למצפונם הפגום של המערבים הכובשים. ואולם, בעודו נהנה מאור הזרקורים, התסיסה נגד שלטונו לא שככה וסטודנטים משכילים בארצו חתרו תחת ממלכתו. במקום להיענות לדרישות הצעירים לאפשר התארגנות פוליטית ולהנהיג רפורמה חקלאית, הוא בחר לדכא את המרד באלימות, אולם לבסוף, בשנות ה-70 התארגנו כמה מקציניו, הפילו את הכתר מראשו והשליכו אותו למעצר בית.

היילה-סלאסה, שב-1935 נבחר לאיש השנה במגזין "טיים", נכלל ברשימת ה-25 האיקונים הפוליטיים הבולטים בהיסטוריה, הקיסר, שנתפש כהתגלמות האל עלי אדמות בעיני תנועת הראסטאפרי - סיים את דרמת חייו המרתקת ברצח. ב-1975 הוא נחנק למוות באמצעות כר  בידי כמה קציני צבא (התקשורת המקומית דיווחה אז שהוא מת בסיבכי נשימה הקשורים לניתוח הפרוסטטה וגופתו הוטמנה  במשך שנים בחצר ארמונו. רק ב-1992 נמצאו עצמותיו, ובשנת 2000 הוא זכה לקבורה רשמית בטקס דתי בכנסיית השילוש הקדוש באדיס אבבה, שבו השתתפו כמה מבני משפחתו, שבאו מארצות גלותם לחלוק לו כבוד אחרון.

ימי הדמדומים של שושלת מפוארת

הביוגרפיה שכתב ארליך סוחפת, אולם יש בה גם כמה מגרעות: בכמה מקומות בספר מסתננת נקודת מבט הגמונית, שמנסה להשכיח מקורות היסטוריים חלופיים וסיפורים שבעל-פה, שנמסרו מדור לדור לאורך ההיסטוריה. דוגמה מובהקת לכך היא אמירתו של ארליך כי זאודיתו הוכרה כ"קיסרית ראשונה מאז מלכת שבא", המתעלמת משליטה אחרת, יהודית המלכה, שמוצאה וקורותיה אמנם שנויים במחלוקת, אולם לפי כמה מסורות  היא שלטה ביד רמה בסוף המאה ה-10 במשך 40 שנים על העם האתיופי.

אפשר להבין מדוע רבים באתיופיה מתכחשים ליהודית המלכה, שלפי כמה מסורות, בהן המסורת היהודית באתיופיה, החריבה את ממלכתם, רדפה והורתה להרוג את מנהיגיהם הרוחניים ולשרוף כנסיות. ואולם, לא ברור מדוע חוקר, מומחה להיסטוריה של אתיופיה, מצטרף להתעלמות מהמסורת של קבוצה נרדפת, הפועלת בצל חברה נוצרית הגמונית.

בנוסף, ארליך מעודד אותנו לחשוב כי בימי זקנתו סירב המלך לעזוב את כס המלכות ולמנות לו יורשים, אולם בה בעת חושף בפנינו את אהדתו של המלך לתרבות ולהשכלה המערבית, את מאמציו הרבים להקנות השכלה מתקדמת לדור הצעיר, את מסירותו לזכויות האדם ולשוויון. ייחוסה המעמדי הנמוך של אמו, שממנו המלך לא יכול היה לברוח, סלידתו העמוקה מהתנשאותם של משפחות האצולה האתיופיות על עובדי האדמה וניסיונו הפוליטי הרב מעלים את האפשרות שייתכן כי המלך הבין שמלוכה אינה משרתת עוד את האינטרסים החיוניים של אתיופיה המודרנית. ייתכן שתיכנן להיות הקיסר האחרון ולסיים את שושלת המלכים, הדוגלת בחלוקה בין בני אצולה לפשוטי העם, אולם, ארליך לא מתייחס לכך.

עם זאת, זהו ספר מרתק וחשוב להבנת עולמו של אחרון מלכי המלכים האתיופים, שמילא תפקיד מכריע בעיצוב פני היסטוריה האתיופית והעולמית, במיוחד בשנות ה-30 וה-40. קריאת הספר היא הזדמנות נפלאה להיחשף לתקופת דמדומיה של השושלת הסולומונית המפוארת, ללמוד עליה ולהכיר אותה. דמותו של המלך היילה-סלאסה, המשתקפת בספר, היא דמות מורכבת, המשמשת מקור השראה לכל אדם רודף שלום וצדק, מחפש שוויון ושוחר חרות וחופש, המשווע להשתחרר מעול הכיבוש והדיכוי של כוחות זרים.

נגיף הקורונה מכונן את האינדיווידואל החדש המשוחרר ממבטו המשעבד של האחר

הישראלים הקדמונים, בהוראת מנהיגם משה נביאנו, מרחו דם חיה במשקוף ביתם והתכנסו פנימה, לבל יינגף אותם האל יחד עם המצרים. ליתר דיוק כדי שהאל ישחית רק את המצרים המשעבדים  ויפסח עליהם – היהודים המשועבדים. הסיפור במקורות היהודים מתמקד בהינצלות היהודים ובהיפגעות בכורי מצרים. אבל אפשר לשער כי מצריים שצפו בהתנהגות היהודים, נעלו את דלתות ביתם וניצלו; אפשר גם לשער, וזו השערה הרבה יותר סבירה, היו גם יהודים שלא נשמעו להוראות מנהיגם ונפגעו מהמגפה – מכת הבכורות.

המגפה – מכת בכורות – הייתה ממוקדת בנתח אוכלוסייה – בן בכור או בת בכורה. תכלית אחת ברורה לה: להוציא את היהודים מעבדות מצרית, ולהעניק להם חירות ועצמאות לאומית ובה בעת להעניש את המצרים על מעלליהם. משהושגה המטרה, היהודים יצאו מעבדות לחופש, המגפה התנדפה מאדמת מצרים, העם המצרי המוכה קם על רגליו, חי ונושם עד עצם היום הזה. היהודים, בני חורין ואדון לגורלם, בונים את ארצם המובטחת, מנהלים מלחמת יהודים פנימית נבנים, אם תרצו, לעיתים, נהרסים בה.

מאז מגפת הבכורות התרגשו על העולם מגפות מגוונות, אם להזכיר אחדות מן האחרונות: השפעת הספרדית, מגפת האדיס, מגפת אבולה ועתה מגפת הקורונה. כל אחת מהמגפות האלה בפוטנציאל עלולה לפגוע בכל אדם, אולם היא פוגעת בעיקר באותם אנשים שלא מאמצים את דרכי התנהגות המומלצות על ידי מומחים, מנהיגים. אמנם, למשל, אישה או גבר הנמנעים מהפקרות מינית, או משתמשים באמצעי מניעה, פחות ידבקו מנגיף האדייס מאלו הפזיזים. אלו היושבים בביתם, עוטים מסכות ושומרים על ניקיון, ידבקו פחות בנגיף הקורונה, ויתר הנגיפים, מאלה המרשים לעצמם לצאת ההוצאה חשופים, ומקימים מפגשים חברתיים בעת הזו. משמע, לכל המגפות, החל ממגפת הבכורות וכלה במגפת הקורונה, סימון משקוף הבית בדם; כיתוב על הדלת: אסור כניסה, או מתן הוראות: ליל סדר רק עם המשפחה הגרעינית; נעילת דלת הבית; חסימת הפה במסכה, הם התרופה, אם תרצו, נקודת התורפה של כל המגפות כולן.

אצל המצרי המשעבד, נגיף תחושת העליונות, הרצון לשלוט ביהודים ולשעבד אותם שלט בכיפה. באותה מידה אצל הישראלי הקדמוני חלחלה תחושת הנחיתות ותודעת העבד. את התודעה הכוזבת שהשתרשה ביחסי אדון-עבד היה הכרח לפרק באמצעות המגפה, הדם, או הפרדה בין המשעבדים למשועבדים, תוך הענקת חירות לעבדים, השתת עונש כבד על המשעבדים. משמע, התכלית הנעלה של נגיף הבכורות הייתה שחרור היהודים מעבדות.

אם כן, מה תכליתה הנעלה של מגפת הקורונה הרוגשת בימים אלה בעולם? אני מתפתה לומר כי האל, בעבור החילונים הגמורים, הטבע, הנחיתו את מגפת הקורונה על האנושות כדי לשחרר אותה מהשעבוד שלה עצמה.  

אין זה סוד כי אדם בן זמננו הוא משועבד על ידי זולתו. אין לאדם ישות קיומית עצמית או עצמאית, כי אם צל, השתקפות ומבט של זולתו. נערה או נער בן זמננו אינם אלא מותג, שורת הדפס על חולצתם, תמונה במגאזין, רכילות בדף האחרון בעיתון, השתתפות בתכנית טלוויזיה. "ראיתי אותך בטלוויזיה או קראתי עליך בעיתון", מקימים את האדם בן זמננו, מאשרים לו כי הוא חי ונושם. מגזרים אחרים הסולדים מכל המשאבים החילונים המקיימים האלה, כמו חרדים או בני כתות אחרות, מאשרים את קיומם בהכרת רבם כי הם תלמידים חכמים או בהקזת דם מגופם לאישוש קיומם. אף שהדרכים והשיטות משתנות, כל אדם בימנו מתקיים בזכות המבט או מחווה של האחר, הזולת.

משמע, אני הוא משועבד של אתה, אתם והם – הזולת. אדם החילוני סוגד לעצמו, אבל עצמי או האינדיבידואל מעולם לא יכול היה להתקיים בזכות עצמו, הוא נזקק למכונת הנשמה – האחר  הגדול ממנו, המגלה, המעריך, השופט, המאדיר והמשפיל והבונה או ההורס, מחייה או הממית סימבולית. באותה מידה, איש דת או המשתייך לכת כלשהי, אני שלו נבנה דרך מבט רבו או הגורו שלו, הרב והגורו, המתיימרים לייצג את רצון האל, העניקו תארים ודרגות קדושה למאמיניהם, מאמיניהם ביטלו את עצמם, הם הפכו למבט או המילה של אדוניהם, נציגי האל. אני המתוסבך, המתיימר להיות אינדיבידואל ועצמאי, תלוי ועומד, נושם וחי בזכות מבטו של אחר, הפך לעבד הנצחי של האחר.

 מכאן, בלי נימה של הפשטה, ברצוני להציע שתי סברות מן הרבות האפשריות. הסברה האחת, נגיף הקורונה אינו אלא התגשמות תפילתו הנסתרת, אם תרצו, שאיפתו החבויה של האינדיבידואל להיחלץ ממבטו השופט, המקיים והממית  של הזולת. בהתכנסותו לתוך כותלי ביתו, מחוץ ממבטו השופט של הזולת,  האינדיבידואל שוב יכול לאשר שמא הוא קיים, עומד בזכות עצמו – נגאל ממבטו המשעבד של הזולת וקונה את חירותו, מכונן את האני שלו האותנטי שלו.

הסברה השנייה, נגיף הקורונה אינו אלא תוצאה של רטט גופה של אדמה. האדמה, היא כמו כלב שירד עליו הרבה גשם, שחש צורר לנער את עצמו, להוריד מעליו את טיפות המים הנקוות עליו, מקררות את גופו. האדם הרובץ על האדמה, בלי להתחשב בכל היצורים כולם, תובע שלטון יחיד עליה. לפיכך אדמה מרטיטה את עצמה, מנערת מעליה את האנושות, מטבע הדברים אנשים שאחיזתם חלשה בקרקע, כמו הזקנים או חולים כרוניים, נפלטים ממנה בקלות ומתים. בדרך זו, אדמה יוצרת איזון, מחלצת את עצמה משיעבודו של אדם או ליתר דיוק יוצרת הרמוניה בין בעלי חיים אחרים ,שנדחקן הצידה, לבין אדם הניצב במרכז הארץ. בשעותה כך, אדמה מקיימת את עצמה ואת אדם, מוציאה לחירות את עצמה ואת האדם. רק עצוב שבתהליך התחדשות או שמירת ההרמוניה בטבע, אנשים מתים, כמו שבשחרור היהודיםמעבדות מתו רבבות בכורי המצרים.