הגם נהלך או נשב; הגם נחלום או נקיץ, זכור נזכור את בני עמנו אשר נספו במדבר שומם בבואם אל ארץ חפץ.
התאמין ידידי אם אספרה לך כי עת פסעו בארץ צייה שותפינו לגורל, עדה עדה מיישרת שורה, ריחפו מעל ראשיהם נשרים ואפפו אור חמה ברוגז פנים ובחימה, ואף שקדו בחקר מקור נקירתם, וטרטור טפר טריפתם. אלה נשרים, נשרים מנתרשלמה גרוניך ומקהלת שבא - המסע לארץ ישראלים, מנתרים סביב סביב סבים, ושוב ושוב שבים, מסלול חלום מאתרים ומכתרים; מכתרים ומאתרים. אלה נשרים רעבים, הם רבים, קרבים קרבים ואורבים. מפללים לנפול מקדימים, מבטחם תולים ביתומים נידחים, וחושקים ומחשקים בעולל טיפוחים.
אם שמוע תשמע, ידידי, על נשר אציל נפש אשר נשא עלם יפה תואר על כנפיו אל ראש ארמון מלכים מבוצר, אשר בתוכו שמורה בת מלך בכל משמר לבל תתבלבל בין זכר האדם ולבל תיבלל עמם, ונתן לה אותו לאישה, דע לך ידידי כי למטבע שני צדדים: והנה לך הצד הנסתר והבלתי-מסופר, עת נדדו אחינו אל החלום, נשרים נשתרכו אחריהם והסתודדו סביבם, וחישבו ליטול עולליהם ולשאתם אל אמירי אילנות, והיכן מקוננים קנים, והיכן מגדלים אפרוחיהם הם.
התאמד ידידי נכונה מה רבה הדאבה היא, ומה גדולה הדאגה היא אצל הורים המגדלים יוצאי חלציהם, אשר שומעים נשרים כנפים שמוטות נורים מהשמים, שמים מבט אימה אל עולליהם מחשבים מהלך ומאתרים פריצה בהגנה ובהשגחה. מה מעוררים רחמים וחמלה ילדים אשר נכרכים סביב קרסולי אביהם כקנוקנות הגפן ונצמדים לחזה אמהותיהם ככפות הדקל, הנלפתים סביב הגזע, בעוד אלה נושרים, ואלה אחיזה מחדשים ומחזקים.
הגם כמעט-כמעט הורים סומים, גרגרי חולות מדבר מלוחים דחוסים בין עפעפיהם ויצוקים בדמעות חרוכות וצחיחות, מקשיחים רפרוף רסיסים ומכשילים כושר צלול ראייה. קרני אור מנומרות בלבד מסתננות בעד אישוניהם, במבט קהה ומטושטש, והם בוהים בעולם לכיד ומלוכד, שאיבד את מאפייני חלקיו המרכיבים אותו, כאילו ילדיהם הם העולם, והעולם הוא ילדיהם, רואים אחדות אחת ומאוחדת.
אהה, הורים אומללים, פותחים וסוגרים פיהם כדג זה עתה משו אותו מן המים, ומשווע להרטיב גרונו בנוזלים משיבי חיים, פוצים פיהם ומחשבים לקרוא לילדיהם לעודדם ולחזקם. ברם מפיק קולם רפה, עמום למשמע הוא, לשונם תפוחה כלטאה שובקת חיים, מחמת צמאה ארוכה ומתמשכת לנוזלים, ואף מבוקעת לאורכה ומסודקת לרוחבה, והיא ממלאת את חלל פיהם, לא זעה ולא נעה.
מה גם סופות מקמרות חולות המדבר מסובבות סביב ציריהן, צווחות בחצוצרות צווחניות ורצחניות לתוך אפרכסות אוזניים רגישות, ומאיימות לנשלן ולהחרישן. לא קולות קרובים ולא קולות רחוקים קולטות אוזני האדם. והנה, אם כשלת לשמוע קול בתה האהובה; והנה בת כושלת לקלוט צליל אמה המרגיע והמפייס אף בת צמודה לאמה, ואם צמודה לבתה תמצאנה בימים הטובים ואף בימים נוראים תשאפנה זו אל זו.
ומה ייאמר ומה יוגד על חולות המדבר הנודדים האלה, אשר בנדידתם נשאו על חטוטרותיהם מיטלטלים ומערבלים רבים רבים מבשרינו, מעלים ומורידים, מורידים ומעלים. נחשול חול מקבץ נפשות חולמות, מערבל בנחשול חול מתקמר, זה בולע זה, זה בולע זה. גבנות החול מתנדפות ומתיישרות, גבנות חול נוצרות ומתגבשות ושוב גבנות חול מתיישרות ומשתטחות. דממה שוררת, רוח חרישית מרחרחת וגרגרי חול משיאה באוויר. שקט שוקט המדבר, מדבר שקט שוקט, ורק שקט קורא במדבר. אין זעקת ילד, אין זעקת אם, ואין קול אלוהים נשמע. חולות המדבר נרדמים שלווים, בחובם חולמים גדולים וחלומות גדולים צופנים, ואנחנו הנותרים, זוכרים את נספי מדבר האחרונים.
התאמין ידידי אם אספרה לך כי עת פסעו בארץ צייה שותפינו לגורל, עדה עדה מיישרת שורה, ריחפו מעל ראשיהם נשרים ואפפו אור חמה ברוגז פנים ובחימה, ואף שקדו בחקר מקור נקירתם, וטרטור טפר טריפתם. אלה נשרים, נשרים מנתרשלמה גרוניך ומקהלת שבא - המסע לארץ ישראלים, מנתרים סביב סביב סבים, ושוב ושוב שבים, מסלול חלום מאתרים ומכתרים; מכתרים ומאתרים. אלה נשרים רעבים, הם רבים, קרבים קרבים ואורבים. מפללים לנפול מקדימים, מבטחם תולים ביתומים נידחים, וחושקים ומחשקים בעולל טיפוחים.
אם שמוע תשמע, ידידי, על נשר אציל נפש אשר נשא עלם יפה תואר על כנפיו אל ראש ארמון מלכים מבוצר, אשר בתוכו שמורה בת מלך בכל משמר לבל תתבלבל בין זכר האדם ולבל תיבלל עמם, ונתן לה אותו לאישה, דע לך ידידי כי למטבע שני צדדים: והנה לך הצד הנסתר והבלתי-מסופר, עת נדדו אחינו אל החלום, נשרים נשתרכו אחריהם והסתודדו סביבם, וחישבו ליטול עולליהם ולשאתם אל אמירי אילנות, והיכן מקוננים קנים, והיכן מגדלים אפרוחיהם הם.
התאמד ידידי נכונה מה רבה הדאבה היא, ומה גדולה הדאגה היא אצל הורים המגדלים יוצאי חלציהם, אשר שומעים נשרים כנפים שמוטות נורים מהשמים, שמים מבט אימה אל עולליהם מחשבים מהלך ומאתרים פריצה בהגנה ובהשגחה. מה מעוררים רחמים וחמלה ילדים אשר נכרכים סביב קרסולי אביהם כקנוקנות הגפן ונצמדים לחזה אמהותיהם ככפות הדקל, הנלפתים סביב הגזע, בעוד אלה נושרים, ואלה אחיזה מחדשים ומחזקים.
הגם כמעט-כמעט הורים סומים, גרגרי חולות מדבר מלוחים דחוסים בין עפעפיהם ויצוקים בדמעות חרוכות וצחיחות, מקשיחים רפרוף רסיסים ומכשילים כושר צלול ראייה. קרני אור מנומרות בלבד מסתננות בעד אישוניהם, במבט קהה ומטושטש, והם בוהים בעולם לכיד ומלוכד, שאיבד את מאפייני חלקיו המרכיבים אותו, כאילו ילדיהם הם העולם, והעולם הוא ילדיהם, רואים אחדות אחת ומאוחדת.
אהה, הורים אומללים, פותחים וסוגרים פיהם כדג זה עתה משו אותו מן המים, ומשווע להרטיב גרונו בנוזלים משיבי חיים, פוצים פיהם ומחשבים לקרוא לילדיהם לעודדם ולחזקם. ברם מפיק קולם רפה, עמום למשמע הוא, לשונם תפוחה כלטאה שובקת חיים, מחמת צמאה ארוכה ומתמשכת לנוזלים, ואף מבוקעת לאורכה ומסודקת לרוחבה, והיא ממלאת את חלל פיהם, לא זעה ולא נעה.
מה גם סופות מקמרות חולות המדבר מסובבות סביב ציריהן, צווחות בחצוצרות צווחניות ורצחניות לתוך אפרכסות אוזניים רגישות, ומאיימות לנשלן ולהחרישן. לא קולות קרובים ולא קולות רחוקים קולטות אוזני האדם. והנה, אם כשלת לשמוע קול בתה האהובה; והנה בת כושלת לקלוט צליל אמה המרגיע והמפייס אף בת צמודה לאמה, ואם צמודה לבתה תמצאנה בימים הטובים ואף בימים נוראים תשאפנה זו אל זו.
ומה ייאמר ומה יוגד על חולות המדבר הנודדים האלה, אשר בנדידתם נשאו על חטוטרותיהם מיטלטלים ומערבלים רבים רבים מבשרינו, מעלים ומורידים, מורידים ומעלים. נחשול חול מקבץ נפשות חולמות, מערבל בנחשול חול מתקמר, זה בולע זה, זה בולע זה. גבנות החול מתנדפות ומתיישרות, גבנות חול נוצרות ומתגבשות ושוב גבנות חול מתיישרות ומשתטחות. דממה שוררת, רוח חרישית מרחרחת וגרגרי חול משיאה באוויר. שקט שוקט המדבר, מדבר שקט שוקט, ורק שקט קורא במדבר. אין זעקת ילד, אין זעקת אם, ואין קול אלוהים נשמע. חולות המדבר נרדמים שלווים, בחובם חולמים גדולים וחלומות גדולים צופנים, ואנחנו הנותרים, זוכרים את נספי מדבר האחרונים.