המאבק המאסף של הקסים

שיח רב משתתפים על מורשת יהדות אתיופיה נערך באוניברסיטת בר-אילן * חוקרים, רבנים ואנשי חינוך דיברו על שימור המנהגים והשתלבות בחברה הישראלית * ביניהם ניצב רק קס אחד, הכהן אביהו עזריה, שניסה להציג את מכלול עולמה הרוחני של הקהילה

יהודי אתיופיה בשהותם הארוכה בגולה החבשית, מנותקים ממרכזיים יהודים בעולם, ראו את עצמם שרידים אחרונים השומרים על הגחלת היהודית, ואף מפיצי תורת ישראל. 

בחלוף הזמן הם נחשפו לאחיהם היהודים, שבאו מעבר לים. המפגש לווה בהתרגשות הדדית, ולצדו, אט-אט, עלתה שאלת מוצאה של יהדות אתיופיה. לאחר מאבק מתמשך, מדינת ישראל השתכנעה כי הם יהודים לכל דבר, ונאותה להתיר להם לעלות לארצם ההיסטורית.

הממסד הרבני ביקש להשיל מיהודי אתיופיה את מנהגיהם ומסורתם הדתית העתיקה, ולהתיך אותם למסורת הרבנית האורתודוקסית.

תהליך הגיור יצר שני פלגים מרכזיים בקהילה. פלג ראשון, אלה שעברו גיור לחומרה, קיבלו עליהם את ההלכה הרבנית ומנהיגים את קהילתם בהתאם להלכה הרבנית. הפלג השני, שלא עבר גיור, נותר דבק במסורת הדתית של אבותיו, ומנהיג בישראל את קהילתו לאורה.

ההולכים בהלכה  הרבנית זוכים לעדנה. מספרם הולך ותופח, מכשירים רבנים, זוכים לחיבוק הממסד הדתי. לעומתם, ההולכים בדרך הקסים עדיין נאבקים כדי לזכות להכרה בסמכותם להנהיג את קהילתם. ואף שעושים מאמצים גדולים להכשיר דור המשך של קסים, הם נמצאים בדעיכה איטית מתמשכת.

לאחרונה נערך שיח רב משתתפים בנושא "עולם המנהגים והמורשת הרוחנית של יהודי אתיופיה בעבר ובהווה". בין פרופסורים, רבנים ואנשי חינוך, שנשאו נאומים חוצבי להבות בשפה רהוטה ובטון דיבור עולה ויורד, בהתאם לתורת הנאום המורגלת, ניצב כוהן אביהו עזריה, יו"ר מועצת הכוהנים של הקהילה, שהיה הקס היחיד בקהל. הוא ניסה להסביר, בשפה זרה לו, במשפטים מקוטעים, את מכלול עולמה הרוחני של קהילתו, עולם רוחני ששרד עיתות קשות ונעצר בנקודת מפנה  קריטית.

עזריה אמר לנוכחים כי יהודי אתיופיה הלכו בהתאם למצוות התורה. הם שמרו על אחדות הקהילה, התחתנו בין היהודים, גרו בכפרים נפרדים כדי למנוע התבוללות. הקסים כתבו בעצמם ספרי דת, אולם הספרים נגנבו.  הדור הצעיר צריך להמשיך לשמור את מורשת אבותיו, כפי שנשמרה בתנאים קשים בגולה במשך שנים רבות.

קס עזריה הוסיף: "אנחנו מוכנים ללמוד ממנהגי קהילות יהודיות אחרות, אך אנחנו מצפים גם שאחרים ילמדו ממנהגי קהילתנו".

פרופ' דניאל שפרבר, נשיא המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן, אמר כי השאלה אם אדם או קהילה, שמעתיקים מגוריהם ממקום אחד למקום אחר, צריכים לשמור על מנהגיהם הדתיים הייחודיים, או שמא עליהם לאמץ מנהגים של התרבות החדשה, זוכה לדיון במקורות יהודים.

"מצד אחד יש מסורת הלכתית שאומרת כי אדם צריך לדבוק במנהגי אבותיו ואימהותיו, וצריך למצוא להם לגיטימציה", אמר פרופ' שפרבר. "מצד שני, יש מסורת הלכתית שגורסת כי אל יהיה אדם זר ומשונה ופורש מהציבור. הוא צריך להיקלט לתוך אותו ציבור גדול".

בעולם היהודי, הדגיש שפרבר, אין נוסח אחיד בתפילה. אפילו בדיני שחיטה קיים פער גדול בין עדות ישראל. אולם משום שהממסד הרבני רוצה להיות שליט על כל העדות ולמרכז את השליטה ההלכתית, הוא לא מקבל סוג אחר של הלכה. "אנחנו צריכים לקבל את הקהילה כפי שהיא", סיכם שפרבר.

הרב שבתאי רפפורט, ראש המדרש במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן, דיבר על הצורך בשימור מורשת אבות ובה בעת להיות פתוחים לחשיבה חדשה ושינויים מכורח המציאות. השינויים במנהגים נעשים לא משום שהדור הצעיר מזלזל בדרך אבותיו, אלא מטבע הדברים החשיבה החדשה הולכת תמיד קדימה.

אחד מחוקרי יהודי אתיופיה, פרופ' מיכאל קורינאלדי, שנשמע נרגש ונלהב בנאומו, אמר כי לחלק ניכר ממנהגי הקהילה יש הקבלה למנהגים ביהדות הכללית. ואם יש דברים שונים, הרי הם נבעו משום שהקהילה התנתקה ממרכזים יהודים בעולם. "הקהילה, להבדיל מקבוצות אחרות, מוכנה לאינטגרציה", אמר קורינאלדי. "הקליטה צריכה להיות דו-סטרית, וצריך לעשות מאמץ לקלוט את הקסים".

הרב שרון שלום הדגיש בנאומו כי החברה הישראלית אינה מכירה את הקהילה ואת עולמה הרוחני, מה שגורם לריחוק ולזרות בין אנשים.

מנתקים או מחברים? 

אנשי חינוך, האמונים על חינוך ילדי ישראלים יוצאי אתיופיה, דיברו כמעט כולם על הצורך בשילוב הדדי.

מאיה שריר, מנהלת האגף לקליטת תלמידים עולים במשרד החינוך, אמרה כי מערכת החינוך היא המקום הראשון שבו תלמידים עולים מתמודדים עם מציאות חדשה ושונה מזו המוכרת להם.

בתי הספר פועלים על בסיס עקרון ההדדיות - תלמידים עולים לומדים את מורשת ישראל, וכלל התלמידים לומדים את תרבות ארצות המוצא של העולים.

בדומה לכך, שמואל דוקוב, המנהל לחינוך פנימייתי במנהל ההתיישבותי, אמר  כי הם פועלים למנוע מהתלמידים ניתוק ממורשת יהדות אתיופיה, ממשפחתם, מקהילתם ומהמנהיגות הרוחנית. אולם הוא הודיע כי: "הדבר לא פשוט, והרבה פעמים הפנימייה נתפסת כמנתקת, למרות שאנחנו מחברים ולא מנתקים".

בליינש מקונן, מדריכה ארצית ורכזת תכנית החומש במשרד החינוך, אמרה כי ישראלים יוצאי אתיופיה עוברים תהליך קליטה שעוברים מהגרים בכל העולם. היא מנתה ארבע קבוצות שעוברות תהליך קליטה שונה: קבוצה אחת חיה בפירוד מהחברה הישראלית ושומרת את התרבות שהביאה מאתיופיה. הקבוצה השנייה לא שומרת את תרבות הקהילה ולא מתערה בתרבות המקום, היא מאמצת תרבות זרה מעבר לים.

קבוצה שלישית נטמעה בחברה הישראלית, ואף התחרדה עד כדי כך שלא מוכנה להכיר בכשרות השולחן של יהודי אתיופיה. הקבוצה הרביעית משלבת בין תרבות המקום ותרבות קהילתה.

מקונן הסבירה כי אדם צריך להכיר את זהותו ואת זהות האחר, כדי להשתלב טוב בחברה, ולכן היא בעצמה למדה תורה שבעל-פה, כדי להכיר את הספר שחסר ליהודי אתיופיה ובגינו מטילים ספק ביהדותם.

מרים טזזו דיברה בעיקר על הקרע שנוצר בתוך הקהילה בעקבות גיור חלק מיהודי אתיופיה על ידי הרבנות. היא הדגימה את הקרע באמצעות סיפור משל על בן סורר ואב מחנך. כל פעם שהבן לא התנהג יפה, האב נעץ מסמר בגזע העץ. כל פעם שהילד התנהג טוב, הוציא מסמר מהגזע. בסוף נותר חור לעד בגזע. "כך קרה גם לקהילה שלנו", אמרה.

כמעט כל הדוברים תמכו בשימור המורשת הדתית של יהודי אתיופיה ואימוץ מנהגים חדשים הנהוגים בחברה הישראלית. אליה וקוץ בה: מלבד כוהן אחד, שניסה להציג את התפיסה ההלכתית של הקהילה, ולא בהצלחה מרובה במיוחד, הדיון כולו נסב סביב נקודת הראות הדתית של רבנים ואנשי אקדמיה ישראלים ורבנים ואנשי חינוך ישראלים יוצאי אתיופיה, שהתחנכו ורכשו את השכלתם בישראל.

אולי הלקח החשוב שצריך להילמד מהשיח רב המשתתפים, הוא תפקודם של הקסים. הקסים, מיצגיה המקוריים של יהדות אתיופיה, צריכים להשתתף בכנסים בשיעור ניכר. עליהם לנסח היטב את המורשת שהחזיקו במשך שנים רבות ולהציג אותה בבירור לקהל. רק אז אפשר יהיה לדבר על שילוב רוחני הדדי ומכובד.

הכנס נערך בשיתוף מרכז דהאן, משרד החינוך, מכון בן צבי, האגודה לקידום החינוך,  מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך, אוניברסיטת בר-אילן ושותפים נוספים.