המאבק המאסף של הקסים

שיח רב משתתפים על מורשת יהדות אתיופיה נערך באוניברסיטת בר-אילן * חוקרים, רבנים ואנשי חינוך דיברו על שימור המנהגים והשתלבות בחברה הישראלית * ביניהם ניצב רק קס אחד, הכהן אביהו עזריה, שניסה להציג את מכלול עולמה הרוחני של הקהילה

יהודי אתיופיה בשהותם הארוכה בגולה החבשית, מנותקים ממרכזיים יהודים בעולם, ראו את עצמם שרידים אחרונים השומרים על הגחלת היהודית, ואף מפיצי תורת ישראל. 

בחלוף הזמן הם נחשפו לאחיהם היהודים, שבאו מעבר לים. המפגש לווה בהתרגשות הדדית, ולצדו, אט-אט, עלתה שאלת מוצאה של יהדות אתיופיה. לאחר מאבק מתמשך, מדינת ישראל השתכנעה כי הם יהודים לכל דבר, ונאותה להתיר להם לעלות לארצם ההיסטורית.

הממסד הרבני ביקש להשיל מיהודי אתיופיה את מנהגיהם ומסורתם הדתית העתיקה, ולהתיך אותם למסורת הרבנית האורתודוקסית.

תהליך הגיור יצר שני פלגים מרכזיים בקהילה. פלג ראשון, אלה שעברו גיור לחומרה, קיבלו עליהם את ההלכה הרבנית ומנהיגים את קהילתם בהתאם להלכה הרבנית. הפלג השני, שלא עבר גיור, נותר דבק במסורת הדתית של אבותיו, ומנהיג בישראל את קהילתו לאורה.

ההולכים בהלכה  הרבנית זוכים לעדנה. מספרם הולך ותופח, מכשירים רבנים, זוכים לחיבוק הממסד הדתי. לעומתם, ההולכים בדרך הקסים עדיין נאבקים כדי לזכות להכרה בסמכותם להנהיג את קהילתם. ואף שעושים מאמצים גדולים להכשיר דור המשך של קסים, הם נמצאים בדעיכה איטית מתמשכת.

לאחרונה נערך שיח רב משתתפים בנושא "עולם המנהגים והמורשת הרוחנית של יהודי אתיופיה בעבר ובהווה". בין פרופסורים, רבנים ואנשי חינוך, שנשאו נאומים חוצבי להבות בשפה רהוטה ובטון דיבור עולה ויורד, בהתאם לתורת הנאום המורגלת, ניצב כוהן אביהו עזריה, יו"ר מועצת הכוהנים של הקהילה, שהיה הקס היחיד בקהל. הוא ניסה להסביר, בשפה זרה לו, במשפטים מקוטעים, את מכלול עולמה הרוחני של קהילתו, עולם רוחני ששרד עיתות קשות ונעצר בנקודת מפנה  קריטית.

עזריה אמר לנוכחים כי יהודי אתיופיה הלכו בהתאם למצוות התורה. הם שמרו על אחדות הקהילה, התחתנו בין היהודים, גרו בכפרים נפרדים כדי למנוע התבוללות. הקסים כתבו בעצמם ספרי דת, אולם הספרים נגנבו.  הדור הצעיר צריך להמשיך לשמור את מורשת אבותיו, כפי שנשמרה בתנאים קשים בגולה במשך שנים רבות.

קס עזריה הוסיף: "אנחנו מוכנים ללמוד ממנהגי קהילות יהודיות אחרות, אך אנחנו מצפים גם שאחרים ילמדו ממנהגי קהילתנו".

פרופ' דניאל שפרבר, נשיא המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן, אמר כי השאלה אם אדם או קהילה, שמעתיקים מגוריהם ממקום אחד למקום אחר, צריכים לשמור על מנהגיהם הדתיים הייחודיים, או שמא עליהם לאמץ מנהגים של התרבות החדשה, זוכה לדיון במקורות יהודים.

"מצד אחד יש מסורת הלכתית שאומרת כי אדם צריך לדבוק במנהגי אבותיו ואימהותיו, וצריך למצוא להם לגיטימציה", אמר פרופ' שפרבר. "מצד שני, יש מסורת הלכתית שגורסת כי אל יהיה אדם זר ומשונה ופורש מהציבור. הוא צריך להיקלט לתוך אותו ציבור גדול".

בעולם היהודי, הדגיש שפרבר, אין נוסח אחיד בתפילה. אפילו בדיני שחיטה קיים פער גדול בין עדות ישראל. אולם משום שהממסד הרבני רוצה להיות שליט על כל העדות ולמרכז את השליטה ההלכתית, הוא לא מקבל סוג אחר של הלכה. "אנחנו צריכים לקבל את הקהילה כפי שהיא", סיכם שפרבר.

הרב שבתאי רפפורט, ראש המדרש במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן, דיבר על הצורך בשימור מורשת אבות ובה בעת להיות פתוחים לחשיבה חדשה ושינויים מכורח המציאות. השינויים במנהגים נעשים לא משום שהדור הצעיר מזלזל בדרך אבותיו, אלא מטבע הדברים החשיבה החדשה הולכת תמיד קדימה.

אחד מחוקרי יהודי אתיופיה, פרופ' מיכאל קורינאלדי, שנשמע נרגש ונלהב בנאומו, אמר כי לחלק ניכר ממנהגי הקהילה יש הקבלה למנהגים ביהדות הכללית. ואם יש דברים שונים, הרי הם נבעו משום שהקהילה התנתקה ממרכזים יהודים בעולם. "הקהילה, להבדיל מקבוצות אחרות, מוכנה לאינטגרציה", אמר קורינאלדי. "הקליטה צריכה להיות דו-סטרית, וצריך לעשות מאמץ לקלוט את הקסים".

הרב שרון שלום הדגיש בנאומו כי החברה הישראלית אינה מכירה את הקהילה ואת עולמה הרוחני, מה שגורם לריחוק ולזרות בין אנשים.

מנתקים או מחברים? 

אנשי חינוך, האמונים על חינוך ילדי ישראלים יוצאי אתיופיה, דיברו כמעט כולם על הצורך בשילוב הדדי.

מאיה שריר, מנהלת האגף לקליטת תלמידים עולים במשרד החינוך, אמרה כי מערכת החינוך היא המקום הראשון שבו תלמידים עולים מתמודדים עם מציאות חדשה ושונה מזו המוכרת להם.

בתי הספר פועלים על בסיס עקרון ההדדיות - תלמידים עולים לומדים את מורשת ישראל, וכלל התלמידים לומדים את תרבות ארצות המוצא של העולים.

בדומה לכך, שמואל דוקוב, המנהל לחינוך פנימייתי במנהל ההתיישבותי, אמר  כי הם פועלים למנוע מהתלמידים ניתוק ממורשת יהדות אתיופיה, ממשפחתם, מקהילתם ומהמנהיגות הרוחנית. אולם הוא הודיע כי: "הדבר לא פשוט, והרבה פעמים הפנימייה נתפסת כמנתקת, למרות שאנחנו מחברים ולא מנתקים".

בליינש מקונן, מדריכה ארצית ורכזת תכנית החומש במשרד החינוך, אמרה כי ישראלים יוצאי אתיופיה עוברים תהליך קליטה שעוברים מהגרים בכל העולם. היא מנתה ארבע קבוצות שעוברות תהליך קליטה שונה: קבוצה אחת חיה בפירוד מהחברה הישראלית ושומרת את התרבות שהביאה מאתיופיה. הקבוצה השנייה לא שומרת את תרבות הקהילה ולא מתערה בתרבות המקום, היא מאמצת תרבות זרה מעבר לים.

קבוצה שלישית נטמעה בחברה הישראלית, ואף התחרדה עד כדי כך שלא מוכנה להכיר בכשרות השולחן של יהודי אתיופיה. הקבוצה הרביעית משלבת בין תרבות המקום ותרבות קהילתה.

מקונן הסבירה כי אדם צריך להכיר את זהותו ואת זהות האחר, כדי להשתלב טוב בחברה, ולכן היא בעצמה למדה תורה שבעל-פה, כדי להכיר את הספר שחסר ליהודי אתיופיה ובגינו מטילים ספק ביהדותם.

מרים טזזו דיברה בעיקר על הקרע שנוצר בתוך הקהילה בעקבות גיור חלק מיהודי אתיופיה על ידי הרבנות. היא הדגימה את הקרע באמצעות סיפור משל על בן סורר ואב מחנך. כל פעם שהבן לא התנהג יפה, האב נעץ מסמר בגזע העץ. כל פעם שהילד התנהג טוב, הוציא מסמר מהגזע. בסוף נותר חור לעד בגזע. "כך קרה גם לקהילה שלנו", אמרה.

כמעט כל הדוברים תמכו בשימור המורשת הדתית של יהודי אתיופיה ואימוץ מנהגים חדשים הנהוגים בחברה הישראלית. אליה וקוץ בה: מלבד כוהן אחד, שניסה להציג את התפיסה ההלכתית של הקהילה, ולא בהצלחה מרובה במיוחד, הדיון כולו נסב סביב נקודת הראות הדתית של רבנים ואנשי אקדמיה ישראלים ורבנים ואנשי חינוך ישראלים יוצאי אתיופיה, שהתחנכו ורכשו את השכלתם בישראל.

אולי הלקח החשוב שצריך להילמד מהשיח רב המשתתפים, הוא תפקודם של הקסים. הקסים, מיצגיה המקוריים של יהדות אתיופיה, צריכים להשתתף בכנסים בשיעור ניכר. עליהם לנסח היטב את המורשת שהחזיקו במשך שנים רבות ולהציג אותה בבירור לקהל. רק אז אפשר יהיה לדבר על שילוב רוחני הדדי ומכובד.

הכנס נערך בשיתוף מרכז דהאן, משרד החינוך, מכון בן צבי, האגודה לקידום החינוך,  מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך, אוניברסיטת בר-אילן ושותפים נוספים.

ילדי ההפקר

גורמים אינטרסנטים מפתים בני נוער לעבור למוסדות חרדים ודתיים, ללא הכנה וליווי * טוב שההורים מאפשרים חשיפה לתפיסות עולם שונות * אסור להם לוותר על האחריות לחינוך ילדיהם

בפתיחתה של כל שנת לימודים ההורים עושים כל שביכולתם לצייד את ילדיהם בכל האמצעיים הלימודים האפשריים. אם לא כולם, לפחות חלקם בחרו בתי ספר ההולמים את ערכיהם ותפיסת עולמם ושלחו את ילדיהם לשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה. 

 

כל הורה חפץ שילדיו יתמידו בבתי הספר שבחרו, יצליחו בלימודים וייצאו בסופו של דבר עם תעודת בגרות איכותית. לא פחות חשוב, שיצטיידו בערכים החיוניים, שישמשו להם מצפן בהתנהלותם בחברה.

אולם שנה אחר שנה, הורים רבים בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה מגלים כי ילדיהם סולדים מבית הספר שבו התחילו ללמוד ברצון רב, ואף משנים התנהגות בצורה קיצונית. בוקר אחד הילד קם ומתחת לחולצתו משתלשלות ציציות לבנות ועל קודקוד ראשו מונחת כיפה.  הבת לובשת שמלות ארוכות ומשיבה בבושת פנים אורח שמושיט לה יד לשלום. 

להיות על פי צו מצפון. עיבוד מחשב, למצולם אין קשר לתמונה

קהילת יהודי אתיופיה דתית ברובה, אפילו אם לא תמיד המשפחות  מבליטות את הסממנים הדתיים, לכן ההורים בדרך כלל שמחים נוכח התקרבות הילדים אל הדת. אולם בהדרגה הילדים נכבים בתוך עצמם, מאבדים חברים בבתי הספר החילוניים, ואפילו בשכונה הם הופכים לציפור בודדת. 

אותם בני נוער מבקשים מהוריהם באמצע שנת הלימודים, אפילו בפתח מבחני הבגרות, לעבוד לבית ספר דתי. בדרך כלל מדובר בילדים מתבגרים, הנוטים להתמרד, אז ההורים נכנעים ונענים לדרישה. 

נערים ונערות שלמדו בבתי ספר ובתיכונים חילוניים, במעבר חד מגיעים לבית ספר דתי או לאולפנה. עד מהרה הם מגלים כי לימודי הדת קשים מאוד, והם נדרשים לעמוד בדרישות התובענית של המערכת הדתית, כגון שלוש תפילות ביום, והתנהגות שונה באופן קיצוני ממה שהתרגלו עד כה.

ככל שהמסגרת מלחיצה יותר, הנערים זורקים את הכיפה והציצית, והנערות משליכות את השמלה הארוכה. הם שבים, והפעם בהקצנה יתרה, אל העולם החילוני. בני הנוער שעוברים את הטלטלות האלו נופלים לעיתים בין הכיסאות. הם לא הופכים לאנשי דת, ובוודאי לא רוכשים השכלה מתאימה, המאפשרת להם להתנהל בכבוד בחברה החילונית התחרותית והדורסנית. 

תופעת  ההתחרדות מתרחשת בכל חתך הגיל בשיעורים משתנים בין אוכלוסיות שונות. אולם נדמה כי בקרב קהילת יוצאי אתיופיה בישראל ישנם גורמים אינטרסנטים, בתוך הקהילה ומחוצה לה, המנצלים את התערערות סמכותם של ההורים. הם מפתים צעירים בגיל ההתבגרות, וזורקים אותם אל תוך העולם הדתי, ללא הכנה מקדימה וללא ליווי נדרש. 

איני מבקש למנוע מהילדים לימודי דת. אדרבה, צריך לאפשר להם להיחשף לתפיסות השונות ולחיות את חייהם בהתאם לצו מצפונם ורצונם. יחד עם זאת, הורים חייבים לדעת שילדיהם לא תמיד מודעים למניעים של גורמים זרים, שמבטיחים להם עולם דתי זוהר. בני הנוער, להבדיל ממבוגרים, פחות חוו אכזבות מבני האדם ומהחיים עצמם, לכן הם נוטים ללכת שולל אחר הבטחות, שלא תמיד יש בהן ממש. כך הם הופכים קורבנות קלים לגחמות של גורמים זרים. 

הגיע הזמן שההורים ייקחו אחריות על חינוך ילדיהם ולא יפקירו אותם בידי גורמים אינטרסנטים, שמנצלים בני נוער מבולבל כדי להגשים את האידיאולוגיה הדתית ואת המניעים הכמוסים שלהם.

           

            

לגמול השפה העברית משחורפוביה

אני משוכנע מעבר לכל ספק כי כל עוד שבני האדם אינם מסירים משפתם את הקונוטציות השליליות והמזיקות, שהספיגו בצבע השחור, לא ישכנו הבריות בסובלנות ובסבלנות

בשובי מעבודה בשעת צהריים  פגשתי באישה אתיופית בשנות השלושים לחייה, צועדת בחפזון, נראית סוערת, ובנה הקטן עוקב אחריה בצעדים כושלים. בשיחה עימה התברר  לי עד מהרה כי בנה הושפל בחוג לימודים במתנ"ס בגין צבע עורו הכהה יום לפני כן, ועתה היא הולכת להוכיח את מחניכי הדור כי נהגו בצורה בלתי-חינוכית בעליל, אם לא לומר בצורה גזענית, כלפי בנה. 

טרם נעלמה האישה משדה הראיה שלי ועוד דבריה מחוללים בי הרהורים, הנה חתולה זריזה, בניתור נאה ואלגנטי חולפת מול אנשים שעמדו והמתינו לכלי תחבורה שיוביל אותם אל מחוז חפצם. אישה וגוון עורה בהיר, שנראתה מנומסת ומטופחת, שלשלה את לשונה, בצורה בלתי-מנומסת, בלשון המטה, ירקה שלוש פעמים רצופות ופיזרה קללות עסיסיות כלפי החתולה. כל אשמתה של החיה התמימה הייתה אפוא עור גופה היה  מכוסה בפרוות שחורות.

במהלך הנסיעה עמיתים מנהלים ביניהם שיחות אינטימיות, פוליטיות, דתיות ויתר נושאים המעסיקים אותם. אולם, דבר אחד משותף היה לכל השיחות, הדוברים, פה ושם מטבלים את שיחותיהם ומספיגים את הצבע השחור בכל הדברים השליליים כולם. הנה נהג האוטובוס, שככל הנראה רבץ עליו שמעמון, הפעיל את הרדיו ועצר בתוכנית שבמסגרתה מדברים על המחאה החברתית בישראל. תוך זמן קצר, טרם הבנתי איזו עמדה נוקט כל אחד מהדוברים, המרואיין ביטא את העימותים בין המפגינים למשטרה כיום שחור.

איש לא צריך להטות אזן קשבת ולהקדיש תשומת לב מיוחדת כדי להיווכח עד כמה השפה העברית, כמו אחיותיה השפות המערביות האחרות, מוהלת במשמעויות וקונוטציות שליליות כל מה שהוא שחור.

 כולנו צריכים להיות מודעים לכך כי בעוד שהצבע השחור הוא ניטראלי מטבעו כמו כל הצבעים האחרים, אדם המערבי, אם תרצו, אדם הבהיר גוון, הפך אותו למדמנה, שבתוכה טומן את כל הלכלוך, השלילי, הרוע, אשר יצר או חולל במו ידיו. רק כדי לסבר את האזן, קחו לדוגמה את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אשר ביקר לאחרונה (25 ביוני 2012) בישראל וחנך את האנדרטה בנתניה לציון ניצחון  הצבא האדום על הנאצים. הוא צוטט כאומר כי "השואה היא אחד העמודים השחורים בתולדות האנושות". 

                                      פסל הלובן. צלום: אדואר שטרן בתוך אתר "מעריב"

נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, שנכח בחניכת האנדרטה וליווה את עמיתו, נשיא רוסיה, הגדיל לעשות בכך שהלביש את הגוון השחור ברוע ואת הגוון הלבן בטוב. "אדוני הנשיא, "פנה פרס אל עמיתו, "האנדרטה שלפנינו, מתרוממות שתי כנפיים לבנות, הן שהכו את שתי הכנפיים השחורות. הצבא האדום הוא שהפך את השחור ללבן". 

אני תוהה מדוע המעשה הנפשע אשר ביצע אותו האדם בעל גוון עור בהיר , אולי הבהיר מבין הבהירים, מושחר? אם כבר רוצים לצבוע בצבעים את המעשים הנוראים, מדוע לא  לומר "השואה היא אחד העמודים הלבנים בתולדות האנושות"? 

חשוב להדגיש כי לא האדם כהי העור לבדו הפך קורבן לשפה המשוחדת, אלא גם האדם בהיר העור עצמו מהלך שפה משוחדת מרעילה תודעתו וגורמת לו להתנהל  בדרך גזענית.  אפשר להציע דוגמה לכך את התבטאויותיה של חברת הכנסת מירי רגב (23 במאי 2012) בהפגנה שנערכה בתל-אביב נגד פליטים מסודן. "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו- נעשה הכול להחזיר אותם בחזרה למקום מוצאם". אני כמעט משוכנע כי הדוברת נוכחה לדעת את עצמה, דרך התבטאויותיה עד כמה הולכה שולל מכוחה האידיאולוגי של השפה. ודאי שכולנו היינו עדים לתוצאותיה ההרסניות של שפת ההשנאה, שלא איחרו לבו, שכן תושבי דרום תל-אביב יצאו משולהבים בהמוניהם לפגוע באנשים כהי העור, אשר באמצעות השפה המשוחדת  הומרו מבני האדם לסרטן. 

מה שמרתק בהתבטאויותיה של חברת הכנסת מירי רגב ותגובותיהם של תושבי דרום תל-אביב נגד אפריקאים הוא, שהם לא  בהירי עור הטיפוסים שפתחו את השפה הלבנה המזיקה, אלא אלה הם כהי עור  המשועבדים בעצמם, שהשפה המדכאת חלחלה בהם, ונהפכה בעבורם חרב-פיפיות: באמצעותה עוברים רצח אופי ובאמצעותה עושים רצח אופי ליותר הכהים מהם בגוון עורם.

אפילו השיוך האתני-דתי של יהודי אתיופיה לעם היהודי לא יכול היה להפעיל על כוח האידיאולוגי הנפסד של השפה העברית. ממשלות ישראל, שרים, פוליטיקאים שונים ופקידי הממשל למיניהם, שתפיסתם עוצבה דרך השפה העברית, שמהולה בקונוטציות שליליות כלפי האדם הכהי עור, היה להם קשה לראות ביהודי אתיופיה כיהודים, הגוון הכהי עורר בהם פחד מתמשך שלא יכולים היו להתגבר עליו.  הפחד כלפי היהודי הכהי העור, תוצר השפה העברית, התבטא בדרכים שונות ובכלל זה בסירוב העלייה משך שנים רבות; ריכוז יהודים כהים במחנות קליטה ובשכונות נפרדות, מעין גטאות; חינוך ילדים ונוער בפנימיות  ובכיתות מופרדות.

דוגמאות אחדות שציינתי לעיל ממחישות את כוחה האידיאולוגי של השפה ואת הנזק שהיא מסיבה הן לאדם בעל גוון כהה, שהוא הקורבן הראשי שלה, והן לאדם בעל גוון בהיר, שמפטמת את תודעתו בשנאה ומקננת בו פחד כלפי הצבע השחור ובכלל זה כלפי האדם כהה העור. אני משוכנע מעבר לכל ספק כי כל עוד שבני האדם אינם מסירים משפתם את הקונוטציות שליליות ומזיקות, שהספיגו בצבע השחור, לא ישכנו הבריות בסובלנות ובסבלנות.

שכן אלמלא השפה הייתה משוחדת ונפסדת, לאור נמרצות ונכונות של הדור הצעיר ליצור חברה מקבלת את השונים בתוכה, עד היום היינו מגיעים להישגים מרשימים ביחסים בין בני האדם. לאור הגינוי והביקורות התקיפים שמפנים האינטלקטואלים בייחוד מהענף הפוליטי השמאלי נגד שיעבוד האדם כהי העור, היינו עושים כברת דרך בשיפור היחסים בין בני האדם. 

אני חושש שמא היסודות המהותיים המסדירים את היחסים העכורים בין קבוצות אנשים, ומשמרים את כפיפות של כהי הגוון מצויים בשפה עצמה ותוצריה התרבותיים. הם מתבטאים בכתבים דתיים, פילוסופים, בסיפורי מסעות ואף במחקרים מדעים ותוצרים תרבותיים אחרים. הייחוס השלילי לצבע שחור, שלעיתים קרובות מושלך לאדם כהי עור. למעשה, אפשר לומר במידה רבה של ביטחון, כי השפה ותוצריה התרבותיים, הם שמזינים את השיח היומיומי שמשעתק, מחזק ומשמר את יחסי משעבד-משועבד בין בני האדם. 

היחסים העכורים בין  מקבוצות אנשים, הם התסמינים הנראים לעין של  השפה המשוחדת ותוצריה התרבותיים. טיפול בתסמיני השפה החולה, נאמר ענישת האדם המשפיל אדם אחר בשל גוון עורו, דומה במידה רבה לטיפול אנטיביוטי הניתן למחלה חמורה. 

דרוש טיפול שורש ביסודות המהותיים של השפה וכתבים המשוחדים. אם החברה האנושית חפצה  ליצור חברה חופשית, שוויונית וסובלנית, היא חייבת כאן ועכשיו לזקק את השפה ואת כתביה המשוחדים מכוחם האידיאולוגי המפטם בשחורפוביה. 

ברור לכל בר דעת כי אלה שיש להם אינטרס לדרוך על גרוגרותיהם של אנשים כהי גוון ולווסת את כמות האוויר המסתננת דרך אפם, יתנגדו בכל תוקף לכל שינוי בשפה וודאי בכתביהם- מקורות השליטה שלהם. אולם אלה שיש להם אינטרס בשחרור בני האדם מהשפה הלבנה המשעבדת, חייבים לזקק את השפה וכתבים המדכאים כדי לאפשר את התפתחותה של רוח אנושית והתהוותה של חברה כלל עולמית הדוגלת בחופש, חירות, שוויון וסבלנות וסובלנות.

אם נצליח במלאכת זיקוק השפה וכתבים קנונים מהשחורפוביה  המהולים בהם, אף שהדור שלנו ואפילו הדור לאחריו, עלולים להמשיך לסבול משרידי החשיבה, תולדות השפה הנפסדת, הדורות הבאים לאחר מכן ישתחררו בהדרגה מכוחה האידיאולוגי המשעבד של השפה הלבנה. 

לתכלית נשגבת  זו, בשם הרוח האנושית, חייבים כולם להירתם ולהתגייס, בייחוד אנשים שעיקר עיסוקם בשפה ובבלשנות כגון צוות האקדמיה ללשון העברית, שיכולים לתרום רבות, לגמול את השפה העברית מהשחורפוביה שלה. ודאי כל נפגעי השפה הלבנה, אנשים כהים, חייבים להתעורר ולהיות ראשונים ליזום. ולו משום שכשל הקיום שלהם טמון בשפה הלבנה המשוחדת,  הם חייבים  להגות רעיונות, לנסח אסטרטגיות פעולה ולפעול להסרת הקונטציות השליליות המהולות בשפות  המערביות בכלל ובשפה העברית בפרט, בכל הנוגע לצבע השחור ולאדם כהי עור.

שתיקת האינטלקטואלים

מדוע משכילי הקהילה אינם יוצאים לנתח ולפרש את המציאות המבלבלת, שבתוכה תועים צעירים רבים? * נדמה שהם עדיין נמצאים בציר לידה איטי וכואב

כמעט כל חברה, מקטנה עד גדולה בשיעור חבריה, מכילה קבוצת איכות, המתקראת "אינטלקטואלים".

בדרך כלל האינטלקטואלים מהווים עמוד שדרה בעבור חברתם, שומרים אותה איתנה ויציבה, תוך שהם מספקים לה ניתוחים, פרשנויות לערכים החשובים המסדירים את חייה. מתוך הכרה באופיים ובהונם הסימבולי, החברה מצידה רואה באינטלקטואלים מצפן ערכי, מתווי אורחות חיים ומנחילי מוסר ואתיקה. 

תפקידם של האינטלקטואלים מקבל חשיבות ממעלה ראשונה בימים שבהם החברה עוברת שינויים בעקבות הגירה, מהפכות, מלחמות או כל שינוי עמוק אחר. בזמנים אלה האינטלקטואלים ממלאים תפקיד של רב-חובל, מנווטים בלב ים סוער ומובילים את חברתם אל חוף המבטחים.

בעקבות העלייה לישראל קהילת ביתא ישראל נמצאת באחד הצמתים החשובים, שבהם היא נדרשת לאינטלקטואלים שעוזרים לה לעצב מחדש, תוך שימור ושינוי, את ערכיה וזהותה בתוך חברה ישראלית רבת-זהויות ותרבויות. אלא שבימינו הולך ומעמיק כרסום מעמדם ותפקידם של האינטלקטואלים בקרב החברה בכלל וביתא ישראל בפרט.

הכוהנים המסורתיים, החלופה המקבילה לאינטלקטואלים תוצרי אקדמיה, שהנהיגו את יהדות אתיופיה במשך דורות, הולכים ומאבדים את השפעתם בקהילה ומעמדם מתרופף. חוסר התארגנותם וסירוב הממסד הרבני להכיר בסמכותם, קידמו את כרסום התקבלותם בתוך הקהילה. 

היות שכל אימת שנופלים הגדולים קמים הטוענים לגדולה, היה אפשר לצפות כי השחיקה במעמד הכוהנים תעודד את לידתם של אינטלקטואלים צעירים, שעוסקים בפעילות שכלית ורוחנית.

אולם נדמה שהם עדיין נמצאים בציר לידה איטי, כרוך בכאב קשה ומייגע, ואינם מגיחים מדופן האוניברסיטה ומפיצים את אורם אל חיי קהילתם. אפילו ההנחה כי הם נמצאים בתהליך לידה, יסודה בהשערה בלתי-מדוייקת: גם אלה שנולדו וחיים בתוך הקהילה, נותרו עמומים. או בלשון הפתגם האתיופי: הם בבחינת "אור בתוך כד".

כתוצאה מהתרופפות מעמד הכוהנים והיעדרותם של אינטלקטואלים, חייהם של ישראלים יוצאי אתיופיה רבים מלווים בלבול ומבוכה רבה. הדור הצעיר ספג בהתלהבות את הערכים המערביים, ובה בעת ניתק עצמו מדרך הוריו. פעמים רבות דומה הוא לענף המתנוסס מעל גזע העץ, דרך הוריו, שלא מכיר ביסודות שעליו היה אמור להיבנות.

נוכח הבלבול והמבוכה המלווים את תהליך הקליטה של הקהילה בחברה הישראלית, מורגשת שתיקת המשכילים. היכן משכילי הקהילה? מדוע מתכנסים בתוך ארבעה אמות כותלי ביתם, ואינם יוצאים אל קהלם, מנתחים ומפרשים את המציאות המבלבלת הזו, שבתוכה תועים צעירים וצעירות רבים?

נוכח בורות ואי ידיעה בכל הנוגע לדברי ימיה של יהדות אתיופיה, מדוע שותקים המשכילים? מדוע אינם יוצאים להנחיל בתודעת דור הצעירים את מורשתם המפוארת, ערכי המוסר המועדפים, שיש להם זכות קיום בחברה הישראלית?

נוכח תופעת ההפקרות והשוטטות ההולכת ופושה בקרב הדור הצעיר, מדוע שותקים משכילי הקהילה? מדוע הם לא מפרשים את המגמות הבלתי רצויות בקהילה, ומציעים תיקון ערכי והתנהגותי?

צעירים רבים נאבקים ליצור חברה שוויונית יותר ויוצאים למחות. אולם עקב המשאב האנושי והאינטלקטואלי הדל שלהם, הם מתקשים לנסח אסטרטגיות פעולה, להגות רעיונות ואף להציב דרישות.

מדוע בעלי ההשלה, שיש להם את ההבנה העמוקה על יחסי הכוחות בחברה, אבות הרעיון וההגות, ממשיכים לשתוק וממשיכים לראות את הנערים והנערות נלחמים, בדרך כושלת, לשפר את פני החברה ואת ערכיה?

הכוהנים, שהנהיגו את חייה בכל התחומים, ממלאים כיום תפקיד רוחני סימבולי בלבד. הגיע הזמן שהמשכילים בקהילה יתעוררו וימלאו את התפקידים המצופים מהם: ניתוח ופרשנות הערכים הדומיננטיים בחברה בכלל ובקהילה בפרט, שימור ושינוי ערכים לאור המפגש הבין-תרבותי, הכוונה והובלה של הדור הצעיר.

מכשילים את עצמנו

אומרים שהקהילה בורכה במנה גדולה של תכונה בלתי מחמיאה - הכשלת בניה המוצלחים * יש לחשוף את זהות הכותבים ואת תוכן המכתבים כנגד מינוי רחמים אלעזר לשגריר ולקיים דיון ענייני בסוגייה 

בפעם הראשונה בדברי ימיה של המדינה, משרד ממשלתי - משרד החוץ, מינה ישראלי ממוצא אתיופי לתפקיד חשוב.

רחמים אלעזר, שדר רדיו בכיר, שבעברו היה פעיל עלייה נמרץ ומשפיע עם עמיתו ברוך טגניה ז"ל, נבחר בהליך דמוקרטי, מתוך כמה וכמה מועמדים, לשמש שגריר ישראל באתיופיה.

המינוי היה שיחת היום בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה, השמחה והגאווה היו גדולים. בייחוד הדור הצעיר ראה במינוי אור בקצה המנהרה, כי מדינת ישראל היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שבה כל אדם מוכשר ומתאים, בלא קשר לשיוכו העדתי, יכול לאייש תפקידים רבי חשיבות והשפעה.

אולם בזמן שחברי קהילה רבים מתקשרים לאלעזר, מברכים אותו ומאחלים לו הצלחה בתפקידו החדש, במקביל קומץ ישראלים יוצאי אתיופיה שקדו בנבירה בעברו וכתבו מכתבים המטילים דופי בשמו, אופיו, ערכיו והתנהלותו. מכתבים אלה נשלחו למשרד החוץ, כדי לסכל את המינוי.

גורם בכיר במשרד החוץ צוטט (19.12.11) באתר "ביתא ישראל" אומר: "חלק מבני העדה ביצעו לינץ' ברחמים אלעזר". תוך זמן קצר, בעקבות הכפשת שמו, אלעזר הודיע כי הוא מוותר על התפקיד שהוצע לו. 

המתנגדים למינוי עלולים להיות מונעים משיקולים אישיים ומצרות עין. למרבה הדאבה, אחד הגורמים המעכבים קבוצות מוחלשות לטפס בסולם החברתי-פוליטי, מעבר למגבלות שהחברה הכללית מציבה בפניהן, הוא המכשול שהן בעצמן שמות בדרכם של חברי הקבוצה המוצלחים. במקרים רבים קבוצות אלו מעדיפות שאדם מחוץ לקהילתן ימשול בהן, מאשר זה החולק את גורלן ומעמדן.

יש אומרים כי הקהילה בורכה במנה גדולה של התכונה הבלתי מחמיאה הזו - השמת אבן נגף בדרכם של בניה המוצלחים. יתכן גם כי גורמים פוליטיים מחוץ לקהילה הם אלה שהפעילו ועודדו את המועמדים המאוכזבים, מקורביהם או כל מי שיש לו עניין בטרפוד המינוי של אלעזר לתפקיד הנחשק.

אפשר גם כי כותבי המכתבים נגד המינוי היו מונעים משיקולים ענייניים ומקצועיים. אזרחים אכפתיים במדינה דמוקרטית דורשים ממנהיגיהם, מנציגיהם ובייחוד מאלה המיועדים למלא תפקידים סמליים, כגון נשיא המדינה או שגריר, להיות נטולים כל דופי במעשיהם, בהתנהגותם ובערכיהם, כדי שייצגו אותם ואת מדינתם בכבוד הראוי, במקצועיות ובאחריות.

היו דברים מעולם כי מועמדים למשרות ציבוריות חשובות הודחו מהמועמדות ואפילו ממלאי תפקידים בפועל הורדו מתפקידיהם, משום שלא עמדו באמות המידה הערכיות הדרושות למילוי המשרה. מתנגדים מסוג זה יש לברך על דאגתם להפקיד תפקידים ציבוריים בידיים נקיות.

מקובל כי המוחים נגד מינוי איש כזה או אחר לתפקיד ציבורי מבטאים את התנגדותם בריש גלי ומנסים להשפיע על דעת הקהל ועל מקבלי החלטות, כי האיש המיועד לתפקיד אינו מתאים, ולא מסתתרים מאחורי מכתבים אנונימיים.

בה בעת, המועמדים המוכפשים משתמשים בכל הדרכים החוקיות האפשריות העומדות לרשותם ונאבקים הן כדי לטהר את שמם המוכפש והן כדי לזכות במשרה הנכספת, ולא ממלאים את פיהם מים.

חשוב להדגיש כי רחמים אלעזר נבחר להיות שגריר ישראל באתיופיה ולייצג את כלל אזרחי מדינת ישראל, ולא רק את הישראלים יוצאי אתיופיה. לפיכך, אזרחי ישראל זכאים לדעת את זהות כותבי המכתבים ואת תוכן ההאשמות.

כל עוד זהות הכותבים ותוכן מכתביהם נותרים מוסתרים מעיני הציבור, עולה שאלה קשה הנוגעת לכוונות ולמניעים האמיתיים של משרד החוץ. מכאן יוצאת קריאה: יש לחשוף את זהות הכותבים ותוכן מכתביהם ולאפשר לאזרחי ישראל לנהל דיון ענייני ומעמיק בסוגייה ולהכריע. ואם לא, אזי למנות מייד את אלעזר לשגריר ישראל באתיופיה.