אדם יהודי', ליתר דיוק ישראלי, נוהג לאחל צום קל לחברו, שמא בלבו כוונה טובה, שכן חברו יעבור את הצום מבלי שיגרם לו נזק פיזי או בריאותי. אבל אחול זה עלול, במידה מסוימת, ודאי הדבר תלוי בהשקפת העולם וחזקת האמונה של המברך, להשתמע כי החומר או הפיזי מקבל בכורה, ולא הרוח או הנפש, שלשם תיקונם אדם גוזר על עצמו או נשמע לגזרות וצם.
ויש אדם יהודי המאחל לחברו, צום מועיל או בשילוב צום קל וצום מועיל. כאן יש הכרה בגוף ונפש, המאחל מבקש שחברו לא רק יעבור את הצום בריא ושלם, מבלי שייגרם לו נזק פיזי או ובריאותי, אלא גם התכלית הנעלה של הצום תושג- עוונותיו, חטאיו ימחקו, יזכה לחיים ארוכים ואף ירש נחלה טובה ומטיבה בבית עולמו.
|
* תמונה חינמית, קרדיט: pexels-skylar-kang |
מלבד ההבחנה בין צום קל לצום מועיל, יש לעמוד על השאלה המהותית ביותר: האם אדם הצם ביום כיפור, מענה את גופו ונפשו ומתפלל, מותר מן האדם שאינו צם? התשובה היא שקופה וברורה לכל בר דעת: אנחנו, לפחות במבט חילוני, לא יודעים את התשובה ידיעה דאית וברורה. אולם בעד משקפים דתיים, אנחנו סמוכים ובטוחים כי עינוי גוף ונפש ביום הכיפור מנקה אותנו מכל חטאים ועוונות ומסייע לנו להיוולד כאדם חדש לשנה החדשה.הבה נשאל שאלה מהותית וחשובה לאין ערוך עוד יותר: מה קורה לאיש יהודי שצם ביום כיפור כהלכה, ואיש כופר שלא צם כלל, ובשנה החדשה השניים מתחילים לנהוג בדרך סרוחה? מי יחטא יותר או יתלכלך ברצף המעשים השליליים האפשריים?
הדעת נותנת כי אדם שצם ביום כיפור ושקוף כמו מים עלול לספוג הרבה לכלוך מאדם שלא צם ביום כיפור ונותר מזוהם ומלוכלך. אולי הדבר יהיה ברור אם נמשיל הסוגיה לחפצים. הבה ניקח שני צעיפים שקופים כמים, ונקיים מאוד, ואותם לבשנו במשך שנה. ביום הכיפור כיבסנו צעיף אחד היטב וכל הלכלוך הוסר ממנו, והפך כחדש. לעומתו, הצעיף השני לא כיבסנו והותרנו אותו מלוכלך ומזוהם להחריד. בשנה החדשה, בתום יום הכיפור, המשכנו להשתמש בשני הצעיפים כתמול שלשום.
ברור לכל בר דעת כי שני הצעיפים יחשפו ללכלוך חדש ויספגו זוהמה נוספת. אולם, ללא צל של ספק, הצעיף הנקי חשוף יותר, או יש לו מקום נרחב, להכיל כמות עצומה של זוהמה חדשה מאשר הצעיף שממלא מלוכלך כבר עד כמעט אפס מקום. דומה, על פני השטח, אין משמעות, עד כמה אדם מתנקה ביום הכיפורים, אם הוא חוזר לסורו לאחר הצום. לעומת זאת, אם לאחר שהתנקינו מכל חטאינו ביום הכיפורים, ושומרים על דרך ישרה, ונוהגים בהגינות ובפנים מאירו כלפי חברנו, ומתנהלים בדרכי נועם מול זולתנו, אנחנו כולנו, אפילו הלוא צמים, יכולים להגיע לדרגת הקדושה, ואם תרצו, במונחים חילונים, לאנושיות השלמה או כמעט שלמה.
בכל זאת אולי אפשר להמשיל אדם צם לפלוני שכל פעם שמגישים לו אוכל, הוא נוהג לרחוץ את ידיו. אדם הלוא צם מעדיף לאכול את ארוחתו בלי לרחוץ את ידיו כיוון שלפי הלוגיקה שלו, הרי הידיים הסקרניות והבלתי נשלטות, נוטות להתלכלך, לכן אין טעם לטרוח לרחוף אותן כל אימת מוגשת ארוחה. האם מוטב לו לאדם להתחיל את השנה החדשה בידיים רחוצות או ידיים בלתי רחוצות? האם אכילת האוכל, לאחר רחיצת ידיים או בלי רחיצת ידיים, בריאה יותר?