בדרך אל החירות

מאבקים רבים צפויים לקהילה, עד שנתקבל כשווים בחברה *  בזכות אהבתנו לארצנו ונחישותנו לעצב את עתידנו, אנחנו קרובים לחופש האמיתי יותר מאי פעם

יהודי אתיופיה, כמו יתר אחיהם היהודים בתפוצות, בשהותם בגולה שיוועו לחירות, יותר מכל קבוצת מיעוט אחרת העקורה ממולדתה.

ראשית, משום שהעם שבתוכו שכנו נטל מהם את חירותם בתקופות שונות. שנית, משום שהגעגועים העזים לציון מוססו את חשיבותו של החופש, שעם זה נידב להם לעיתים רחוקות. 

עתה עולה השאלה הגדולה, האם יהודי אתיופיה, בהגיעם לארצם ההיסטורית, השיגו את מלוא החירות שאליה יצאה נפשם  תקופה כל כך ממושכת?

המשאב הרוחני הגדול ביותר, הנזקף לרשות ישראלים יוצאי אתיופיה, הוא תחושת הזיקה החזקה לארצם וליהדותם. אולי יותר מכל יהדות פזורה בת זממנו השבה לישראל, ליהדות אתיופיה יש זיקה עמוקה לירושלים.

כל הקשיים הכרוכים בתהליך הקליטה, מתגמדים לעומת תחושת ההגשמה ומימוש החולם עתיק היומין - שיבה לארץ האבות. במובן זה יהודי אתיופיה בני חורין הם היום.

הדור הצעיר, גם זה שעלה מאתיופיה וגם זה שנולד והתחנך בישראל, אינו מחכה לביאת המשיח כדי לחולל את השינויים הנחוצים  במצבו הסוציו-כלכלי בחברה. הוא אדון לגורלו, ומעצב את עתידו בעצמו. 

צעירינו אוחזים חזק בתרבות אבותיהם, ובה בעת ששים ללמוד מהתרבות החדשה, צועדים בראש מורם ובחזה זקוף אל הקידמה. כמעט בכל תחומי החיים הם משתלבים בתפקידים חשובים: חברי הכנסת, רופאים, אנשי עסקים, עורכי דין, קצינים ועוד. אך שיעורם של אלה רחוק עדיין מלשקף את מספרם היחסי בחברה. המגמה מעודדת ומפיחה תקווה, ויש לקוות כי היא תלך ותתרחב.         

צעירינו, להבדיל מדור העולים, אינם משלימים עם ההבטחות ועם ה"יהיה בסדר" הנהוגים בעגה הישראלית. הם יוצאים למחות נגד תופעות אפליה, המופעלות נגד קהילתם, וקוראים בקול צלול ובטוח לכונן חברה סובלנית, המקבלת את השונה בתוכה. הם מוחים בדרך דמוקרטית, בדרך המכבדת את סמלי המדינה וחוקיה.

הלוחם החברתי הטיפוסי בקרב הקהילה יוצא מביתו, דגל האומה  מתנוסס מעל כתפו, פוסע אל מעונו של ראש הממשלה כדי להשמיע את דרשותיו. אין הוא מתעמת עם רשויות החוק, ואין הוא מפר לשון החוק. אך הוא עומד נחוש בדרישותיו – שוויון וחופש לבני קהילתו ותיקון פני החברה בכללותה. 

אולם הגאולה טרם הושלמה. ראשית, חלק מאחינו היהודים חיים בתנאים תת-אנושים בערים אדיס-אבבה וגונדר. הם נושאים עיניהם אל ירושלים ומשוועים ליום הגאולה.

אנחנו שהתמזל מזלנו, והגענו בראשונה לארצנו, תלושים מבשרנו ומדמנו, מודאגים וממתינים בקוצר רוח לשובם של האחים. כל עוד שארית הפליטה אינה עולה ארצה, משפחות רבות חיות חצויות לשתיים: הגוף מתהלך כאן, המחשבה נודדת לשם.

חרף הרצון העז להשתלב בחברה הישראלית ובמוסדותיה, ישראלים יוצאי אתיופיה רבים לא אחת נתקלים בחומה אטומה. המחזות המחרידים שנצפו במקומות אחרים ובזמנים רעים, מגיחים מפעם לפעם בישראל: כיתות נפרדות לילדי עולים במוסדות חינוך; חתימות של דיירים נגד מכירת דירות לעולים; היעדר הכרה בסמכות כהני הקהילה; סינון במועדוני בילוי ופנאי; אלה אחדים מהמכשולים, הניצבים בדרכה של הקהילה אל החופש.  

נדמה כי נכונים לבני הקהילה מאבקים ארוכים ומתמשכים עד שיתקבלו כשווים בין שווים בחברה הישראלית.  בזכות זיקתם למורשת היהודית ואהבתם הבלתי מתפשרת לארצם ההיסטורית, ובזכות נחישותם לעצב את עתידם במו ידיהם, הישראלים יוצאי אתיופיה קרובים אל החופש האמיתי יותר מאי פעם.