אנשים תאבי שעשוע ועונג נוהגים להתקין אקווריום בפאתי ביתם ונהנים לראות דגי נווי כלואים מרצדים ומתרוצצים בעד הזכוכית השקופה ואף מתהדרים על כך שהם מטפלים בהם במסירות נפש.
>>> ויש אנשים, דוגמת ראש עיריית בית שמש, משה אבוטבול, המפיקים תענוג ושעשוע מנווי אנושי. והנה אנחנו למדים כי הוא מטפח את מושא שעשועיו - ילדי עולים מאתיופיה המושלכים לגנים נפרדים, במעין אקווריום סגור, בעירו- כפי שצוטט, (ידיעות אחרונות, 6.12.11): "הם כמו דגים באקווריום שצריך להגן עליהם מדגים טורפים".
בעיני ראש העיר הנכבד, כבר בגיל הגן יש היררכיות שכליות בין ילדים שחורים לילדים לבנים ולכן הילדים השחורים הנחותים צריכים ללמוד בגנים נפרדים. כך הוא מתמצת, בפני הכתב דני אדינו אבבה, את תורתו: "באקווריום יש דגים קטנים ויש דגים גדולים. קודם כל מוצאים את הדגים הקטנים כדי שהדגים הגדולים והטורפים לא יאכלו אותם, ואז מגדלים אותם ומחזירים אותם לאקווריום. ככה גם האתיופים מגיעים מוכנים לכיתה א'".
השלכת ילדי עולים לגנים נפרדים, סגורים ונחלשים, היא לא רק לתכלית נווי אנושי וטיפוח הנחלשים, אלא היא ככל הנראה מונעת גם שיקולים כלכליים. עובדה ידועה היא, שתוך כדי טיפוח נחלשות, הנצחת תלות ושימור מסכינות של ילדי עולים מאתיופיה, כמה וכמה רשויות מקומיות, עמותות וגופים שונים מנגנים על העצבים הרגישים של התורמים הפוטנציאלים בפנים הארץ ומחוצה לה. היום, עולי אתיופיה הם נכס חשוב בעבור עסקנים שונים כי הם מהווים מקור בלתי-נדלה לעשיית כסף קל, מהיר והרבה. זה לא במקרה שראש העיר הנכבד מקים ומנהל עמותה משפחתית המתקראת בשם "ילקוט יוסף", שמפעילה גנים בעיקר בעבור ילדים שחורים.
עולה כאן שאלה בלתי-נמנעת: כיצד זה קורה, ראש העיר אשר גדל באחת השכונות הנחלשות, שכונת ד' בבאר-שבע, משחזר בדיוק רב מדיניות הקליטה המתנשאת והמשפילה, שהונהגה בשנות החמישים בישראל? האם הוא שכח מאין הוא הגיע, האם אינו יודע דבר וחצי-דבר על ההשפלות שעברו העולים מארצות אפריקה ואסיה או שמע הוא סובל ממחלת סינדרום הילד המוכה?
לפעמים נדמה שיש מישהו למעלה האומר: הגיע זמן לגמול לקבוצות מוחלשות על חטאי העבר. האם זו הדרך הטובה באמת לכפר על עוולות העבר? גדולה מזאת, לפעמים נדמה כאילו קבוצות דומיננטיות בישראל מתקיימות במדינה אחרת, הן טומנות את ראשיהן בחול כבת יענה, אדישות לכל עוולות המתחוללות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית.
אלא השקיעה בתוך בועת חיי גן עדן נטולי דאגות אנושיות בסיסיות, עלולה להתנפץ מול פרצופן, בלא התרעה, ביום בהיר אחד. כי זרעי הנפץ נזרעים בלבות ילדים, שעוד לא יבש חלב אימם על שפתותיהם. ילדים זכים כטבולה ראסה גדלים ומתחנכים בנפרד מעמיתיהם הלבנים, תוך שהם הווים השפלה ועלבון ומפנימיים את היותם כביכול נחלשים, מרמזים סמויים ומפורשים מתמשכים, שהם מקבלים מאפוטרופוסים שלהם.
הפערים החינוכיים שנפערים כבר בגיל צעיר בשל ההפרדה, ילכו ויעמיקו עוד יותר ככל שהילדים גדלים. כי יהיה להם קשה להשלב בבתי ספר יסודי, בחטיבות ביניים ובתיכון, ודאי רבים מהם לא יימצאו בעלי נתונים מתאימים לעבור את משטר הסינונים בשערי מוסדות להשכלה גבוה. כתוצאה מכך, רובם יהפכו לחוטבים עצים ושואבי מים בעבור עמיתיהם הלבנים, שמקבלים כיום חינוך טוב ואיכותי בגנים ובבתי-ספר. אותם ילדים שחונכו בסביבה מפרידה ומבודדת, עלולים לפתח עוינות כלפי סביבתם ואת פירות הבואשים של חינוך מפריד, החברה תקצור בבוא העת.
הגיע זמן לעצור את התופעה המזיקה והנפסדת-הפרדת ילדים במוסדות החינוך. הגוף האחראי הישיר לחינוך ילדינו, הינו משרד החינוך, ולכן הגיע זמן להוציא הוראה ברורה, שאינה משתמעת על שתי פנים כי אסור להפריד ילדים שחורים החל מהגן עד תיכון ובכלל. אם משרד החינוך יאיים לקנוס כל מי שמפריד את ההוראה, תופעת הכליאה של ילדים באקווריום תחדל במחוזותינו, וילדים שחורים יזכו לחינוך ראוי לשמו כמו כל ילדי ישראל.
