מניפסט תרבותי

הואיל והבמות המרכזיות ליצירה תרבותית רחוקות בגוף ובנשמה, מאגזין הרוח הבית ישראלית בא לפורש פלטפורמה נגישה עד מאוד והולמת בהתאמה מושלמת לקצב לב ונימת הנפש, אשר בה נזרעות, צומחות, מבשילות ונקצרות פירות היצירה הספרותית, השירית וההגותית של ילדי בית ישראל ושל ילדי כל אדם אשר נפשם משתוקקת ליצור או יוצרים, אך  יצירותיהם מעלות אבק תמיד במגירות אישיות חסויות לעין כול. 

הואיל ואדם שחור וקבוצות נעדרות כוח אחרות הפכו לאסקופה נדרסת בשפה ובתרבות המערבית ובכלל זה הישראלית, היוצרות והיוצרים ברוח הבית ישראלית ייקחו אחריות חברתית, שאין למעלה ממנה, לתיקון המעוות הן באמצעות יצירה ספרותית, שירית והגותית רגישה שפה ומודעת תרבות, והן באמצעות פירוק המשמעויות המשוחדות, הנפסדות והמזיקות המושרשות בשפה ובתרבות.

הואילו וחלק גדול של אנשים בחברה חסרים תוצרים תרבותיים המשקפים את מצבם האנושי, קיומם הממשי ושאיפותיהם העתידיות, יצירות  הספרות, השירה וההגות ברוח הבית ישראלית ישקפו את העולם תרבותי בעבר ובהווה  ואת המצופה לעתיד לבוא של באי עולם ואף יכוננו קולקטיב אנושי הווה תדיר תוצרים תרבותיים ומחובר בנימי נפשו לאושרו הרוחני. 

והואיל והיצירות המתפרסמות בבמות ספרות מרכזיות משוחדות ומוטות מיסודן בכל הנוגע לאדם השחור, הנרדף, הפליט והמיעוט, היצירות ברוח הבית ישראלית ישאפו לחולל רפורמה מהותית בארבעה היבטים שפתיים ותרבותיים משיקים: 

יסוד ראשון:-

היצירות לסוגיהן צריכות, מוכרחות וחייבות להביא לקדמת הבמה הציבורית את נכסיהם התרבותיים והרוחניים של בנותיה ובניה של קהילת בית ישראל ושל כל אדם, שאין לו גישה חופשית ורציפה לבמות הספרות המרכזיות. 

יסוד שני:-

היצירות לסוגיהן צריכות, מוכרחות וחייבות לדחות בשאט נפש כל ביטוי, משל או מימרה המרוממים את רוחם של קיבוץ אנשים מוגדרים, תוך דיכוי של קיבוץ אנשים מזוהים. 

יסוד שלישי:-

היצירות צריכות, מוכרחות וחייבות לדגול בכתיבה מפרקת של שפה ותרבות ממסריהן העולבות ומדכאות את האדם  הנבוך – השחור, המהגר, העקור או המיעוט  ובה בעת מרוממות לדרגת מלאכים את אדם הנהנה מעודפות הכוח ומותרות החיים, תולדות החלוקה הבלתי צודקת של טובין המדינה.  

יסוד רביעי:-

 היצירות צריכות, מוכרחות וחייבות  לשאוף לרומם את רוחו של כל אדם, בייחוד את רוחו של אדם הנבוך: השחור, העקור והמיעוט, אשר מתקיים במציאות תרבותית המתנכרת לו.

יסוד חמישי:-

היצירות, בסופו של דבר, צריכות, מוכרחות וחייבות לברוא מציאות תרבותית הוגנת, חפה מכל דיכוי תרבותי ושפתי של קיבוץ אנשים, כי אם מליאת הוד והדר, חירות ושוויון, סבלנות וסובלנות ואחווה ושלום בין הבריות.

אם כן, מטרותיו המרכזיות של  המאגזין הרוח הבית ישראלית הן: ליצור במה ספרותית, שירית והגותית, שבמסגרתה נכתבות, נשמרות ומונחלות השפות והתרבויות המאוימות; לעודד קידום שפה ותרבות חפות מנטיותיהן המסורתיות: דמוניזציה, שטמה והעלבה של אדם השחור, הנרדף, העקור והמיעוט; ליצור  הווי תרבותי קולקטיבי; ולקדם ספרות, שירה והגות המרחיבות ומפתחות את תחושת שותפות הגורל, ערבות הדדית, סובלנות וסבלנות  ואחווה ושלום בין הבריות.

מטרות הרוח הבית ישראלית ימומשו באמצעות עשרת הדברות הבאות:

דבר אחד, הקמה וניהול מאגזין הרוח הבית ישראלית וכינון מנגנון להפקתו – הוצאה לאור;

דבר שני, הקמה וניהול אתר אינטרנט זמין, ידידותי, מתקדם ומתעדכן;

דבר שלישי, גיוס משאבים וצירוף מינויים תמידי למאגזין הרוח הבית הישראלית;

דבר רביעי, קיום ימי עיון בתחום השפה והתרבות במסגרת הרוח הבית ישראלית;

דבר חמישי, עידוד, קידום ופרסום סופרות וסופרים ויצירותיהם של עמיתים ברוח   הבית ישראלית;

דבר שישי, טיפוח הווי תרבותי קולקטיבי בעבור אנשים שהתרבות הפכה   למותרות;  

דבר שביעי, פעולות יזומות לגמילת השפות מעוינותן לשחור ולקבוצות מתויגות אחרות;

דבר שמיני, שיתוף מידע, ידע וחווית הכותב בין עמיתים ובין אמנים אחרים;

דבר תשעי, שימור, פיתוח והנחלת שפות ארץ המוצא לצד שפות מקומיות

דבר עשירי, כתיבה, שימור, פיתוח והנחלת התרבויות והמורשות המאוימות ברוח הבית   ישראלית.

                          ...

כל יוצר ויוצרת שהמניפסט מדבר עליהם מוזמנים להצטרף לקבוצת סופרות וספורים איכותיים המתגבשת, ולחלק חלק פעיל בלידתה, והתפתחותה של פלטפורמה תרבותית חדשה. מרחב יצירה נגיש לאנשים שקולם לא נשמע, ובו יתרחש נס תרבותי מופלא - יצירה תרבותית מזקקת שפה מעוינותה למושג שחור. כל אדם שאינו יוצר, אך אוהב יצירה ומזדהה עם המניפסט, וכל אדם יוצר, מוזמנים לתמוך בכל דרך אפשרית למימוש הרעיון. הואיל והרוח לבדה אינה מתקיימת, יתקבלו בברכה התמכים בממונם להפיכת הרעיון למציאות.

הרוח הבית ישראלית, כל הזכויות שמורות Ⓒ

Settings

אני יהודי, אני ישראלי ואני שחור

דני אדינו אבבה מתאר בספרו את עלייתו לארץ, התמודדותו עם חבלי הקליטה ותפישות גזעניות, הפיכתו לעיתונאי ושובו לביקור בכפר הולדתו בבגרותו. זהו ספר מרתק המיטיב להמחיש את זהותם הקרועה של רבים מיוצאי אתיופיה בישראל

"המסע לא תם", ספרו של דני אדינו אבבה, מגולל את סיפור עלייתו לישראל, מאבקו להתקבל לשורותיה הצפופות של האליטה העיתונאית בארץ, התמודדותו עם הגזענות שארבה בכל פינה במסע השתלבותו בחברה, דאגתו לעתיד ילדיו בחברה שבה צבע עורו של אדם עדיין משמש אמת מידה בלתי-מבוטלת להתקבלותו בה, למידת חירותו ולמפלס תחושות הביטחון והפחד שלו. זהו סיפור אישי מרתק המדגים בצורה הטובה ביותר את סיפור מסעם של יהודי אתיופיה דרך סודאן ואת אתגר קליטתם של צעירים רבים מקהילה זו הנקרעים בין הזהות היהודית-אתיופית לזהות הישראלית.

כדי להפיק את המרב מהספר, חשוב ראשית כל לעמוד על הפער העצום בין התפישה העצמית הגבוהה של קהילה זו להשתקפותה בעיני החברה הכללית. פערי התפישה לא רק מתוארים בסיפורים דמיוניים ובשיחות סלון בין חברים, אלא גם מאוששים במחקרים. גדי בן עזר, בספרו "המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1985-1977" (הוצאת מודן, 2007), זיהה שלוש תמות מרכזיות שמעידות על תפישתם העצמית הגבוהה של ישראלים יוצאי אתיופיה: זהות יהודית מוצקה, שבמהלך המסע הלכה והתגבשה  עוד יותר; הקרבה, המתבטאת בסבל הפיזי והנפשי הכרוכים במסע אל החלום; והמסע כסיפור גבורה, המשתקף בעמידה מול איתני טבע והעוינות האנושית. בדומה לכך, על פי מחקרה של שלי אינגדאו-ונדה, "חוסן בהגירה: הסיפור של יהודי אתיופיה בישראל" (הוצאת רסלינג, 2019), אותם עולים שחוו את תלאות המסע בסודאן פיתחו חוסן נפשי, שכל האתגרים המתרגשים עליהם בקליטתם בחברה נהפכו לבטלים בשישים בהשפעתם על חייהם.

זהות יהודית מוצקה, הקרבה, גבורה וחוסן שבהגירה – כל אלה התגבשו לדימוי מרכזי אחד, שהוא ההקבלה ליציאת מצרים: יהודים המגיעים לארצם המובטחת בהנחיית האל לרשת אותה, ולחיות בה כבני חורין ואזרחים שווים. ואולם, חלקים בחברה הישראלית אינם מתייחסים אליהם בהתאם לזהות זו, אלא רואים בהם חסרי אונים, המתפקדים בשולי החברה ונתונים לעיצוב מחדש.

אבבה, שעבר תהליך אקולטורציה בחברה הישראלית ואף הצליח להפוך לעיתונאי פורץ דרך בקבר קהילת יוצאי אתיופיה, עוצר ממסע ההצלחה שלו, חושף בפני הקורא הישראלי את התפישה הדואלית – את התפישה העצמית הגבוהה ומאבקי הקליטה הבלתי מתפשרים ולמולם המבט של החברה הישראלית המוריד מערכו, מטיל ספק בזהותו היהודית, מפקפק ביכולתו ואף מעורר בו חשש לעתיד ילדיו.

הסיפור נפתח בהיזכרות בתקופת ילדותו בכפר היהודי טאלהמדו, שבו נולד אבבה ובו עוצבו חוויותיו הראשונות. הוא זוכר את המקום הפסטורלי שבמרחביו הוליך צאן ובקר, שיחק בכל המשחקים הפופולריים בתרבותו ולמד כרועה צאן את משמעות האחריות. אבבה רועה הצאן אמנם לא ראה סנה בוער כמו הנביא משה, אבל ביום בהיר אחד הבחין בשינויים דרמטיים המתרגשים: אנשים זרים מתחילים לפקוד את כפרו, מספר הבהמות הכשרות הולך ופוחת בזמן שמספרן של אלה הלא כשרות גדל, נשים שוקדות בהכנת צידה לדרך ואילו  הילדים חדלים מתפקידם המסורתי כרועי צאן ומקבלים תפקיד חדש – עזרה בהכנות לקראת  השיבה לירושלים.

חזון השיבה לירושלים, שסופר לילדים בהזדמנויות שונות, היציאה המתוכננת  נותרה סודם של המבוגרים בלבד. היהודים שמרו בחשאיות את דבר היציאה הלילית לא רק מפני שמעמד הילדים היה נמוך בחברה המסורתית, אלא גם מפני שהיחסים בין היהודים לשכניהם היו מורכבים. הם חששו שאם ייוודע דבר יציאתם את גבולות המדינה, יאשימו אותם באי-לויאליות, ילשינו עליהם לרשויות המדינה, יבזזו את רכושם או יפגעו בהם, וחמור מכל, יסכלו את מימוש חלומם.  

ההורים אמנם הצליחו לשמור בסודיות את היציאה הלילית לירושלים, אבל לא היה ביכולתם לחסוך מילדיהם את ההשפלות, האלימות, השוד, האונס, והמוות במשך המסע. אבבה, שהיה אז בן 9 לערך, ראה חיילים מפשפשים בכיסיו של אביו, מגלים תרמיל, כופתים את ידיו ומשליכים אותו מתחת למשאית. כילד המבוהל הוא חזה באדם היחיד שיכול להוביל אותו לחוף המבטחים מושפל נופל ארצה. בעוד משפחתו פורצת בבכי תמרורים, אבבה נאכל מאשמה ושואל את עצמו אם אולי הוא זה ששם את התרמיל בכיסו של אביו. רק לאחר תקופה ארוכה הוא נגאל מתחושת האשמה הזאת כשנודע לו כי אחיו היה אחראי לכך.

מסיפור מעצרו של האב אבבה הקטן לומד שתי התנהגויות אנושיות הנצפות בשעת המשבר: האחת, קצין שצפה במשפחה האומללה ניגש אליה, גילה רחמנות ושיחרר את האב, אך לא לפני שסטר לו בפניו מול משפחתו; והאחרת, התנהגות השכנים, שאכלו ושתו בבית משפחת אבבה, ובלי להביט לאחור במשפחה המושפלת המשיכו במסעם, מונעים מיצר ההישרדות.

מכל הטרגדיות הפוקדות את המהגר, ייתכן שהפרידה מהמשפחה היא האכזרית ביותר. פרידה כזאת, שנהפכה לסמל לסבלם הגדול של ישראלים יוצאי אתיופיה, היתה גם נחלתו של אבבה. פעם אחת הוא נאלץ לעזוב את אמו בסודאן ופעם אחרת עלה לישראל לבדו, כשאביו נשאר בסודאן (אמו עלתה לפניו). הפרידה מאמו החמירה את קשיו הקיומיים בסביבה אכזרית שבה כל אחד דואג לעצמו; ואילו הפרידה מהוריו בישראל הותירה אותו כחומר גלם אנושי בידיהם של מורים ומדריכים בפנימייה. הם לקחו בעלות על חינוכו, מרטו את בגדיו הגלותיים, כפו עליו לעטות ציצית, טלית וכיפה, ואף שינו את שמו מאדינו לדני.

על פי עדותו, אבבה פעל להשמיד את מבטאו האתיופי ולהיות ישראלי צבר: "אני זוכר את הבושה שעטפה אותי בכל פעם שהורי דיברו איתי אמהרית. רציתי להיות כל כך צבר ולחוש ישראלי, עד שניסיתי להעלים בדרכים יצירתיות את המבטא הכבד. הלכתי לקלינאית תקשורת ואפילו למורה לפיתוח קול".

בחלוף הזמן, בעידוד מוריו ומדריכיו, הוא נהפך לישראלי ממש: מתלבש כמו המקומיים, מדבר עברית צברית ואף מקבל משוב חיובי כי האתיופיות שלו, קללת הגלות, הוסרה ממנו, וברכת הצבריות שורה בו. אז הגיע להבנה כי שום דבר לא יעמוד בדרכו לממש את הפוטנציאל הטמון בו, כמו בכל ישראלי אחר בן גילו.

כשהוזמן לכינוס למתגייסים עתידיים לצה"ל שבו הוצגו להם אופציות לשירות, הקצין שידל את הנערים להשתבץ ליחידות צבאיות על פי יכולותיהם, כישוריהם, חוזקתם הפיזית והנפשית והעדפותיהם ומצפוניהם. אבבה הצעיר זוכר את שאלתו באירוע ואת תשובת הקצין: "שאלתי אם אני יכול להגיע לגלי צה"ל. דממה רועמת השתררה באולם... הקצין הסתכל עלי ואמר: אני לא מבין, אתה נראה לי בחור בריא. למה לך להיות נהג כשאתה יכול לתרום למדינה ביחידות אחרות?" היחס שאותו מתאר אבבה הוא נחלתם של ישראלים יוצאי אתיופיה רבים, המבקשים להתקבל למשרה בהתאם להשכלתם וכישוריהם. לעתים גם לאחר שהתקבלו אליה, יש התוהים על כך, כאילו בחירתם במקצועות חופשיים היא הסגת גבול בוטה וחצופה.

אחרי שהוא מגולל בפנינו את נישול זהותו המקורית, התכתו בזהות הישראלית החדשה ורצונו הבלתי פוסק להוכיח ולהצליח, אבבה עוצר ומתבונן בעצמו, בהוריו, בקהילתו ובעתיד ילדיו. במבט לאחור, הוא רואה את אובדן הסמכות ההורית ואת התעצמות סמכות הילדים. אותו הילד שבאתיופיה הסתירו ממנו את סוד היציאה נהפך בארץ לפה של משפחתו, זה שמכיר את מצב החשבון של הוריו ומתרגם להם את המשוב של מוריו על הישגיו והתנהגויותיו – אם כי תוך עיוות דברי המורה כך שהוא עצמו יצטייר כתלמיד מצטיין ומופת בהתנהגותו.

במבט לאחור, הוא רואה את בני קהילתו החיים בשכונות מצוקה ואת הצעירים הנאבקים למען מיגור שיטור-היתר והאלימות המשטרתית, ביעור נגע הגזענות, הכרה בזהותם הדתית והתרבותית וקבלתם בחברה הישראלית כשווים בין השווים. כמי שהשיל כל זהות יהודית-אתיופית ועטה זהות ישראלית, אבבה חפץ לבודד את עצמו מהקהילה ומצרותיה. הוא מספר כי הוא גר בשכונה טובה, הוא ובת זוגתו עובדים במקצועות חופשיים וילדיו לומדים בבית ספר יוקרתי; בינו ובין קהילתו אין דבר וחצי דבר מלבד גוון עורו. אלא שבעל כורחו, אבבה מוצא את עצמו שותף לגורלה של הקהילה וצרותיה רודפות אותו כצל. לכן הוא מגיע לתובנה בלתי ניתנת לערעור: "אז זהו, שאנחנו זה הם. והם – אנחנו".

אבבה מגלה שהצלחה אישית ומשפחתית אינה מאפשרת בריחה מהקהילה הנרמסת והמתויגת גם כאשר ילדיו, שנולדו בישראל, מתחילים לשאול: "אבא, אנחנו אתיופים? אתה אתיופי ואנחנו לא" או "אבא, למה אנחנו שחורים?" בעקבות זאת, הוא אוסף את בת זוגו וילדיו ויוצא עמם למסע שורשים באתיופיה. כשהמשפחה עולה שם לכלי שיט אתיופי ומפליגה בנהר שבו שורצים תנינים, אחד מילדיו המפוחדים זועק: "אני רוצה לצאת מפה ומיד... רוצה הביתה". האב חש מסופק כי בנו הכיר היכן באמת נמצא הבית שלו.

המסע אחר חיפוש השורשים והזהות היהודית עובר לדרום אפריקה. אבבה, כמי שנתקל תדיר בתופעת הגזענות הישראלית, נשלח מטעם ההסתדרות הציונית העולמית ותנועת הבונים דרור, להיאבק בשנאת ישראל במדינה זו ולקדם פרויקטים לרווחת הקהילה המקומית. בשלוש זהויותיו - "אני יהודי, אני ישראלי ואני שחור", כפי שהוא מעיד – הוא ניצב בעמדה בעייתית ביותר. בהימצאותו בביתם של יהודים דרום-אפריקאים ואורחיהם הישראלים, הוא צופה בנשים שחורות העובדות אצל היהודים, מגישות אוכל לאורחים וחיש מהר מסתלקות ונחבאות. מופתע מהתנהגותן של הנשים, אבבה ניגש אליהן ומזמין אותן להצטרף לארוחה. "שכחת שאנחנו שחורות", הן עונות לו, והוא משיב: "גם אני שחור". הנשים מגיבות: "אבל אתה לא כאן. אתה זר, ולכן הם מכבדים אותך".

ובעודו מהרהר במעמדן השפל של הנשים השחורות, לפתע המסובים סביב השולחן, שכל טוב בו, מדברים בגנותם של השחורים הדרום-אפריקאים. אחד מהם משיח לחברו: "אני אומר לך, לקחו מדינה מדהימה ונתנו אותה לקופים לנהל אותה..." בן שיחו מגיב: "תראה, הכל פה מושחת... כל כושי פה בוס ואם אתה לא נותן לו שוחד, הוא לא יעשה את העבודה שלו". אבבה, היהודי השחור, חש עלבון מהעלבת השחורים, פונה אל עמיתיו ומבקש מהם לא להשתמש במילת הגנאי "כושי". הדובר הראשון נזעק לרומם את מעמדו של החבר הנעלב, תוך יצירת חציצה בין השחורים, ואומר לאבבה: "אתה, למשל, לא כושי. אתה מבין את ההבדל, אחי? לכם האתיופים אין בעיה לעבוד בלי שמישהו יגיד לכם מה לעשות. לאח שלי, למשל, יש עובדים אתיופים בישראל... ללקק את האצבעות. הם מדהימים, הם מסורים והם נאמנים לו".

הקריאה בספרו של אבבה מאפשרת הצצה נדירה לחייהם של ילדים בכפר אתיופי, למסעם רווי התלאות לישראל ולסבל הפיזי והנפשי שחוו בנסותם לממש חלום עתיק יומין. כמן כן, הספר מאפשר להבין את הפרקטיקות השונות שסוכני הקליטה נקטו כדי למחוק את זהותם של ילדי העולים מאתיופיה ולהטמיע בהם זהות ישראלית חדשה. זאת ועוד, הספר חושף את צורותיה השונות של תופעת הגזענות, שבה נתקל ישראלי ממוצא אתיופי השואף להצליח בחברה.

בד בבד, הקריאה ב"המסע לא תם" מעלה שאלות מורכבות הנוגעות לעיצוב זהות עצמית וקהילתית. אבבה אמנם לוקח את זוגתו וילדיו לביקור שורשים בכפר הולדתו באתיופיה, אך הוא לא טרח לספר להם על עברם של הוריו או לפתח בהם רגש ביחס לזהותם היהודית-אתיופית, בין היתר כיוון שעבר זכור לו במטושטש. דומה כי בעבורו האב אבבה, תכליתו העליונה של ביקור השורשים הייתה פחות ליצור זיקה רגשית-נפשית בקרב ילדיו לעבר קהילתם, כי אם לגאול אותם מגורלו שלו עצמו או של אלו החולקים עמו גורל דומה: פיצול בין זהות יהודית-אתיופית לזהות ישראלית. מזווית ראייה זו הספר מומלץ לכל אדם שמתעניין ביחס  קהילות ישראל בכלל ובעליה הקליטה וזהות ושייכות של ישראלים יוצאי אתיופיה בפרט.   

 

 

Settings

קץ שלטון מיעוטים באתיופיה

מאמר שני בסדרה

אתיופיה מאגדת בתוכה קבוצות אתניות ותרבותיות רבות ומגוונות, שמספרן, על פי הערכה אחת, יכול להגיע לכדי שמונים. מבין כל הקבוצות האלה, אמהרה ותיגראי נהנו ונהנים ממטעמי השלטון לאורך ההיסטוריה הארוכה של מדינתם. התיגרים הם לא רק קבוצה לאומית אתיופית עתיקה, שיש לה שפה, תרבות והיסטוריה מפוארת וממעוררת גאווה, אלא ניהלו מדינה עצמאית במחוזם לפרקים בדברי ימיה ארוכים של מדינת אתיופיה, אם תרצו, חבש.

לא פעם השאיפות הבדלניות של התיגרים העלו את חרון אפם של מלכים משושלת הסלמונית. המלכים מהשושלת הסלמונית, אדוני הארץ, שניהולו את ארצם בכוח הזרוע ורוח האמונה מאות בשנים. המלכים וממשלות אתיופיה, שבעיקרם באים מהקבוצה האתנית אמהרית, לחמו במחוזות מרדנים, כמו אילו התיגרים, ושאפו לכונן אימפריה אתיופית אחת, במקרים רבים הצליחו, שכן עד עצם היום הזה, מלבד מחוזות בודדים כמו ג'יבוטי ואריתריאה, שנפרדו, אתיופיה שומרת על שלמותה טריטוריאלית.

אולם הזרעים הבואשים לנטייתם של התיגרים להיפרד מאתיופיה הרבתית  נזרעו בעקבות החדירה של הקולוניאליזם האיטלקי לאתיופיה. האיטלקים הפכו למושבה את מחוז אריתריאה ואת החלקים מאדמות תיגראי. מכל קבוצה לאומית אתנית, קבוצות מחוזות  שרוח הקולוניאליזם נשב בהם איבדו את הרגש הלאומי הכלל האתיופי ושאפו להגדרה עצמית. כך בשנת 1991, לאחר מלחמת גרילה מתמשכת, החזית העממית לשחרור תגיראי, שבראשית דרכה ביקשה להגדרה לאומית במחוז תיגראי, השיגה מעבר למה שביקשה: חוללה מהפכה, הגלתה את השליט הקומוניסטי היילה-מריאם, והשתלטה על אתיופיה כולה.

תנועת החזית העממית לשחרור תיגראי, או בשמותיה החלופים, וויאנה, הווחט, פעלה בניגוד מוחלט לרגש הלאומי הכלל האתיופי, שמקדש את אחדות אתיופיה. הממשל החדש, בהנהגתו של ראש הממשלה, מלס זנאווי ז"ל, אפשר את היפרדות אריתריאה מאתיופיה, ואף בחוקיו העניק במשתמע, לכל קבוצה אתנית שתרצה בכך, להיפרד מאתיופיה גופה ולהגדיר את עצמה כישות לאומית.

כלפי החוץ נדמה היה כי הממשל החדש תומך נלהב בקידום זכויות הפרט ודוגל בשוויון בין קבוצות השונות במדינה. אבל לאמיתו של דבר, בחלוף הזמן התברר, כי התיגרים המהווים חמישה אחוז מהאוכלוסייה האתיופית, החזיקו במרבית, אם לא בכול, הכוח הפוליטי, הצבאי והמנהלי, וכדי להשתיק כוחות מתנגדים, קבוצת המיעוט השלטת מנתה נציגים מקומיים שינהלו את מחוזותיהם בהתאם לרצונה של האליטה השלטת.

ראש הממשלה מלס זנאווי, לאחר שביסס את שליטתה המוחלטת של הקבוצה שלו בפוליטיקה, בצבא ובכל תפקידים הציבורים, קידם אידיאולוגיה חברתית לביעור העוני, והצליח ליצור מיצג שווא בציבור האתיופי כי הוא נלחם למענו. אומרים כי כאיש ספר ומלומד, ידע היטב את אתוס אמהרי, את הגבורה שלהם, לכן נהג לומר, מלחמה לאמהריים היא מסיבה, לכן למד את נציגיו: הבה לא נרגיז את האריה, אמהריים, השקוע בשינה, לבל יתעורר ויתקוף אותנו. אכן הוא הצליח להרדים את אמהריים ושלט החל מ- 1991 ועד פטירתו ב-2012.

מותו של המנהיג המהפכני שבישר לקבוצות אתניות אופציה להיפרדות מרצון ממדינת אתיופיה, יצר כאוס. קמו קבוצות אתניות, נלחמו ביניהן, ורצו לכונן מדינה במחוזותיהם. אמהריים, אדוני הארץ, שהיו בשקט במשך תקופה ארוכה, צפו במתרחש ושוב, כמו אבותיהם הגיבורים, לקחו את המושכות ורצו לשקם את הרגש הלאום האתיופי השומר את כל קבוצות אתניות לכדי עם אחד.

אחת הפעולות המשמעותיות של אמהריים, שהביאו ללא ספק לשינוי העמדה של הממשל הנוכחי, הייתה ניסיון ההפיכה שהתרחש בשנה שעברה במחוז אמהרה, שבמסגרתו התנקשו ברמטכ"ל ואנשי צבא בכירים נוספים. ראש הממשלה בפועל, אביי אחמד, שלח יחידות עלית למחוז אמהרה, וחיסל את המנהיגים אמהריים, שנחשדו בניסיון ההפיכה.

רבים מקבוצת אמהרה חשו במות מנהיגיהם כי תקוותם אבדה, נגזר עליהם בפעם ראשונה בהיסטוריה המפוארת שלהם להיות נשלטים. אולם אבוקת החירות שהניפו מנהיגי מחוז אמהרה במותם, יצרה מודעות הולכת וגוברת בצמרת ההנהגה האתיופית. אמנם ראש ממשלה אביי אחמד, שממילא לא תמך בשליטתה של קבוצה אחת על רעותה, וצדד באחדות אתיופיה, חש מחויב לתקן את המעוות, לקדם את זכויותיהם של אמהריים וקבוצות מדוכאות אחרות במדינתו.

במלחמה אחרונה נגד החזית העממית לשחרור תיגראי, ראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד הביא לקץ של אידיאולוגיית המיעוט התיגרי שנכפתה על העם האתיופי כולו. המלחמה אחרונה, היא תוצאה ישירה של ניסיון הפיכה שהתרחש במחוז אמהרה, בעיר בהר-דר בשנה שעברה.

הממשל האתיופי הבין היטב כי אם ברצונו להאריך ימים בשלטון עליו לרצות את אמהרה. אמנם כמו ביקש לפרוע את עלבונם של אמהריים, שמחוזם בהר-דר נכבש על ידי חיילי תיגראי בשנת 1991, הוא אפשר, ליחידות צבאיות שבאו ממחוז אמהרה להשתתף בכיבוש מקלה, עיר בירתם של התיגרים, וכך שקם את כבודם האבוד של אמהרים.

לסכום, אמהרים ותיגרים הם עמים דומיננטיים בדברי ימיה של אתיופיה, המלחמה אחרונה היא חוליה נוספות בשרשרת המלחמות אזרחיות בהיסטוריה של אתיופיה. אבל השתלטות התיגראים על אתיופיה כולה לפני כמה עשורים הייתה ייחודית, ניצחון אדיר, שבישר את התפתחות שלטון סמי דמוקרטי במדינה, והגדרת זהות לאומית. שלטון מיעוטים על רבים נגדע באיבו, עתה אתיופיה ומנהיגיה שבים לטפח את הרגש הלאומי, ושאיפות הבדלניות אבדו לבל ישובו, גאוות התיגראים הייתה היסטוריה קצרת תווך, אבל השאירה חותמת בהיסטוריה אתיופית הנכתבת בדם אחים.

בימים אלה אנחנו עדים לאותה תופעה מגונה ומביישת החוזרת על עצמה: במלחמת אחים נבנים גיבורים, זמרי האומה הגדולים שרים את ניצחון אחים. אתיופים היו צריכים להוריד את הדגל לחצי תורן במשך תקופת המלחמה ולבכות על מות אזרחיהם וחייליהם – האויבים מהבית.

אבל חשוב מכול, הממשלה צריכה, מוכרחה וחייבת לנטרל את הגורמים המחוללים את מלחמת אחים הקטלנית. אחד הגורמים הוא קיומם של צבאות וחונטות אזוריות. הצבא אתיופי כמו שהתחיל חייב לנטרל כל כוח צבאי מחוזי ואתני ולהשאיר רק כוח אחד בדמותו של צה"ל, המגן על כל העם האתיופי. הממשלה חייבת לכונן מדינת רפובליקה העומדת בסטנדרטים המוכרים, שמקנה לכל מדינה זכות לנהל את ענייניה הפנימיים, אך כפופה לצבא אחד ולמדיניות החוץ של השלטון המרכזי. אם יעשו כך, במוקדם או במאוחר, האתיופים יפסיקו את מלחמת אחים עקובה מדם ביניהם, ואת הכוח האנושי והמשאבים כולם יפנו לרווחת האזרחים המשוועים לתנאים בסיסים המבטיחים קיום בכבוד.

 

 

Settings

"היילה-סלאסה: אריה יהודה, מלך המלכים": עלייתו ונפילתו של קיסר אתיופיה אחרון

בספרו על אחד המנהיגים המשפיעים ביותר במאה ה-20, חגי ארליך שופך אור על מורכבות והדרמה שאיפיינו את דמותו וחייו של השליט השנוי במחלוקת, מבואו ועד הסתלקותו ממנו

הביוגרפיה "היילה-סלאסה: אריה יהודה, מלך המלכים" מאת חגי ארליך מספקת ניתוח מעמיק על עלייתו ונפילתו של אחד המלכים המרתקים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. חייו של הקיסר האחרון של אתיופיה התאפיינו בניגודיות קיצונית: הוא פעל לקידום זכויות אדם, אך הותיר את המבנה החברתי ההיררכי בארצו על כנו. הוא איפשר לצעירים לרכוש השכלה מתקדמת, אך בה בעת מנע כל אפשרות להתארגנות פוליטית וחופש עיתונות. הוא ביכר דיפלומטיה, שלום ושמירה על חיי אדם בניגוד למלכי אתיופיה הקודמים, שקידשו פטריוטיות ומות גיבורים בשדה הקרב. מנהיגי מעצמות העולם ניסו לתמרן אותו ולנצל את משאביה של ארצו, אך בתחכום רב הוא השיג מהם את מבוקשו. הוא זכה בשלל תארים, בכבוד ובאהבת הבריות, אך בערוב ימיו היה שרוי בבדידות עד שלבסוף נרצח בידי מתנגדיו ב-1975.

מוצאו של גיבור הספר הוא משושלת, שנוצרה משתי שושלות שונות: השושלת האגעזית ושושלת בית דוד. מפגש דיפלומטי בין שלמה המלך למלכה מקדה (שמוכרת יותר בשם שטח ממלכתה, מלכת שבא) הביא כנראה להישגים מדיניים ולקשר יהודי-אתיופי נצחי, שכן לפי המסורת האתיופית, השניים הביאו לעולם בן זכר, מנליק שמו, שייסד ממלכה חדשה, שנקראת על שמו. השושלת הסולומונית, ששלטה באזור משנת 1270, טענה שמלכיה הם מצאצאיו של מנליק, והאחרון שבהם, היילה סלאסה, שנולד בשם ליג' תפרי (שמשמעותו היא "מטיל אימה") מקונן ראה את עצמו כדור ה-225 למנליק.

מלכי אתיופיה לדורותיהם האמינו כי שורה בכל מעשי ידיהם ברכה אלוהית, העוברת בירושה. זכותם לשלוט מעוגנת בכתבים דתיים ובחוקה אתיופית, והנתינים ראו בהם כאל? מלאכים בדמות בני אדם, שנועדו להנהיגם. גם כשהחיים בממלכה היו בלתי נסבלים, הם המשיכו לציית למלכים, להתיירא מפניהם, להאדיר את שמם, להכיר בזכותם היתרה לחיות חיי מותרות ולשלוט בהם. הערגה למלך ולמלכות כה חזקה ומושרשת במסורת האתיופית, ובעשורים האחרונים פעלה קבוצת גרילה, שהעריצה את השושלת הסולומנית וקראה להחזיר עטרה ליושנה, להשיב לאתיופיה את הכתר, שנפל במשמרתו של היילה-סלאסה באמצע שנות ה-70. 

ניצחון הדרך השלישית

ארליך, מומחה ללימודי אפריקה והמזרח התיכון ומחבר ספרים על ההיסטוריה של אתיופיה ויחסיה עם ישראל, מיטיב לתאר את הדרמה, שאיפיינה את חייו של היילה-סלאסה מבואו לעולם ועד הסתלקותו ממנו. הקיסר, המוכר לנו בשם שניתן לו בעת הכתרתו, היילה-סלאסה (שמשמעותו חיל השילוש), נולד ב-1892. לפני שבא לעולם, נכנסה אמו להריון תשע פעמים, אולם אחיו ואחיותיו נולדו ללא רוח חיים או מתו זמן קצר לאחר הלידה.

אמו של ליג' תפרי, הנושאת שם אירוני צורם, ישימבת (אם לאלפי רבבה), ש"לא הייתה בעלת ייחוס גבוה מיוחד", הסתלקה מהעולם כשעוד לא מלאו לו שנתיים. אביו, ראס (דוכס) מקונן ווֹלְדֵה מִכַּאֶל, היה בן למשפחת אצולה, מצביא גדול, מושל מוערך של מחוז הראר ודיפלומט ידוע. גם האב לא האריך ימים, אך יצא ידי חובה בכך ש"הכין את בנו המוכשר ללכת בעקבותיו, ותפרי הלך בתלם, צבר יכולות ושאיפות". לפני מותו הספיק האב לשלוח מכתב לקיסר אז, מנליק השני, וביקש ממנו שיפרוש את חסותו על בנו.

בשהותו במחיצת הקיסר, ליג' תפרי למד את רזי הקיסרות, השכיל לייחד את עצמו מכל מתחריו, וסלל לעצמו דרך, שהובילה אותו אל כס המלכות. ארליך מגדיר אותה כדרך השלישית. הדרך הראשונה אפיינה את דרכו של מנליק השני ובני דורו. אלה הם גיבורי האומה, שהניסו בבושת פנים את הכוחות הקולוניאליסטים האיטלקים בקרב אדואה ב-1896. היה זה דור שהתנשא על התרבות המערבית וסגר את שערי אתיופיה בפניה. הדרך השנייה היתה דרכו של ליג' איאסו, נכדו ויורשו של מנליק השני, שבנה קואליציה המבוססת על בני פריפריה קבוצות מיעוט ומוסלמים מתוך אמונה כי האימפריה העותומאנית תגבר על מעצמות המערב.

ניצב בתווך הדרכים, ליג' תפרי קרא את הפוליטיקה הארצית והעולמית בקפידה ובתחכום, והבין כי ניצחון עתידי מובטח למעצמות המערב. לפיכך, כדברי ארליך, "הוא החל לבנות בסבלנות ובהתמדה ממסד חדש, מערך נאמנויות משלו. המפתח לכך היה הקניית השכלה מודרנית לקבוצה שזכתה לימים לכינוי 'האתיופים הצעירים', קבוצה שתחליף בתורה את דור מנצחי אדואה; שכבה חדשה בעלת יכולת ארגוניות ומקצועיות חדשות, שהוא הוא יהיה יוצרה ושליטה".

צעדיו השיקולים נשאו פרי. מנליק השני מת ב-1913, וליג' איאסו, יורש העצר שנטה אל האסלאם, הוחרם בידי נאמני השושלת הסולומונית ונציגי הכנסייה, עד שזכותו למלוך במקום סבו הופקעה ממנו. במקומו הוכתרה זאודיתו, בתו הצעירה של מנליק השני, וליג' תפרי מונה ליורש העצר שלה. לאחר מותה ב-1930 הוכתר ליג' תפרי למלך המלכים, היילה-סלאסה, אריה יהודה הכובש.

גלות וביקור בירושלים

היילה-סלאסה היה שאפתן, רפורמיסט וקנאי לתדמיתה של ארצו. הוא הוציא את העבדות מחוץ לחוק וביטל שיטות ענישה אכזריות כמו כריתת איברים. עם הכתרתו למלך אתיופיה, "הוא היה ללא ספק מחולל התמורות הגדול של התקופה...דרכו הייתה חדשנות הנשענת על המשכיות, מודרניזציה סלקטיבית, רפורמות המחוברות לאלפיים שנות אתיופיה".

מלבד תרומתו להפיכת אתיופיה למדינה מודרנית ומתקדמת, ארליך מתעכב, ובצדק, על כישוריו הדיפלומטיים יוצאי הדופן ובטיפולו במשבר, שפרץ בעקבות פלישת איטליה הפשיסטית לארצו ב-1936. משולהבים מהאידיאולוגיה הפשיסטית חסרת מעצורים, אנשיו של מוסוליני הנחיתו מהלומה צבאית על החיילים והתושבים האתיופים ופלשו לבירת אתיופיה, אדיס אבבה. היילה-סלאסה נדרש להכריע בשאלה גורלית: האם למות בשדה קרב ולהפוך לגיבור לאומי כמו קיסר אתיופיה תאודרוס השני, שב-1868 סירב להיתפס על ידי הבריטים, שפלשו לארצו, והתאבד בירייה.

היילה-סלאסה בחר ביציאה לגלות. "ב-28 בנובמבר 1935, כותב ארליך, "לאחר שהכתיב את צוואתו, יצא היילה-סלאסה מהבירה צופנה אל החזית. הוא התמקם בעיירה דסי. לבוש מדי קרב אייש היילה-סלאסה מקלע נגד מטוסים ובהליכותיו האצילות הרשים עיתונאים". באמצעות לעיתונאים הזרים שהתקבצו סביבו עמד על מצפונו של העולם: "האם העולם לא יודע שנותרתי להגן לא רק על עמי אלא גם על הביטחון הקיבוצי?". ואולם, זמן קצר לאחר הצהרה זו, נשא היילה-סלאסה את התואר המפוקפק של "המלך האתיופי הגולה הראשון". מלווה במשפחתו, עלה היילה-סלאסה על המשחתת הבריטית אנטפרייז  מנמל ג'יבוטי במאי 1936 והפליג לנמל חיפה. הוא שהה 15 ימים בירושלים. לאחר כן עבר לבריטניה, התיישב בעיר הנופש העתיקה באת' ומשם ניהל מאבק דיפלומטי לשחרור ארצו.

ב-30 ביולי 1936 ניצב בפני אספת חבר הלאומים בז'נבה ונשא נאום היסטורי: "אני, היילה-סלאסה הראשון, ניצב כאן היום לדרוש את הצדק המגיע לעמי ולבקש את הסיוע ש-52 החברות בחבר הלאומים הבטיחו להושיט כאשר הן אישרו לפני שמונה חודשים שמלחמה תוקפנית ומנוגדת לחוק הבין-לאומי הוכרזה על ארצי. (...) אם אירופה מתכוונת לעבור על כך לסדר היום, עליה להבין שגורל זה יהיה מנת חלקה". זעקתו התקבלה באדישות, ונבואתו של היילה-סלאסה התממשה על אדמת אירופה בצורה טרגית והרסנית ביותר. רק במאי 1941 שב הקיסר לארצו דרך סודן, מלווה בכוח גדעון בפיקודו של אורד וינגייט, שהורכב מחיילים בריטים ומחיילים אתיופים. הוא התקבל בהוד ובהדר על ידי עמו, וכוחות שהתנגדו לשובו, גורשו למחוזות מרוחקים או הוצאו להורג. 

המנהיג של אפריקה

לאחר הסתלקות הכובשים האיטלקים צץ איום חדש, שהפר את שלוותו של המלך. צעירים מהפכנים מהמזרח התיכון ואפריקה, שקראו לנהל מלחמה נגד הקולוניאליסטים האירופים, חתרו גם להיפטר מהדיקטטורים בארצותיהם. בניסיונו לדכא את התסיסה ואת רוחות המהפכה, היילה-סלאסה הפעיל את כל כובד משקלו המלכותי כדי להרגיע את הרוחות והצליח לכונן את הארגון לאחדות אפריקה שמרכזו באדיס אבבה. לפי ארליך, עצם הקמתו "היה ניצחונו הגדול של הקיסר. גם ניצחון אסטרטגי על מחנה שביקש לכונן אפריקה שלא יהיה בה מקום לקיסרות כקיסרותו, וגם ניצחון אישי, לו ולמעמדו". הוא נהנה מיוקרה אזורית ובינלאומית, הפך לדובריהן של מדינות אפריקה, המשוועות להיחלץ מציפורניו של הכובש המערבי ולזכות בעצמאות לאומית.

ארליך מתאר כיצד הפך הקיסר האתיופי למנהיגה של אפריקה, גאוותם של השחורים ומטרד למצפונם הפגום של המערבים הכובשים. ואולם, בעודו נהנה מאור הזרקורים, התסיסה נגד שלטונו לא שככה וסטודנטים משכילים בארצו חתרו תחת ממלכתו. במקום להיענות לדרישות הצעירים לאפשר התארגנות פוליטית ולהנהיג רפורמה חקלאית, הוא בחר לדכא את המרד באלימות, אולם לבסוף, בשנות ה-70 התארגנו כמה מקציניו, הפילו את הכתר מראשו והשליכו אותו למעצר בית.

היילה-סלאסה, שב-1935 נבחר לאיש השנה במגזין "טיים", נכלל ברשימת ה-25 האיקונים הפוליטיים הבולטים בהיסטוריה, הקיסר, שנתפש כהתגלמות האל עלי אדמות בעיני תנועת הראסטאפרי - סיים את דרמת חייו המרתקת ברצח. ב-1975 הוא נחנק למוות באמצעות כר  בידי כמה קציני צבא (התקשורת המקומית דיווחה אז שהוא מת בסיבכי נשימה הקשורים לניתוח הפרוסטטה וגופתו הוטמנה  במשך שנים בחצר ארמונו. רק ב-1992 נמצאו עצמותיו, ובשנת 2000 הוא זכה לקבורה רשמית בטקס דתי בכנסיית השילוש הקדוש באדיס אבבה, שבו השתתפו כמה מבני משפחתו, שבאו מארצות גלותם לחלוק לו כבוד אחרון.

ימי הדמדומים של שושלת מפוארת

הביוגרפיה שכתב ארליך סוחפת, אולם יש בה גם כמה מגרעות: בכמה מקומות בספר מסתננת נקודת מבט הגמונית, שמנסה להשכיח מקורות היסטוריים חלופיים וסיפורים שבעל-פה, שנמסרו מדור לדור לאורך ההיסטוריה. דוגמה מובהקת לכך היא אמירתו של ארליך כי זאודיתו הוכרה כ"קיסרית ראשונה מאז מלכת שבא", המתעלמת משליטה אחרת, יהודית המלכה, שמוצאה וקורותיה אמנם שנויים במחלוקת, אולם לפי כמה מסורות  היא שלטה ביד רמה בסוף המאה ה-10 במשך 40 שנים על העם האתיופי.

אפשר להבין מדוע רבים באתיופיה מתכחשים ליהודית המלכה, שלפי כמה מסורות, בהן המסורת היהודית באתיופיה, החריבה את ממלכתם, רדפה והורתה להרוג את מנהיגיהם הרוחניים ולשרוף כנסיות. ואולם, לא ברור מדוע חוקר, מומחה להיסטוריה של אתיופיה, מצטרף להתעלמות מהמסורת של קבוצה נרדפת, הפועלת בצל חברה נוצרית הגמונית.

בנוסף, ארליך מעודד אותנו לחשוב כי בימי זקנתו סירב המלך לעזוב את כס המלכות ולמנות לו יורשים, אולם בה בעת חושף בפנינו את אהדתו של המלך לתרבות ולהשכלה המערבית, את מאמציו הרבים להקנות השכלה מתקדמת לדור הצעיר, את מסירותו לזכויות האדם ולשוויון. ייחוסה המעמדי הנמוך של אמו, שממנו המלך לא יכול היה לברוח, סלידתו העמוקה מהתנשאותם של משפחות האצולה האתיופיות על עובדי האדמה וניסיונו הפוליטי הרב מעלים את האפשרות שייתכן כי המלך הבין שמלוכה אינה משרתת עוד את האינטרסים החיוניים של אתיופיה המודרנית. ייתכן שתיכנן להיות הקיסר האחרון ולסיים את שושלת המלכים, הדוגלת בחלוקה בין בני אצולה לפשוטי העם, אולם, ארליך לא מתייחס לכך.

עם זאת, זהו ספר מרתק וחשוב להבנת עולמו של אחרון מלכי המלכים האתיופים, שמילא תפקיד מכריע בעיצוב פני היסטוריה האתיופית והעולמית, במיוחד בשנות ה-30 וה-40. קריאת הספר היא הזדמנות נפלאה להיחשף לתקופת דמדומיה של השושלת הסולומונית המפוארת, ללמוד עליה ולהכיר אותה. דמותו של המלך היילה-סלאסה, המשתקפת בספר, היא דמות מורכבת, המשמשת מקור השראה לכל אדם רודף שלום וצדק, מחפש שוויון ושוחר חרות וחופש, המשווע להשתחרר מעול הכיבוש והדיכוי של כוחות זרים.

נגיף הקורונה מכונן את האינדיווידואל החדש המשוחרר ממבטו המשעבד של האחר

הישראלים הקדמונים, בהוראת מנהיגם משה נביאנו, מרחו דם חיה במשקוף ביתם והתכנסו פנימה, לבל יינגף אותם האל יחד עם המצרים. ליתר דיוק כדי שהאל ישחית רק את המצרים המשעבדים  ויפסח עליהם – היהודים המשועבדים. הסיפור במקורות היהודים מתמקד בהינצלות היהודים ובהיפגעות בכורי מצרים. אבל אפשר לשער כי מצריים שצפו בהתנהגות היהודים, נעלו את דלתות ביתם וניצלו; אפשר גם לשער, וזו השערה הרבה יותר סבירה, היו גם יהודים שלא נשמעו להוראות מנהיגם ונפגעו מהמגפה – מכת הבכורות.

המגפה – מכת בכורות – הייתה ממוקדת בנתח אוכלוסייה – בן בכור או בת בכורה. תכלית אחת ברורה לה: להוציא את היהודים מעבדות מצרית, ולהעניק להם חירות ועצמאות לאומית ובה בעת להעניש את המצרים על מעלליהם. משהושגה המטרה, היהודים יצאו מעבדות לחופש, המגפה התנדפה מאדמת מצרים, העם המצרי המוכה קם על רגליו, חי ונושם עד עצם היום הזה. היהודים, בני חורין ואדון לגורלם, בונים את ארצם המובטחת, מנהלים מלחמת יהודים פנימית נבנים, אם תרצו, לעיתים, נהרסים בה.

מאז מגפת הבכורות התרגשו על העולם מגפות מגוונות, אם להזכיר אחדות מן האחרונות: השפעת הספרדית, מגפת האדיס, מגפת אבולה ועתה מגפת הקורונה. כל אחת מהמגפות האלה בפוטנציאל עלולה לפגוע בכל אדם, אולם היא פוגעת בעיקר באותם אנשים שלא מאמצים את דרכי התנהגות המומלצות על ידי מומחים, מנהיגים. אמנם, למשל, אישה או גבר הנמנעים מהפקרות מינית, או משתמשים באמצעי מניעה, פחות ידבקו מנגיף האדייס מאלו הפזיזים. אלו היושבים בביתם, עוטים מסכות ושומרים על ניקיון, ידבקו פחות בנגיף הקורונה, ויתר הנגיפים, מאלה המרשים לעצמם לצאת ההוצאה חשופים, ומקימים מפגשים חברתיים בעת הזו. משמע, לכל המגפות, החל ממגפת הבכורות וכלה במגפת הקורונה, סימון משקוף הבית בדם; כיתוב על הדלת: אסור כניסה, או מתן הוראות: ליל סדר רק עם המשפחה הגרעינית; נעילת דלת הבית; חסימת הפה במסכה, הם התרופה, אם תרצו, נקודת התורפה של כל המגפות כולן.

אצל המצרי המשעבד, נגיף תחושת העליונות, הרצון לשלוט ביהודים ולשעבד אותם שלט בכיפה. באותה מידה אצל הישראלי הקדמוני חלחלה תחושת הנחיתות ותודעת העבד. את התודעה הכוזבת שהשתרשה ביחסי אדון-עבד היה הכרח לפרק באמצעות המגפה, הדם, או הפרדה בין המשעבדים למשועבדים, תוך הענקת חירות לעבדים, השתת עונש כבד על המשעבדים. משמע, התכלית הנעלה של נגיף הבכורות הייתה שחרור היהודים מעבדות.

אם כן, מה תכליתה הנעלה של מגפת הקורונה הרוגשת בימים אלה בעולם? אני מתפתה לומר כי האל, בעבור החילונים הגמורים, הטבע, הנחיתו את מגפת הקורונה על האנושות כדי לשחרר אותה מהשעבוד שלה עצמה.  

אין זה סוד כי אדם בן זמננו הוא משועבד על ידי זולתו. אין לאדם ישות קיומית עצמית או עצמאית, כי אם צל, השתקפות ומבט של זולתו. נערה או נער בן זמננו אינם אלא מותג, שורת הדפס על חולצתם, תמונה במגאזין, רכילות בדף האחרון בעיתון, השתתפות בתכנית טלוויזיה. "ראיתי אותך בטלוויזיה או קראתי עליך בעיתון", מקימים את האדם בן זמננו, מאשרים לו כי הוא חי ונושם. מגזרים אחרים הסולדים מכל המשאבים החילונים המקיימים האלה, כמו חרדים או בני כתות אחרות, מאשרים את קיומם בהכרת רבם כי הם תלמידים חכמים או בהקזת דם מגופם לאישוש קיומם. אף שהדרכים והשיטות משתנות, כל אדם בימנו מתקיים בזכות המבט או מחווה של האחר, הזולת.

משמע, אני הוא משועבד של אתה, אתם והם – הזולת. אדם החילוני סוגד לעצמו, אבל עצמי או האינדיבידואל מעולם לא יכול היה להתקיים בזכות עצמו, הוא נזקק למכונת הנשמה – האחר  הגדול ממנו, המגלה, המעריך, השופט, המאדיר והמשפיל והבונה או ההורס, מחייה או הממית סימבולית. באותה מידה, איש דת או המשתייך לכת כלשהי, אני שלו נבנה דרך מבט רבו או הגורו שלו, הרב והגורו, המתיימרים לייצג את רצון האל, העניקו תארים ודרגות קדושה למאמיניהם, מאמיניהם ביטלו את עצמם, הם הפכו למבט או המילה של אדוניהם, נציגי האל. אני המתוסבך, המתיימר להיות אינדיבידואל ועצמאי, תלוי ועומד, נושם וחי בזכות מבטו של אחר, הפך לעבד הנצחי של האחר.

 מכאן, בלי נימה של הפשטה, ברצוני להציע שתי סברות מן הרבות האפשריות. הסברה האחת, נגיף הקורונה אינו אלא התגשמות תפילתו הנסתרת, אם תרצו, שאיפתו החבויה של האינדיבידואל להיחלץ ממבטו השופט, המקיים והממית  של הזולת. בהתכנסותו לתוך כותלי ביתו, מחוץ ממבטו השופט של הזולת,  האינדיבידואל שוב יכול לאשר שמא הוא קיים, עומד בזכות עצמו – נגאל ממבטו המשעבד של הזולת וקונה את חירותו, מכונן את האני שלו האותנטי שלו.

הסברה השנייה, נגיף הקורונה אינו אלא תוצאה של רטט גופה של אדמה. האדמה, היא כמו כלב שירד עליו הרבה גשם, שחש צורר לנער את עצמו, להוריד מעליו את טיפות המים הנקוות עליו, מקררות את גופו. האדם הרובץ על האדמה, בלי להתחשב בכל היצורים כולם, תובע שלטון יחיד עליה. לפיכך אדמה מרטיטה את עצמה, מנערת מעליה את האנושות, מטבע הדברים אנשים שאחיזתם חלשה בקרקע, כמו הזקנים או חולים כרוניים, נפלטים ממנה בקלות ומתים. בדרך זו, אדמה יוצרת איזון, מחלצת את עצמה משיעבודו של אדם או ליתר דיוק יוצרת הרמוניה בין בעלי חיים אחרים ,שנדחקן הצידה, לבין אדם הניצב במרכז הארץ. בשעותה כך, אדמה מקיימת את עצמה ואת אדם, מוציאה לחירות את עצמה ואת האדם. רק עצוב שבתהליך התחדשות או שמירת ההרמוניה בטבע, אנשים מתים, כמו שבשחרור היהודיםמעבדות מתו רבבות בכורי המצרים. 

אהבה עד הקבר": קלאסיקה אתיופית משובחת שפותחת צוהר לתרבות עתיקה

ספרו של הדיס אלמיו, מגדולי סופריה של אתיופיה, מגולל סיפור אהבה מייסר בין בת אצילים לבן איכרים ומותח ביקורת חריפה על הערכים המסורתיים ששלטו במדינה. תרגומו לעברית של הרומן המופלא מאפשר להתוודע לשורשי לידתה של אתיופיה המודרנית, שקמה על חורבות הסדר המלכותי־פיאודלי הישן

"בחבל גוֹגָ'ם, בנפת דָמוֹת, בכפר שנקרא מָנכּוּסָה, חי לפני שנים רבות אדם ששמו בּוֹגָלֶה מֶבְּרָתוּ בבדידות עמוקה" (עמוד 9) — כך נפתח סיפור אהבה מפעים ומרגש, וכמעט בלתי אפשרי, הנרקם בין בן איכרים שנמסר כבר בילדותו לשרת את הכנסייה ואת נציגי האל ובין בת אצולה ממשפחה פיאודלית מהוגנת, הכבולה בגינונים המוקפדים של החברה הגבוהה. הַדִיס אָלֶמָיוֹ (1910–2003), איש חינוך, מדינאי, דיפלומט, ומעל לכול מגדולי סופריה של אתיופיה, מגולל בספרו "אהבה על הקבר" לא רק סיפור אהבה עוצר נשימה, מהפנט ובה בעת מייסר, אלא הוא גם ממוטט בזהירות, בחוכמה ובתעוזה את המנהגים והאמונות היוצרים, משעתקים ומקבעים את המעמדות בחברה המסורתית האתיופית.

הספר, שפורסם באמהרית ב–1965, התקבל בקרב קוראים אתיופים רבים כסיפור אהבה טהור, אבל ברבות הימים נתפש כמניפסט שבישר את התמוטטות הסדר החברתי המלכותי־פיאודלי הישן ואת לידתה של אתיופיה המודרנית, הסוציאליסטית והדמוקרטית יותר. כרך ראשון של הספר תורגם לעברית ב–2006 ועתה רואה אור תרגומה של היצירה המלאה.

שלושה מרכיבים מרכזיים השזורים לאורך הסיפור של זוג אוהבים, בֶּזָבְּך וסֶבְלֶה־ווֹנְגֵל, מעצבים את הדמויות והעלילה ויוצרים את הגאווה והדעה הקדומה בתרבות האתיופית המסורתית. אלה הם הכנסייה ונציגי האל — קדושים וקייסים; החברה הגבוהה — המלכים, משפחות אצולה או המעמד הפיאודלי; והחברה הנמוכה — איכרים, אריסים ומשרתים. בין שלושת המעמדות הללו מתקיימים קשרים היררכיים ארוכי שנים ותלות הדדית כמעט בלתי ניתנת להתרה. אתיופיה היתה המדינה השנייה (אחרי ארמניה) והאימפריה הראשונה שאימצה את הדת הנוצרית, וזו מילאה תפקיד מרכזי בחיי האומה האתיופית עד הפרדתה מהמדינה במחצית הראשונה של שנות ה–70. במשך מאות רבות בשנים רקמו הכנסייה והכמורה קשר סימביוטי עם משפחות האצולה במדינה, ייחסו להן מעמד של נבחרי האל, המליכו אותן והעניקו גושפנקה לעושרן הרב. בה בעת, נציגי הדת סיפקו נחמה, תקווה ורפואה לאיכרים אומללים, ועודדו אותם לקבל בהשלמה ובגאווה את המלכים ומשפחות אצולה, לשרתם ולספר את גבורתם. מרכזיותה של הדת והיותם של אתיופים, בייחוד מלכיהם, נבחרי האל מעוגנים באפוס הלאומי של אתיופיה, "כבוד המלכים" (שתורגם לעברית על ידי רן כהן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2009).

העלילה המופלאה בספרו של אלמיו מתרחשת במחוז גוג'ם, אחד האזורים החשובים באתיופיה שסופריה ומשורריה נוהגים להלל אותו, ובתקופת שלטונו של הקיסר האחרון היילה-סלאסה, שבה עדיין היתה נהוגה המערכת החברתית, הכלכלית, הפוליטית והדתית בדמות השיטה הפיאודלית באתיופיה. שכבה דקה של משפחות אצולה, בעלי האדמות, גבו מסים, מתנות וטובות הנאה מאיכרים עניים ושיעבדו אותם בתור אריסים. רוב בעלי התפקידים הבכירים בכנסייה באו, מטבע הדברים, מהחברה הגבוהה. כפי שנראה בהמשך, מערכת היחסים המורכבת בין השילוש הקדוש למחצה — הכנסייה והכמורה, החברה הגבוהה והחברה הנמוכה — היא המעצבת את הסיפור כולו.

פרי שאסור לאכול  

החברה הנמוכה האתיופית היא בת דמותה של החברה האירופיתהפיאודלית הקדומה. אדמות אתיופיה היו תחת שליטתה של שכבה חברתית לוחמת, מתנשאת ושבעה. איכרים עיבדו את הקרקעות, חלק הארי מהיבול נמסר לאדונים ורק חלק זעיר ממנו קיבלו אריסים, שעמלו קשה על הטיפול בו. בניגוד למשפחות האצולה שלעת זקנה עמדו לרשותן משאביהן הרבים ומשרתיהן, למשפחות האיכרים חשובה הימצאות ילדים משלהן לקראת סוף חייהן.

בזבך, גיבור הספר, נולד מזיווג בין אשה לגבר שחיו בבדידות עמוקה, כל אחד מהם מסיבותיו שלו. אביו, בוגלה מברתו, חי לבדו עד גיל 40 וניאות לשאת אשה רק לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של דורשי טובתו, שחששו כי בזקנתו יזדקק למטפלים. גברת ווּדְנֶש בֶּטָמוּ חיה לבדה לאחר ששלושת בעליה הקודמים מתו זה אחר זה ויצא לה שם של הורגת בעלים, ואף היא עצמה האמינה לגורלה זה. היא הסכימה להינשא לבוגלה מברתו לאחר שאיש דת, האחראי לחיי הרוח שלה, מעודד אותה ומסיר מעליה את אות הקלון שדבק בה באומרו כי "כאשר אדם בא לעולם, הוא כבר מגיע עם מנה קצובה של שנות חיים, ולכן גם אם הגברים האלה לא היו מתחתנים איתך, הרי גורלם כבר נחתם. לפיכך אינך צריכה להקשיב לדבריהם של הולכי רכיל אלה או אחרים ולהתרגש מהם ולמרר את חייך" (עמוד 11).

השניים התחתנו והביאו לעולם את בזבך, ששמו — שפירושו מישהו שיש עליו עול — משקף את תחלואיו: התינוק, שהוריו רואים בו מבטחם לעת זקנה, לוקה במחלות רבות. האם המודאגת פונה לקדושה (כנסיות וחגים אתיופיים קרואים על שם קדושים כמו מיכאל, גבריאל ואחרים): "אמי הרחמנייה, שלחי בבקשה את רחמייך ורפאי את בני והוא יהיה לך 'משרת' כל ימי חייו, כדי להלל את שמך. כדי שיהיה לך משרת ועבד אגדל אותו בבית המדרש, אני נודרת לך נדר" (עמוד 25).

משאלתה של האם מתגשמת, בריאותו של בנה משתפרת, הוא גדל ורוכש חוכמה דתית, ואף ניחן בקול זמיר וערב לאוזן שאינו משאיר את שומעיו אדישים. ואולם, ככל שגדל והתפרסם שמו בזכות חוכמתו ומעלותיו הטובות, במקום שיתכנס ויתנזר בכנסיות מבודדות ובמבצרים דתיים נידחים, נהפך בזבך לגבר ששצעירות יפות מבקשות את אהבתו וקרבתו. למשל, באחד הימים כשנשא תפילה ושר שירי הודיה לקדושים, הצעירות שיבחו את קולו, נועם הליכותיו ומראהו הנאה.

אבל כולן ידעו כי הוא אסור לאהבה. אחת הצעירות הסבירה לחברותיה את העובדה המרה: "אל תריבו סתם, הוא בן נדרים. זה פרי אשר מותר לראות אך אסור לאכול" (עמוד 34). גם בזבך עצמו יודע כי אמו גזרה עליו להיות בסיגוף גוף ועינוי נפש. אף שהוא מבין כי החלטתה נעשתה מתוך דאגתה לטובתו, הוא לא הצליח להשלים עם גורלו האכזר: להיברא בתור אדם עם צורך ומאוויים אך להתנזר באופן מוחלט מאהבת אשה ומהעמדת צאצאים. אולי לאות מחאה, הוא נוטש את הוריו הזקנים (שמאוחר יותר ישמע מפי שליח על מותם בבדידות), את מקום הולדתו ואת חבריו ומכריו, ונודד בכנסיות שונות ברחבי המדינה כאילו ביקש שהמקום והזמן יחליטו בעבורו אם נועד לאהוב או למות זר לאשה ולאהבתה.

מלחמה על הכבוד

בעת נדודיו הרבים מזדמן בזבך לבית של משפחה מיוחסת ונהפך לחונך של בת אצולה. ראש המשפחה, פִיתָוְרָרִי מֶשֶׁשָׁה, גיבור מלחמה, שליט מחוזות רבים, נצר למשפחת אצולה פיאודלית. הוא משול לאריה זקן, שכוחו הולך ודל, השפעתו מתמעטת, ממלכתו מתפוררת לנגד עיניו ונתיניו קוראים עליו תיגר חדשים לבקרים, בעוד הוא מקפיד לדרוש מהם כבוד, שירות וצייתנות. הוא ובת זוגו, טְרוּאָיִנֶת, מייצגים נאמנה את משפחות הפיאודלים האחרונים, שמנסים לשמר את הסדר הישן המקנה להם עליונות, כבוד וטובות הנאה ומתנגדים בתוקף לכל שינוי בחברה האתיופית.

דרישתן של משפחות אצולה מאיכרים לשלם להן מסים, להעניק להן מתנות, לכבד אותן ולהלל אותם מקורה לא רק בהתנשאות, אלא גם בגבורתן ובהעזתן ללחום ולנצח משפחות מיוחסות אחרות ולהבטיח הגנה על חיי האיכרים שלהן ושמירה על האינטרסים שלהן. זאת ועוד, על פי התפישה המסורתית, אומץ הלב — המשותף לבני כל המעמדות — הוא המאפשר לאתיופים ללחום נגד אימפריות וכוחות חזקים מהם ולנחול ניצחונות מזהירים, כמו בקרב עדווה בין אתיופיה לאיטליה ב–1896, ולהבטיח את חירותם ועצמאותם הטריטוריאלית והלאומית לאורך שנים.

אך כשהדברים אמורים במשפחת מששה, המייצגת את הפיאודליזם האתיופי המאוחר, שימור המעמד והייחוס היה תלוי במידה רבה, ואולי אך ורק, בבתם סבלה־וונגל, צעירה רבת חן המיועדת להינשא לבן אצולה שייחסו שקול לזה של משפחתה. אלא שהיא עצמה אוחזת בערכים שונים מאלה שהוריה מאמינים בהם: "היא היתה בעלת נימוסים ואופי טוב. היא שנאה התנשאות" (עמוד 69). אפשר לראות בסבלה־וונגל מעין מקבילה לנסיכה דיאנה הבריטית, שחשה אי־נוחות בהימצאותה עם משפחות המלוכה ונינוחות רבה במחיצת פשוטי העם.

בזכות יופייה של סבלה־וונגל, ייחוסה המשפחתי וחינוכה הטוב, אנשים רבים ביקשו את ידה מהוריה בהגיעה לגיל 14, ומחזרים עמדו בתור בפתח בית משפחתה. אבל הוריה דחו את כל המחזרים והמבקשים את בתם בשלל תירוצים: "אביו אינו בן אדם (משמע, הוא לא ממשפחת אצולה מכובדת) אלא חקלאי... אביו היה אדם כפרי גס שהיו לו הרבה פרות. הוא מת ובטרם הלך לעולמו הוריש לבנו את כל פרותיו. עכשיו, כאשר הבן שותה ללא הגבלה את חלב פרותיו, נדמה לו שהוא שווה לבני אדם, ואז החליט לבקש את ידה של בתנו" (עמודים 70–71). אבל בחלוף הזמן מגלים ההורים כי איש אינו מבקש עוד את בתם למטרת נישואים: "אם מדי פעם פנו אנשים וביקשו את ידה, היו אלה גברים גרושים, כי היא נחשבה למי שלא הצליחה להינשא. המבקשים פנו אל הוריה כדי לשאתה לא בתור בתולה, ולפיכך לא היו מתקיימים הכללים החלים בנישואין עם בתולה" (עמוד 72).

אחת הדרמות המרתקות בספר מתרחשת כשאחד השליטים החזקים מבקש את ידה של סבלה־וונגל כדי להינשא לה בתור בתולה, תוך הקפדה של הכללים והגינונים הידועים, אך מאוחר יותר הוא משנה את דעתו בעצת יועציו ומודיע למשפחת הכלה המיועדת כי יינשא לה בתור גרושה או לא בתולה. פיתוררי מששה, שחש כי כבודו נרמס ברגל גסה ושושלתו עומדת להיכחד, מכריז מלחמה על חתנו המיועד, שנחשב גיבור מלחמה ובעל השפעה. בהכרזתו הוא כותב: "השפלה כזו, המכתימה והורסת הכל עד היסוד, אינה מתנקה אלא על ידי דם" (עמוד 119). המוכנות להילחם ולשפוך דם, בלי להירתע מהאויב, היא המבטיחה את שימור מעמדה של שושלת האצולה ואת כבודה, שמה הטוב ומותרות החיים שלה.

ואולם לאחר החלפת מכתבים וקביעת נשקי המלחמה ושדה הקרב, המלחמה נמנעת לבסוף בזכות התערבותם הנאמנה של הכנסייה, הקדושים והכמורה. בכך קנאותו של פיתוררי למעמדו ותפקידה הבלתי מעורער של הכנסייה בתיווך בין משפחות אצולה נשמרים, וכולם יוצאים נשכרים מהכרזת המלחמה, גם אם בהמשך מתברר כי מדובר בניצחון זמני.

בעוד אביה מנהל מלחמת כבוד להצלת ייחוסו המשפחתי ולהקמת דור יורשים, בלבה של הבת סבלה־וונגל נובטת אט־אט אהבה אסורה. מחנכה, בזבך, מחזיק את כפות ידיה ועוזר לה לכתוב את האותיות באמהרית. השניים — שבשל נסיבות חייהם לא ידעו מהי בחירה חופשית וכיצד לבטא רגשות — מאמצים שפה בלתי מילולית, הכוללת מבטים מבוישים, נגיעות מסויגות ולעתים מעין דיבור טלפתי. האהבה שניצתה בין בן האיכרים לבת האצולה אמנם כבולה בגינונים תרבותיים אבל היא מקבלת עידוד מגודו כסה, משוגע החצר, שמדליק אבוקה של חירות ומבשר לזוג האוהבים בסתר כי מעמד האצולה עומד לחלוף מהעולם, החלוקה בין המעמדות פסולה, האדם אדון לעצמו ולכל אשה וגבר שמורה זכות לבחור את בן או בת זוגם. גם המשרתים והעוזרות של סבלה־וונגל, שנדרשו לפקח עליה ולא להשאירה לבד עם בזבך, מגלים הבנה, עוזבים אותה לנפשה ומאפשרים לה לשהות עם המחנך שלה ללא נוכחותם. ובכל זאת, האהבה בין השניים מתקשה לפרוץ ולשרוף את כל הכבלים התרבותיים ומתלהטת בקרבם כמו לבה הכלואה בעומק האדמה.

מבלי להיות מודע לאהבה האסורה המתרחשת בתוך ביתו, שעלולה להביא למיטוט מעמדו וגדיעת המשך שושלתו, פיתוררי מששה יוצא להשליט סדר במחוזות שלטונו. איכרים שנהגו לשלם מסים ולהעניק מתנות וטובות הנאה בזמן ובשיעור הקבועים מראש חשים את חולשתו ואת כרסום מעמדו, כולאים את גובה המסים שלו ומודיעים כי לא יוכלו עוד לשלם את המסים הכבדים. בנקודה זו אפשר לראות את ביטויה השפל של תחושת העליונות של האצולה האתיופית: "אוי לי! אני מששה, איך הושפלתי?!... איך אני, אדון כל הגיבורים, מששה, בכבודי ובעצמי, נאלץ לסבול את לעגם של איכרים חסרי כבוד ונימוס?!" (עמוד 210).

בסופו של דבר מששה יוצא ללחום באיכרים בלי שהתכונן כהלכה ומתוך הנחה מזלזלת כי איכרים, בהיותם משרתים ועבדים, אינם ניחנים באומץ לב ואינם מבינים באסטרטגיות וטקטיקות של מלחמה — בניגוד לבני האצולה. ואולם, במאבק בין המעמדות, הלוחמים לשחרור מציפורני הפיאודלים נוחלים ניצחון וכולאים את פיתוררי מששה, ורק לאחר קבלת ערבות של אחרון הנאמנים לו בבית משפט הם משחררים אותו מושפל לביתו.

אף שפיתוררי מששה למד לדעת את כוחם העולה של האיכרים ואת סירובם להיענות לדרישותיו, הוא מסרב להכיר בבחירה הרומנטית של בתו. כשנודע לו כי בזבך אינו רק מלמד את בתו אלא גם מאוהב בה, מחליט האב לגרש אותו והוא אף כובל את סבלה־וונגל בשלשלאות כדי שלא תברח ותממש את אהבתה האסורה. הוא שומר עליה בעצמו או מפקיד עליה שומרים יום וליל. בזבך וסבלה־וונגל מתענים מחוסר האפשרות לממש את אהבתם. האם המאבק המעמדי יוכל לכבות את האהבה הבוערת בין השניים או שמא זו תגבר? את גילוי התשובה ואת ההנאה הנלווית אליו נותיר לקוראים.

חלון לתרבות עתיקה

נגוס -  מלך - תקלה היימנות של גוג'אם,
היכן שהיצירה המופלא מתרחשת

"אהבה עד הקבר" אינו רק יצירה קלאסית בספרות האתיופית, אלא נתפש בעיני רבים גם כרומן משובח העומד בשורה אחת עם ספרי הפרוזה הגדולים של המאה ה–20. אם הוא עדיין לא זכה לקבל את מקומו הראוי בתודעה האנושית העולמית, הרי זה נובע מכך שגבולות השפה והגיאוגרפיה הותירו אותו מחוץ למדפי הקנון הספרותי העולמי.

חשיבותו נעוצה מכמה היבטים: ראשית, הסופר עושה בו שימוש מושכל בשפה וערכים הקיימים בחברתו, אבל מקנה להם מובן כלל־אנושי; שנית, מדובר בסיפור אהבה משובח, שדרכו אנו מתוודעים שוב לכוחה של האהבה לחבר בין אנשים ממעמדות שונות חרף מכשולים, איסורים ודעות קדומות; שלישית, סיפור אהבה זה משחרר את האשה מאותם ערכים, נהגים ואמונות מסורתיים הכובלים ומדכאים את רצונותיה והעדפותיה, ומעניק לה חירות וחופש לבחור בן זוג על פי מצפונה וטעמה; ורביעית, במבט לאחור, ספרו של אלמיו נתפש כיצירה הקוראת למוטט את הסדר הפיאודלי הישן, שהיטיב עם מעטים תוך שהוא משעבד ומנצל את רוב העם האתיופי, וזאת תוך פרימה של הקשר הסימביוטי בין הדת, החברה הגבוהה והמעמד הנמוך. במובן הזה, הרומן נתפש כיצירה נבואית וכמניפסט אתיופי, המקביל ליצירות ולכתבי הגות מערביים שהאיצו את חיסולו של השלטון הפיאודלי הקדום ואת היחלשות השפעתה של הדת על המדינה.

תרגומו העברי של הספר, שלהכנתו היו שותפים שישה מתרגמים, אינו משיג וגם אינו יכול להשיג את כל מורכבותן של השפה והתרבות האתיופיות המובאות בסיפור, אבל הוא בכל זאת מעביר את המסר העיקרי של היצירה המופלאה הזאת ומנגיש אותה לקורא הישראלי. קריאה בספר זה פותחת בפני ישראלים חלון הן להיכל מקדשם של המלכים ומשפחות האצולה האתיופים והן לעולמם ואורחות חייהם של פשוטי העם. אני מאמין כי קריאת הרומן תסייע לישראלים רבים להבין את אחת התרבויות העתיקות והחשובות בהיסטוריה האנושית, שממנה באו יהודי אתיופיה החיים היום בישראל.

סוגה: פרוזה

קהל יעד: כל מי שרוצה להכיר את התרבות וההיסטוריה האתיופיות

מדף: ליד "כבוד המלכים", האפוס הלאומי של אתיופיה

לסיכום: רומן קלאסי משובח שמשלב סיפור אהבה ומניפסט חברתי־פוליטי

אהבה על הקבר: הספר השלם

הדיס אלמיו

תירגמו מאמהרית: גדי מלקו, אישטו מלקו, אברהם וולדה צדיק, נצנת פרדה, יוסף יצחק ואברהם ירדאי, עורכת ראשית: דניאלה ספיר. הוצאת האגודה לעידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, 424 עמודים, 140 שקלים

ואלה הקולות החדשים בספרות הישראלית

הקוראים המסורתיים של כתב העת "מאזניִם" עומדים לשמוע קולות נדירים, קולות בתוליים, אם תרצו, קולות היוליים, אשר היו קול קורא במדבר במשך שנים רבות או זעקו כאב, ושרו אהבה בהיחבא בסלון הבית או במגירה אישית. הקולות המושתקים זוכים עתה לפתחון פה הן בזכות המחאה החברתית האחרונה של צעירים ישראלים יוצאי אתיופיה, שהמניע להתרחשותה היה הרג סלמון טקה בידי שוטר, והן בזכות המחווה החברתית המבורכת של הנהלת אגודת הסופרים העברים בישראל, שהזמינה את הכותבים והכותבות מקהילת יוצאי אתיופיה לפרסם את יצירותיהם בגיליון שייחדה בעבורם, מתוך הזדהות עם מחאתם.

הקולות החדשים האלה לא בוקעים מפסגת האולימפוס בהיכל מקדשם של אלילים ספרותיים ומוכיחים את הציבור בסוגיות שהבנתו אינה משגת או חורגות מדאגותיו הממשיות, כי אם מהללים וחוגגים, ובה בעת כואבים וזועקים, את המציאות הקיומית הממשית כאן ועכשיו, שבתוכה חיים הכותבים עצמם. כל כותב וכותבת משמיעים קול ייחודי, אך דומה במסר שלו, שכן רובם ככולם שואפים, דרך סיפורם ושירם, להתחבר למורשת יהדות אתיופיה, למסע עליה, ולזהות האישית והקולקטיבית. בה בעת הם קוראים להשתלבות הקהילה בחברה מתוך עמדת כוח, ולניהול מאבק חברתי בלתי מתפשר נגד תופעות מזיקות בחברה. לצד אלה – שיר אהבת הארץ, ירושלים והעם – מורגשים, כמובן, מקומם של אהבה, והאושר ושיברון הלב הנלווים לה. אלה לא נפקדו ביצירות שלפנינו.

בחלוקה גסה, ארבעה הם הנושאים העיקריים אשר להם בחרו הכותבים והכותבות להקדיש את מרב כישוריהם, זמנם ומאמצם: האחד, ירושלים המדומיינת וירושלים הממשית; השני, מסע בין דורי אחר חיפוש נקודות חיבור; השלישי, שירי מחאה וזהות: יהדות, שחורות וגזענות; והרביעי, אהבה ותשוקה ומשברים ופרדות.

ירושלים המדומיינת וירושלים הממשית. ירושלים שמציתה את דמיונם של יוצרים כמעט מכל התרבויות ובכל הזמנים תופסת מקום מרכזי ביוצרותיהם של ישראלים יוצאי אתיופיה. היא מופיעה בדמיונם כפי שנחקקה מסיפורים שעברו מדורי דורות, ככלה ביום כלולותיה, כליל יופי ושלמות, הטוב והטוהר מגדירים אותה. אולם בהגיעם לישראל או בקיומם בה, היוצרים מגלים כי הכלה החסודה אינה אלא אישה מן העיר הגדולה, אם תרצו, איש מן העיר הגדולה, גם זו וגם זה, שניהם באותה מידה, משוחררים מכל קודש וטוהר, מחוברים בכל נימי נפשם לחומר. הפער העצום בין ירושלים האידיאליסטית, הקדושה והצודקת לירושלים  הממשית, החומרית והמסוכסכת בינה לבין עצמה ובינה לזולתה מעורר צריר הכרני חריף בקרב היוצרים. לכן הם מחפשים דרכים לצמצם את הפער בין שתי ירושלים: אחדים מעדיפים לחיות, תוך אשליה עצמית, את ירושלים המדומיינת, ואף מוסיפים לשבח את יופייה, שלמותה וקדושתה, ואחרים מעודדים את עצמם ואת זולתם להתפכח ולראות בירושלים ממשית נכוחה, לזהות את מגרעותיה, חוסר הצדק ואי השוויון בה, ולפעול לתיקונה.

 מסע בין דורי אחר חיפוש נקודות חיבור. הכותבות והכותבים עורכים מסע חיפוש אחר נקודת תפר בין דור העולים, דור המדבר, דור אמוני וציוני, שראה את תכלית קיומו העליונה במימוש השיבה לישראל, לבין הדור הצעיר שנטל על עצמו חובה מוסרית ליצור ישראל יפה שכל בניה ובנותיה יכולים להיות בה בשוויון, בחירות ובכבוד הראויים. בחיפוש הזה הם מגלים שורשים, זיכרונות וסיפורי גבורה והקרבה המחברים אותם עם קהילתם ועם העם היהודי בכללותו, ואף מעניקים להם השראה וגאווה ומשמעות ותכלית לקיומם. אך לא פחות, מסע זה מעורר בהם תחושת חמלה כלפי דור המדבר שמזדקן בישראל מבלי שהייתה לו יכולת לנהל שיחה משמעותית עם ילדיו ובלי יכולת להנחיל בו את מכלול נכסיו התרבותיים והאמונים הנאצלים.

שירי מחאה וזהות: יהדות, שחורוּת וגזענות. שירי וסיפורי מחאה נבנים במפגש המשולש הקדוש למחצה: יהדות, שחורות וגזענות. בני הקהילה, בשהותם באתיופיה, היהדות הייתה סימן היכר לזיהוים, לקבלתם ולדחייתם, לברכתם ולקללתם, ולצבע עורם לא היה משמעות מיוחדת. בהגיעם לישראל, מרכיב זה הפך למשמעותי, תו היכר המציב אותם בסולם הנמוך בהיררכיית הצבעים והמגדיר את נחיתות מעמדם החברתי. הכותבים והכותבות, שרובם ככולם נולדו והתחנכו בארץ, גילו להפתעתם כי לא פעם צבעם הכהה הפך לחסם כמעט בלתי עביר החוצץ בינם לבין עמיתיהם הבהירים. לכן ביצירותיהם הם לא רק דוחים את משמעותו המשוחדת המובנית מתוך ההטיה האידיאולוגית המערבית של הגוון השחור, אלא הם מהללים אותו ושואבים ממנו גאווה וכבוד, ובדרך זו מנסים לשקם את דימוים, למוטט את המחיצות המפרידות בין אנשים מגוונים שונים ולשפר את מעמדם החברתי.

אהבה ותשוקה, ומשברים ופרֵדות. הסוגיות האלה תמיד שימשו בעבור יוצרים כר פורה לסיפורים ולשירים. ביצירות לפנינו הן מקבלות משמעות כואבת וטרגית. יהודי אתיופיה שהו תקופה ממושכת בחברה מסורתית ומהוגנת; ההורים היו מעורבים בבחירת בן זוג לבתם או בת זוג לבנם ובכינון מערכת היחסים ביניהם, ואף טיפחו את נישואי ילדיהם והבטיחו את הצלחתם. לעומת זאת, בישראל הצעירים יצאו משליטת הוריהם. לכאורה, נפלה בחלקם זכות גדולה לבחור בן או בת זוג לפי טעמם ומצפונם. אך לאמיתו של דבר, הבחירה החופשית לא הושגה בלי מחיר כבד, מערכות היחסים הנוחות לכינון הפכו למאתגרות לשימור לאורך זמן, זוגות התפרקו, לעיתים בדרך טרגית, ואהבה יציבה, מתמשכת ומשמעותית הפכה לזיכרון מתוק מהעבר. חלק מן השירים והסיפורים מבכים את אובדן האהבה התמימה, אהבת אמת, שחיברה והחזיקה פעם שתי נפשות מגיל נעורים ועד גיל זקנה, או בלשונו של הסופר האתיופי המהולל, הדיס אלמיו: אהבה עד הקבר.

לבסוף, בהזדמנות זו ברצוני להביע תודה מקרב הלב להנהלת אגודת הסופרים העברים בישראל, שנטלה משימה חברתית חשובה, והעניקה במה לכותבות ולכותבים ישראלים יוצאי אתיופיה לבטא את עצמם בנושאים שכל כך מעסיקים אותם בתקופה חשובה זו, על דפיו של כתב העת מאזניִם. אני מקווה שחלון ההזדמנות שנפתח בנסיבות מיוחדות בפני יוצרים ישראלים יוצאי אתיופיה יישאר פתוח לאורך זמן גם בשגרה, ויאפשר השתלבותם ביצירה הספרותית הישראלית.

ברוח זו, כולי תקווה כי אנשי תרבות בכל תחום ותחום יקבלו השראה מהנהלת אגודת הסופרים העברים, וישתפו פעולה עם אומנים ישראלים יוצאי אתיופיה בעשייתם התרבותית. אם יעשו כך, יתהווה כאן בארצנו גוון רחב של תוצרים תרבותיים, המשקפים נאמנה את פניה של החברה, ומעל לכול כישרונות גדולים יקבלו ביטוי, ברבות הימים, ואנחנו, החברה הישראלית, נתברך בהם.