"היילה-סלאסה: אריה יהודה, מלך המלכים": עלייתו ונפילתו של קיסר אתיופיה אחרון

בספרו על אחד המנהיגים המשפיעים ביותר במאה ה-20, חגי ארליך שופך אור על מורכבות והדרמה שאיפיינו את דמותו וחייו של השליט השנוי במחלוקת, מבואו ועד הסתלקותו ממנו

הביוגרפיה "היילה-סלאסה: אריה יהודה, מלך המלכים" מאת חגי ארליך מספקת ניתוח מעמיק על עלייתו ונפילתו של אחד המלכים המרתקים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. חייו של הקיסר האחרון של אתיופיה התאפיינו בניגודיות קיצונית: הוא פעל לקידום זכויות אדם, אך הותיר את המבנה החברתי ההיררכי בארצו על כנו. הוא איפשר לצעירים לרכוש השכלה מתקדמת, אך בה בעת מנע כל אפשרות להתארגנות פוליטית וחופש עיתונות. הוא ביכר דיפלומטיה, שלום ושמירה על חיי אדם בניגוד למלכי אתיופיה הקודמים, שקידשו פטריוטיות ומות גיבורים בשדה הקרב. מנהיגי מעצמות העולם ניסו לתמרן אותו ולנצל את משאביה של ארצו, אך בתחכום רב הוא השיג מהם את מבוקשו. הוא זכה בשלל תארים, בכבוד ובאהבת הבריות, אך בערוב ימיו היה שרוי בבדידות עד שלבסוף נרצח בידי מתנגדיו ב-1975.

מוצאו של גיבור הספר הוא משושלת, שנוצרה משתי שושלות שונות: השושלת האגעזית ושושלת בית דוד. מפגש דיפלומטי בין שלמה המלך למלכה מקדה (שמוכרת יותר בשם שטח ממלכתה, מלכת שבא) הביא כנראה להישגים מדיניים ולקשר יהודי-אתיופי נצחי, שכן לפי המסורת האתיופית, השניים הביאו לעולם בן זכר, מנליק שמו, שייסד ממלכה חדשה, שנקראת על שמו. השושלת הסולומונית, ששלטה באזור משנת 1270, טענה שמלכיה הם מצאצאיו של מנליק, והאחרון שבהם, היילה סלאסה, שנולד בשם ליג' תפרי (שמשמעותו היא "מטיל אימה") מקונן ראה את עצמו כדור ה-225 למנליק.

מלכי אתיופיה לדורותיהם האמינו כי שורה בכל מעשי ידיהם ברכה אלוהית, העוברת בירושה. זכותם לשלוט מעוגנת בכתבים דתיים ובחוקה אתיופית, והנתינים ראו בהם כאל? מלאכים בדמות בני אדם, שנועדו להנהיגם. גם כשהחיים בממלכה היו בלתי נסבלים, הם המשיכו לציית למלכים, להתיירא מפניהם, להאדיר את שמם, להכיר בזכותם היתרה לחיות חיי מותרות ולשלוט בהם. הערגה למלך ולמלכות כה חזקה ומושרשת במסורת האתיופית, ובעשורים האחרונים פעלה קבוצת גרילה, שהעריצה את השושלת הסולומנית וקראה להחזיר עטרה ליושנה, להשיב לאתיופיה את הכתר, שנפל במשמרתו של היילה-סלאסה באמצע שנות ה-70. 

ניצחון הדרך השלישית

ארליך, מומחה ללימודי אפריקה והמזרח התיכון ומחבר ספרים על ההיסטוריה של אתיופיה ויחסיה עם ישראל, מיטיב לתאר את הדרמה, שאיפיינה את חייו של היילה-סלאסה מבואו לעולם ועד הסתלקותו ממנו. הקיסר, המוכר לנו בשם שניתן לו בעת הכתרתו, היילה-סלאסה (שמשמעותו חיל השילוש), נולד ב-1892. לפני שבא לעולם, נכנסה אמו להריון תשע פעמים, אולם אחיו ואחיותיו נולדו ללא רוח חיים או מתו זמן קצר לאחר הלידה.

אמו של ליג' תפרי, הנושאת שם אירוני צורם, ישימבת (אם לאלפי רבבה), ש"לא הייתה בעלת ייחוס גבוה מיוחד", הסתלקה מהעולם כשעוד לא מלאו לו שנתיים. אביו, ראס (דוכס) מקונן ווֹלְדֵה מִכַּאֶל, היה בן למשפחת אצולה, מצביא גדול, מושל מוערך של מחוז הראר ודיפלומט ידוע. גם האב לא האריך ימים, אך יצא ידי חובה בכך ש"הכין את בנו המוכשר ללכת בעקבותיו, ותפרי הלך בתלם, צבר יכולות ושאיפות". לפני מותו הספיק האב לשלוח מכתב לקיסר אז, מנליק השני, וביקש ממנו שיפרוש את חסותו על בנו.

בשהותו במחיצת הקיסר, ליג' תפרי למד את רזי הקיסרות, השכיל לייחד את עצמו מכל מתחריו, וסלל לעצמו דרך, שהובילה אותו אל כס המלכות. ארליך מגדיר אותה כדרך השלישית. הדרך הראשונה אפיינה את דרכו של מנליק השני ובני דורו. אלה הם גיבורי האומה, שהניסו בבושת פנים את הכוחות הקולוניאליסטים האיטלקים בקרב אדואה ב-1896. היה זה דור שהתנשא על התרבות המערבית וסגר את שערי אתיופיה בפניה. הדרך השנייה היתה דרכו של ליג' איאסו, נכדו ויורשו של מנליק השני, שבנה קואליציה המבוססת על בני פריפריה קבוצות מיעוט ומוסלמים מתוך אמונה כי האימפריה העותומאנית תגבר על מעצמות המערב.

ניצב בתווך הדרכים, ליג' תפרי קרא את הפוליטיקה הארצית והעולמית בקפידה ובתחכום, והבין כי ניצחון עתידי מובטח למעצמות המערב. לפיכך, כדברי ארליך, "הוא החל לבנות בסבלנות ובהתמדה ממסד חדש, מערך נאמנויות משלו. המפתח לכך היה הקניית השכלה מודרנית לקבוצה שזכתה לימים לכינוי 'האתיופים הצעירים', קבוצה שתחליף בתורה את דור מנצחי אדואה; שכבה חדשה בעלת יכולת ארגוניות ומקצועיות חדשות, שהוא הוא יהיה יוצרה ושליטה".

צעדיו השיקולים נשאו פרי. מנליק השני מת ב-1913, וליג' איאסו, יורש העצר שנטה אל האסלאם, הוחרם בידי נאמני השושלת הסולומונית ונציגי הכנסייה, עד שזכותו למלוך במקום סבו הופקעה ממנו. במקומו הוכתרה זאודיתו, בתו הצעירה של מנליק השני, וליג' תפרי מונה ליורש העצר שלה. לאחר מותה ב-1930 הוכתר ליג' תפרי למלך המלכים, היילה-סלאסה, אריה יהודה הכובש.

גלות וביקור בירושלים

היילה-סלאסה היה שאפתן, רפורמיסט וקנאי לתדמיתה של ארצו. הוא הוציא את העבדות מחוץ לחוק וביטל שיטות ענישה אכזריות כמו כריתת איברים. עם הכתרתו למלך אתיופיה, "הוא היה ללא ספק מחולל התמורות הגדול של התקופה...דרכו הייתה חדשנות הנשענת על המשכיות, מודרניזציה סלקטיבית, רפורמות המחוברות לאלפיים שנות אתיופיה".

מלבד תרומתו להפיכת אתיופיה למדינה מודרנית ומתקדמת, ארליך מתעכב, ובצדק, על כישוריו הדיפלומטיים יוצאי הדופן ובטיפולו במשבר, שפרץ בעקבות פלישת איטליה הפשיסטית לארצו ב-1936. משולהבים מהאידיאולוגיה הפשיסטית חסרת מעצורים, אנשיו של מוסוליני הנחיתו מהלומה צבאית על החיילים והתושבים האתיופים ופלשו לבירת אתיופיה, אדיס אבבה. היילה-סלאסה נדרש להכריע בשאלה גורלית: האם למות בשדה קרב ולהפוך לגיבור לאומי כמו קיסר אתיופיה תאודרוס השני, שב-1868 סירב להיתפס על ידי הבריטים, שפלשו לארצו, והתאבד בירייה.

היילה-סלאסה בחר ביציאה לגלות. "ב-28 בנובמבר 1935, כותב ארליך, "לאחר שהכתיב את צוואתו, יצא היילה-סלאסה מהבירה צופנה אל החזית. הוא התמקם בעיירה דסי. לבוש מדי קרב אייש היילה-סלאסה מקלע נגד מטוסים ובהליכותיו האצילות הרשים עיתונאים". באמצעות לעיתונאים הזרים שהתקבצו סביבו עמד על מצפונו של העולם: "האם העולם לא יודע שנותרתי להגן לא רק על עמי אלא גם על הביטחון הקיבוצי?". ואולם, זמן קצר לאחר הצהרה זו, נשא היילה-סלאסה את התואר המפוקפק של "המלך האתיופי הגולה הראשון". מלווה במשפחתו, עלה היילה-סלאסה על המשחתת הבריטית אנטפרייז  מנמל ג'יבוטי במאי 1936 והפליג לנמל חיפה. הוא שהה 15 ימים בירושלים. לאחר כן עבר לבריטניה, התיישב בעיר הנופש העתיקה באת' ומשם ניהל מאבק דיפלומטי לשחרור ארצו.

ב-30 ביולי 1936 ניצב בפני אספת חבר הלאומים בז'נבה ונשא נאום היסטורי: "אני, היילה-סלאסה הראשון, ניצב כאן היום לדרוש את הצדק המגיע לעמי ולבקש את הסיוע ש-52 החברות בחבר הלאומים הבטיחו להושיט כאשר הן אישרו לפני שמונה חודשים שמלחמה תוקפנית ומנוגדת לחוק הבין-לאומי הוכרזה על ארצי. (...) אם אירופה מתכוונת לעבור על כך לסדר היום, עליה להבין שגורל זה יהיה מנת חלקה". זעקתו התקבלה באדישות, ונבואתו של היילה-סלאסה התממשה על אדמת אירופה בצורה טרגית והרסנית ביותר. רק במאי 1941 שב הקיסר לארצו דרך סודן, מלווה בכוח גדעון בפיקודו של אורד וינגייט, שהורכב מחיילים בריטים ומחיילים אתיופים. הוא התקבל בהוד ובהדר על ידי עמו, וכוחות שהתנגדו לשובו, גורשו למחוזות מרוחקים או הוצאו להורג. 

המנהיג של אפריקה

לאחר הסתלקות הכובשים האיטלקים צץ איום חדש, שהפר את שלוותו של המלך. צעירים מהפכנים מהמזרח התיכון ואפריקה, שקראו לנהל מלחמה נגד הקולוניאליסטים האירופים, חתרו גם להיפטר מהדיקטטורים בארצותיהם. בניסיונו לדכא את התסיסה ואת רוחות המהפכה, היילה-סלאסה הפעיל את כל כובד משקלו המלכותי כדי להרגיע את הרוחות והצליח לכונן את הארגון לאחדות אפריקה שמרכזו באדיס אבבה. לפי ארליך, עצם הקמתו "היה ניצחונו הגדול של הקיסר. גם ניצחון אסטרטגי על מחנה שביקש לכונן אפריקה שלא יהיה בה מקום לקיסרות כקיסרותו, וגם ניצחון אישי, לו ולמעמדו". הוא נהנה מיוקרה אזורית ובינלאומית, הפך לדובריהן של מדינות אפריקה, המשוועות להיחלץ מציפורניו של הכובש המערבי ולזכות בעצמאות לאומית.

ארליך מתאר כיצד הפך הקיסר האתיופי למנהיגה של אפריקה, גאוותם של השחורים ומטרד למצפונם הפגום של המערבים הכובשים. ואולם, בעודו נהנה מאור הזרקורים, התסיסה נגד שלטונו לא שככה וסטודנטים משכילים בארצו חתרו תחת ממלכתו. במקום להיענות לדרישות הצעירים לאפשר התארגנות פוליטית ולהנהיג רפורמה חקלאית, הוא בחר לדכא את המרד באלימות, אולם לבסוף, בשנות ה-70 התארגנו כמה מקציניו, הפילו את הכתר מראשו והשליכו אותו למעצר בית.

היילה-סלאסה, שב-1935 נבחר לאיש השנה במגזין "טיים", נכלל ברשימת ה-25 האיקונים הפוליטיים הבולטים בהיסטוריה, הקיסר, שנתפש כהתגלמות האל עלי אדמות בעיני תנועת הראסטאפרי - סיים את דרמת חייו המרתקת ברצח. ב-1975 הוא נחנק למוות באמצעות כר  בידי כמה קציני צבא (התקשורת המקומית דיווחה אז שהוא מת בסיבכי נשימה הקשורים לניתוח הפרוסטטה וגופתו הוטמנה  במשך שנים בחצר ארמונו. רק ב-1992 נמצאו עצמותיו, ובשנת 2000 הוא זכה לקבורה רשמית בטקס דתי בכנסיית השילוש הקדוש באדיס אבבה, שבו השתתפו כמה מבני משפחתו, שבאו מארצות גלותם לחלוק לו כבוד אחרון.

ימי הדמדומים של שושלת מפוארת

הביוגרפיה שכתב ארליך סוחפת, אולם יש בה גם כמה מגרעות: בכמה מקומות בספר מסתננת נקודת מבט הגמונית, שמנסה להשכיח מקורות היסטוריים חלופיים וסיפורים שבעל-פה, שנמסרו מדור לדור לאורך ההיסטוריה. דוגמה מובהקת לכך היא אמירתו של ארליך כי זאודיתו הוכרה כ"קיסרית ראשונה מאז מלכת שבא", המתעלמת משליטה אחרת, יהודית המלכה, שמוצאה וקורותיה אמנם שנויים במחלוקת, אולם לפי כמה מסורות  היא שלטה ביד רמה בסוף המאה ה-10 במשך 40 שנים על העם האתיופי.

אפשר להבין מדוע רבים באתיופיה מתכחשים ליהודית המלכה, שלפי כמה מסורות, בהן המסורת היהודית באתיופיה, החריבה את ממלכתם, רדפה והורתה להרוג את מנהיגיהם הרוחניים ולשרוף כנסיות. ואולם, לא ברור מדוע חוקר, מומחה להיסטוריה של אתיופיה, מצטרף להתעלמות מהמסורת של קבוצה נרדפת, הפועלת בצל חברה נוצרית הגמונית.

בנוסף, ארליך מעודד אותנו לחשוב כי בימי זקנתו סירב המלך לעזוב את כס המלכות ולמנות לו יורשים, אולם בה בעת חושף בפנינו את אהדתו של המלך לתרבות ולהשכלה המערבית, את מאמציו הרבים להקנות השכלה מתקדמת לדור הצעיר, את מסירותו לזכויות האדם ולשוויון. ייחוסה המעמדי הנמוך של אמו, שממנו המלך לא יכול היה לברוח, סלידתו העמוקה מהתנשאותם של משפחות האצולה האתיופיות על עובדי האדמה וניסיונו הפוליטי הרב מעלים את האפשרות שייתכן כי המלך הבין שמלוכה אינה משרתת עוד את האינטרסים החיוניים של אתיופיה המודרנית. ייתכן שתיכנן להיות הקיסר האחרון ולסיים את שושלת המלכים, הדוגלת בחלוקה בין בני אצולה לפשוטי העם, אולם, ארליך לא מתייחס לכך.

עם זאת, זהו ספר מרתק וחשוב להבנת עולמו של אחרון מלכי המלכים האתיופים, שמילא תפקיד מכריע בעיצוב פני היסטוריה האתיופית והעולמית, במיוחד בשנות ה-30 וה-40. קריאת הספר היא הזדמנות נפלאה להיחשף לתקופת דמדומיה של השושלת הסולומונית המפוארת, ללמוד עליה ולהכיר אותה. דמותו של המלך היילה-סלאסה, המשתקפת בספר, היא דמות מורכבת, המשמשת מקור השראה לכל אדם רודף שלום וצדק, מחפש שוויון ושוחר חרות וחופש, המשווע להשתחרר מעול הכיבוש והדיכוי של כוחות זרים.