נגיף הקורונה מכונן את האינדיווידואל החדש המשוחרר ממבטו המשעבד של האחר

הישראלים הקדמונים, בהוראת מנהיגם משה נביאנו, מרחו דם חיה במשקוף ביתם והתכנסו פנימה, לבל יינגף אותם האל יחד עם המצרים. ליתר דיוק כדי שהאל ישחית רק את המצרים המשעבדים  ויפסח עליהם – היהודים המשועבדים. הסיפור במקורות היהודים מתמקד בהינצלות היהודים ובהיפגעות בכורי מצרים. אבל אפשר לשער כי מצריים שצפו בהתנהגות היהודים, נעלו את דלתות ביתם וניצלו; אפשר גם לשער, וזו השערה הרבה יותר סבירה, היו גם יהודים שלא נשמעו להוראות מנהיגם ונפגעו מהמגפה – מכת הבכורות.

המגפה – מכת בכורות – הייתה ממוקדת בנתח אוכלוסייה – בן בכור או בת בכורה. תכלית אחת ברורה לה: להוציא את היהודים מעבדות מצרית, ולהעניק להם חירות ועצמאות לאומית ובה בעת להעניש את המצרים על מעלליהם. משהושגה המטרה, היהודים יצאו מעבדות לחופש, המגפה התנדפה מאדמת מצרים, העם המצרי המוכה קם על רגליו, חי ונושם עד עצם היום הזה. היהודים, בני חורין ואדון לגורלם, בונים את ארצם המובטחת, מנהלים מלחמת יהודים פנימית נבנים, אם תרצו, לעיתים, נהרסים בה.

מאז מגפת הבכורות התרגשו על העולם מגפות מגוונות, אם להזכיר אחדות מן האחרונות: השפעת הספרדית, מגפת האדיס, מגפת אבולה ועתה מגפת הקורונה. כל אחת מהמגפות האלה בפוטנציאל עלולה לפגוע בכל אדם, אולם היא פוגעת בעיקר באותם אנשים שלא מאמצים את דרכי התנהגות המומלצות על ידי מומחים, מנהיגים. אמנם, למשל, אישה או גבר הנמנעים מהפקרות מינית, או משתמשים באמצעי מניעה, פחות ידבקו מנגיף האדייס מאלו הפזיזים. אלו היושבים בביתם, עוטים מסכות ושומרים על ניקיון, ידבקו פחות בנגיף הקורונה, ויתר הנגיפים, מאלה המרשים לעצמם לצאת ההוצאה חשופים, ומקימים מפגשים חברתיים בעת הזו. משמע, לכל המגפות, החל ממגפת הבכורות וכלה במגפת הקורונה, סימון משקוף הבית בדם; כיתוב על הדלת: אסור כניסה, או מתן הוראות: ליל סדר רק עם המשפחה הגרעינית; נעילת דלת הבית; חסימת הפה במסכה, הם התרופה, אם תרצו, נקודת התורפה של כל המגפות כולן.

אצל המצרי המשעבד, נגיף תחושת העליונות, הרצון לשלוט ביהודים ולשעבד אותם שלט בכיפה. באותה מידה אצל הישראלי הקדמוני חלחלה תחושת הנחיתות ותודעת העבד. את התודעה הכוזבת שהשתרשה ביחסי אדון-עבד היה הכרח לפרק באמצעות המגפה, הדם, או הפרדה בין המשעבדים למשועבדים, תוך הענקת חירות לעבדים, השתת עונש כבד על המשעבדים. משמע, התכלית הנעלה של נגיף הבכורות הייתה שחרור היהודים מעבדות.

אם כן, מה תכליתה הנעלה של מגפת הקורונה הרוגשת בימים אלה בעולם? אני מתפתה לומר כי האל, בעבור החילונים הגמורים, הטבע, הנחיתו את מגפת הקורונה על האנושות כדי לשחרר אותה מהשעבוד שלה עצמה.  

אין זה סוד כי אדם בן זמננו הוא משועבד על ידי זולתו. אין לאדם ישות קיומית עצמית או עצמאית, כי אם צל, השתקפות ומבט של זולתו. נערה או נער בן זמננו אינם אלא מותג, שורת הדפס על חולצתם, תמונה במגאזין, רכילות בדף האחרון בעיתון, השתתפות בתכנית טלוויזיה. "ראיתי אותך בטלוויזיה או קראתי עליך בעיתון", מקימים את האדם בן זמננו, מאשרים לו כי הוא חי ונושם. מגזרים אחרים הסולדים מכל המשאבים החילונים המקיימים האלה, כמו חרדים או בני כתות אחרות, מאשרים את קיומם בהכרת רבם כי הם תלמידים חכמים או בהקזת דם מגופם לאישוש קיומם. אף שהדרכים והשיטות משתנות, כל אדם בימנו מתקיים בזכות המבט או מחווה של האחר, הזולת.

משמע, אני הוא משועבד של אתה, אתם והם – הזולת. אדם החילוני סוגד לעצמו, אבל עצמי או האינדיבידואל מעולם לא יכול היה להתקיים בזכות עצמו, הוא נזקק למכונת הנשמה – האחר  הגדול ממנו, המגלה, המעריך, השופט, המאדיר והמשפיל והבונה או ההורס, מחייה או הממית סימבולית. באותה מידה, איש דת או המשתייך לכת כלשהי, אני שלו נבנה דרך מבט רבו או הגורו שלו, הרב והגורו, המתיימרים לייצג את רצון האל, העניקו תארים ודרגות קדושה למאמיניהם, מאמיניהם ביטלו את עצמם, הם הפכו למבט או המילה של אדוניהם, נציגי האל. אני המתוסבך, המתיימר להיות אינדיבידואל ועצמאי, תלוי ועומד, נושם וחי בזכות מבטו של אחר, הפך לעבד הנצחי של האחר.

 מכאן, בלי נימה של הפשטה, ברצוני להציע שתי סברות מן הרבות האפשריות. הסברה האחת, נגיף הקורונה אינו אלא התגשמות תפילתו הנסתרת, אם תרצו, שאיפתו החבויה של האינדיבידואל להיחלץ ממבטו השופט, המקיים והממית  של הזולת. בהתכנסותו לתוך כותלי ביתו, מחוץ ממבטו השופט של הזולת,  האינדיבידואל שוב יכול לאשר שמא הוא קיים, עומד בזכות עצמו – נגאל ממבטו המשעבד של הזולת וקונה את חירותו, מכונן את האני שלו האותנטי שלו.

הסברה השנייה, נגיף הקורונה אינו אלא תוצאה של רטט גופה של אדמה. האדמה, היא כמו כלב שירד עליו הרבה גשם, שחש צורר לנער את עצמו, להוריד מעליו את טיפות המים הנקוות עליו, מקררות את גופו. האדם הרובץ על האדמה, בלי להתחשב בכל היצורים כולם, תובע שלטון יחיד עליה. לפיכך אדמה מרטיטה את עצמה, מנערת מעליה את האנושות, מטבע הדברים אנשים שאחיזתם חלשה בקרקע, כמו הזקנים או חולים כרוניים, נפלטים ממנה בקלות ומתים. בדרך זו, אדמה יוצרת איזון, מחלצת את עצמה משיעבודו של אדם או ליתר דיוק יוצרת הרמוניה בין בעלי חיים אחרים ,שנדחקן הצידה, לבין אדם הניצב במרכז הארץ. בשעותה כך, אדמה מקיימת את עצמה ואת אדם, מוציאה לחירות את עצמה ואת האדם. רק עצוב שבתהליך התחדשות או שמירת ההרמוניה בטבע, אנשים מתים, כמו שבשחרור היהודיםמעבדות מתו רבבות בכורי המצרים.