יום שלישי, 23 במאי 2017

נספי מדבר האחרונים

הגם נהלך או נשב; הגם נחלום או נקיץ, זכור נזכור את בני עמנו אשר נספו במדבר שומם בבואם אל ארץ חפץ.
התאמין ידידי אם אספרה לך כי עת פסעו בארץ צייה שותפינו לגורל, עדה עדה מיישרת שורה, ריחפו מעל ראשיהם נשרים ואפפו אור חמה ברוגז פנים ובחימה, ואף שקדו בחקר מקור נקירתם, וטרטור טפר טריפתם. אלה נשרים, נשרים מנתרשלמה גרוניך ומקהלת שבא - המסע לארץ ישראלים, מנתרים סביב סביב סבים, ושוב ושוב שבים, מסלול חלום מאתרים ומכתרים; מכתרים ומאתרים. אלה נשרים רעבים, הם רבים, קרבים קרבים ואורבים. מפללים לנפול מקדימים, מבטחם תולים ביתומים נידחים, וחושקים ומחשקים בעולל טיפוחים.
אם שמוע תשמע, ידידי, על נשר אציל נפש אשר נשא עלם יפה תואר על כנפיו אל ראש ארמון מלכים מבוצר, אשר בתוכו שמורה בת מלך בכל משמר לבל תתבלבל בין זכר האדם ולבל תיבלל עמם, ונתן לה אותו לאישה, דע לך ידידי כי למטבע שני צדדים: והנה לך הצד הנסתר והבלתי-מסופר, עת נדדו אחינו אל החלום, נשרים נשתרכו אחריהם והסתודדו סביבם, וחישבו ליטול עולליהם ולשאתם אל אמירי אילנות, והיכן מקוננים קנים, והיכן מגדלים אפרוחיהם הם.
התאמד ידידי נכונה מה רבה הדאבה היא, ומה גדולה הדאגה היא אצל הורים המגדלים יוצאי חלציהם, אשר שומעים נשרים כנפים שמוטות נורים מהשמים, שמים מבט אימה אל עולליהם מחשבים מהלך ומאתרים פריצה בהגנה ובהשגחה. מה מעוררים רחמים וחמלה ילדים אשר נכרכים סביב קרסולי אביהם כקנוקנות הגפן ונצמדים לחזה אמהותיהם ככפות הדקל, הנלפתים סביב הגזע, בעוד אלה נושרים, ואלה אחיזה מחדשים ומחזקים.
הגם כמעט-כמעט הורים סומים, גרגרי חולות מדבר מלוחים דחוסים בין עפעפיהם ויצוקים בדמעות חרוכות וצחיחות, מקשיחים רפרוף רסיסים ומכשילים כושר צלול ראייה. קרני אור מנומרות בלבד מסתננות בעד אישוניהם, במבט קהה ומטושטש, והם בוהים בעולם לכיד ומלוכד, שאיבד את מאפייני חלקיו המרכיבים אותו, כאילו ילדיהם הם העולם, והעולם הוא ילדיהם, רואים אחדות אחת ומאוחדת.
אהה, הורים אומללים, פותחים וסוגרים פיהם כדג זה עתה משו אותו מן המים, ומשווע להרטיב גרונו בנוזלים משיבי חיים, פוצים פיהם ומחשבים לקרוא לילדיהם לעודדם ולחזקם. ברם מפיק קולם רפה, עמום למשמע הוא, לשונם תפוחה כלטאה שובקת חיים, מחמת צמאה ארוכה ומתמשכת לנוזלים, ואף מבוקעת לאורכה ומסודקת לרוחבה, והיא ממלאת את חלל פיהם, לא זעה ולא נעה.
מה גם סופות מקמרות חולות המדבר מסובבות סביב ציריהן, צווחות בחצוצרות צווחניות ורצחניות לתוך אפרכסות אוזניים רגישות, ומאיימות לנשלן ולהחרישן. לא קולות קרובים ולא קולות רחוקים קולטות אוזני האדם. והנה, אם כשלת לשמוע קול בתה האהובה; והנה בת כושלת לקלוט צליל אמה המרגיע והמפייס אף בת צמודה לאמה, ואם צמודה לבתה תמצאנה בימים הטובים ואף בימים נוראים תשאפנה זו אל זו.
ומה ייאמר ומה יוגד על חולות המדבר הנודדים האלה, אשר בנדידתם נשאו על חטוטרותיהם מיטלטלים ומערבלים רבים רבים מבשרינו, מעלים ומורידים, מורידים ומעלים. נחשול חול מקבץ נפשות חולמות, מערבל בנחשול חול מתקמר, זה בולע זה, זה בולע זה. גבנות החול מתנדפות ומתיישרות, גבנות חול נוצרות ומתגבשות ושוב גבנות חול מתיישרות ומשתטחות. דממה שוררת, רוח חרישית מרחרחת וגרגרי חול משיאה באוויר. שקט שוקט המדבר, מדבר שקט שוקט, ורק שקט קורא במדבר. אין זעקת ילד, אין זעקת אם, ואין קול אלוהים נשמע. חולות המדבר נרדמים שלווים, בחובם חולמים גדולים וחלומות גדולים צופנים, ואנחנו הנותרים, זוכרים את נספי מדבר האחרונים.

יום שני, 15 במאי 2017

אקסים ואיקסים

מרזחן, הבא נא לנו בקבוק יין אדום משובח וזוג ספלי אדירים בתוליים, שאיש מעולם לא נגע בהם, שהלא אליהם נפשנו יוצאת. כך ביקשתי בשבתי במרקדה על מושב מאריך רגל, סמוך למקום שבו מוזגים משקאות ממינים שונים.

ספלי יין במסבאה עוברים מיד ליד בין מסובים רבבה, וחלילה חוזרים, העיר ידידי והרביץ פיהוק משתומם, ואני הרהרתי ביני לביני: איזה תמים אני. אנשים חופשיים אנחנו, דלתנו פתוחה לרווחה לכל המבקש לבוא אליה, וכל המזדמנים לוגמים יינות באותם גביעים, אולם בין משקה למשקה, ספלי היין מחוטאים ומוגשים לאורחינו כחדשים, התערב המרזחן וליכסן אלי מבט מרצה.

מה אמר המרזחן - שמע ידידי, דלתנו פתוחה, ואנוכי קלטתי - דלתנו פרוצה להמון מזדמן. במרקדה המוסיקה פורצת בזעקה והאורות גלים גלים מזדלחים ברצפה. הבט, אמר חברי, ובעזרת אצבעו המזהירה מבטי נאחז בעשרות גברים מעוררי אימה; אלו מזעזעים במרץ מוטות של מכונות משחק, אלו מעלים מחירי ההימור, אלו שופכים כוסות יין הישר לקיבה, ואלו משחיזים מבטם ונועצים בחזיהן החשופים של עלמות נאות וענוגות.
פתע, המוסיקה הרועשת נחלשת, פסיעות בתבניות קצביות ואחידות נשמעות מעבר לחלונות המלבנים של המרקדה, עקב אחר עקב קול נקישות באות וקרבות. דלת המרקדה מתבקעת לאורכה ומולנו אישה מורמת בעקבי נעליים ארוכות ובעד זוג משקפיה האפורים עיניים חומות מתגלגלות והולמות בנו, ועשרות גברים חשופי חזה באים מכל פינה ומצטופפים סביבה; טבעת גברים ואשה מוכתרת. חיש קל, משום מקום, צץ איש זר, ותיכף ומיד מחליק עצמו בין מעגל הגברים ונעמד מול האשה. לכולנו נראה הזר זר לאשה, אבל הוא שולף מכיסו דף מוכתם ומקומט ושוטח אותו מול פרצופה. והיא ממלמלת: "כתובה".

עתה הנהנה האשה בראשה שוב ושוב. טבעת הנישואים שלה זהרה ואורה נשפך על פני הזר. יתר הגברים היטשטשו, ובה בעת הצטלצל זוג עגילי היהלום שלה בצדודיות פניה והתנדנד לצדדים. הזר, מעודד מהנהון הראש ומודאג מנדנוד העגילים, בהה בנזר הבריאה, האשה, אך פתע יד מוצקה אחזה בעורפו והעיפה אותו מחוץ למעגל הגברים. הוא נפל, התגלגל, התעשת וקם, ואט אט פוע אל העמדה, שבה מוזגים משקאות חריפים, וישב והניף ידו החלשה בתנועה עצלה.

חיש מהר ניגש אליו המרזחן. הזר צועק: הבא לי יין ישן בגביע בתול, שאיש לו נגע בו מעולם. אדוני, אמר המרזחן, כל הגביעים כאן משומשים, לפחות פעם אחת כל הגברברים הרוקדים במרקדה לגמו יין בכל אחד מהם, ברם לאחר כל לגימה, הגביעים מחוטאים ומוגש בהם יין לאורחים, ולכן יסיר נא אדוני כל דאגה מלבו.
והנה בידיים רועדות, מסיר משקפיו הזר ומרכיב אותם שוב, ובעודו חוזה בגברים מתגוששים בגוב אריות, רחבת המרקדה, טבעת גברים מתהדקת סביב האשה, והזר מוזג את היין הישר לתוך קיבתו, קם מתנודד פוסע אט אט, ובה בעת תוחב מישהו לשונו לאפרכסת אוזנו של עמיתו ולוחש: שוב האיש הזר הזה בא אל חמדת כולנו, בוא נקדים תרופה למכה, טרם יפרוש כסת סבלים ויבקש פרוטה מאהבת נעורנו, נרחיקהו ממנה. ככלל, אמר זה המיודע, בנוכחות אשה נהג בסבר פנים יפות בכל עלובי עולם ואפילו באלה המחלצים ממך זעם וזעף, ולכן הבה נצרף הזר במעגל הריקודים והיה האיש הרגיש שגורלו שפר עליו ובא וקרב אל נזר הבריאה, ואהבה האשה רוחב לבנו, וביקשה ביוזמתה להרחיקו הימנה, ורק בנו התאהבה.

והנה חיש מהר, כאילו נתגבשה רוח מתפתלת סביב צירה בלוליינות, הזר נסתחרר בתוך מעגל הגברים, פעם מנופפים אותו מעל ראשם, פעם מסובבים אותו סביבם, ופעם פולטים אותו החוצה ותיכף ומיד שואבים אותו פנימה. כמעט כמעט הוא איבד נשימתו, והאשה צווחה: די, די, אקסים, הניחו לו.

הזר הישיר מבטו אל הקול המושיע וחזה בדמות מסתחררת מולו ושאל: מה זה אקסים? אקסים אלו הם גברים, שביקשו את ידי בימי נעורותי, ולבי סגר את דפנותיו לפניהם ועד היום הזה הם נושאים שרידי אהבה בלתי-ממומשים. מדוע תקראי להם אקסים, חזר הזר, והאשה השיבה: כי עד אשר מצאתי את בחיר לבי, אותך, שבעים ושתיים פעמים סימנתי אות אקס ביומן שלי. פתע לבשו פני הזר ארשת שמחה, ומוצף בתחושת גאווה פקד אקס אקס ונדמה היה לו כאילו כולם חתומים במצחם אותות תסכול ודחייה בתבנית איקס.

עוד הזר שוחה בתחושת אופוריה, האשה הפנתה ראשה אל עדת הגברים וצלמה אותם בקריצה אחת מותאמת. אקס אחר אקס באו וניגשו אל הזר ולחצו את ידיו, והזר נראה מתפתל מכאבים בתום ההיכרות. האשה והזר, בעל ואשה, משולבי ידיים פסעו אל פתח המרקדה, ובהגיעם לאסקופה ראה הזר עדת נשים מתגודדת, אחת אחת באה ורצה וחפצה להימרח לחזהו, אקסיות חושניות למהדרין.


הכתובה, אמרה האשה, תוחבת ידה בתוך כיס מכנסיו של בעלה. הכתובה חקוקה בלוחות לבי, הכתובה חרותה בדפנות לבך, אין צורך לשלוף אותה כל אימת שאקסים מוקסמים ואקסיות מכורסמות משרידי אהבה מכתרים אותנו ונמרחים לחזנו, אמר הבעל לאשתו. הפעם הזאת, בני הזוג התבוננו זה בזה, שילבו ידיים ושבו אל ביתם, ומחפשי שרידי אהבה התאדו משדה ראייתם כרוח רפאים.

יום חמישי, 22 בספטמבר 2016

השתלבות מתוך עוצמה

 המבט לאחור הוא הכוח שמניע את התנועה קדימה * הכרה בעבר המפואר של הקהילה היא המפתח להשתלבות מוצלחת בחברה הישראלית

מאת גרמאו מנגיסטו

במשך חמש השנים האחרונות נוכחתי באירועים מרכזיים אשר התרגשו בחיי הקהילה. תיעדתי, פירשתי וניתחתי את פעולותיהם ומחשבותיהם של מנהיגי הקהילה, זקניה, צעיריה. אחת התובנות המרכזיות שהגעתי אליהן היא: בני הקהילה, מי פחות ומי יותר, מביטים לאחור במורשתם התרבותית והדתית ודוהרים קדימה. המבט לאחור הוא הכוח המניע את התנועה קדימה, האנרגיה המציתה את השאיפה להשתלב בחברה הישראלית, מתוך עמדת כוח וגאווה.

המבט לאחור מגולם בשאלות יסוד. השאלה הראשונה מתמקדת בבירור הזהות הגלותית – מי הייתי, מה היו הערכים שהנחו את התנהלותי בחיים הגלותיים? השאלה השנייה מתמקדת בזהות העכשווית המתהווה: מי אני בהווה, מה מקומי, תפקידי, זהותי והחזון שלי בחברה החדשה? השאלה השלישית היא תולדה של שתי השאלות הקודמות, או ליתר דיוק נגזרת מהן: כיצד אני משלב את האני הקודם שלי באני החדש, כדי שאהיה אדם בעל תוכן, אופי ומשמעות לעצמי ולזולתי? 

כל איש ואישה, כל נער ונערה, מתחבטים בשלוש שאלות זהות אלה. ברם כל אחד מהם מקנה חשיבות שונה להיבטים השונים של הזהות. יש מי  שרואה בעבר שלו עמוד שדרה להתנהלותו בישראל, עמוד שדרה שעליו נבנים ערכים חדשים.  יש מי שרואה בעבר מעין גשר שעליו הוא דורך כדי לעבור אל העולם החדש, העולם שבו ייוולד. ויש מי שמניח לפניו את האני הקודם ואת האני החדש שלו בדרגת האפס, אם תרצו, בשוויון מוחלט, ומחפש את נקודת האיזון, כדי לבנות את עצמו מתמהיל של העבר וההווה. 

צירי הזהות

המיקום היחסי של בן קהילה על ציר שלוש הזהויות הוא גורם מכריע בתחושת השליחות שלו למען קידום האינטרסים החיוניים של קהילתו. ביתא ישראלי או ביתא ישראלית, אשר רואים בעברם עמוד שדרה להתנהלותם בישראל, הם הראשונים לפעול כל אימת שנפגעת קהילתם או מוכחדת זהותם ומורשתם. קל לזהות אותם, אחד מסימני ההיכר המובהקים המאפיינים אותם הוא הדחקתם מהשיח הפוליטי, התקשורתי והציבורי הרחב.

הממסד הרבני והשלטוני מסמנים אותם ומרחיקים אותם מכל טובין של המדינה. אפילו בני קהילה אחרים מגויסים לרמוס אותם, להכפיש את שמם ולהמעיט בתרומתם לקהילה ולחברה.
אלו הרואים באני האותנטי ובמורשת אבותיהם ואימהותיהם כדבר שאבד עליו הכלח, שכל ייעודו לשמש גשר מעבר, מייחסים משקל נוצה לתחושת השליחות לקהילה. קיומה של קהילה בעלת זהות מגובשת וגאה מרגיזה אותם כמו רצועת בד אדומה המונפת בפני שור פראי.

הסלידה מעצמם, ממורשת אבותיהם ומתורת אימהותיהם, מזכה אותם בחיבוק אוהב של הממסד הרבני והשלטוני, ופותחת בפניהם במות נרחבות ויוקרתיות לבטא את עמדותיהם בנושאים צרים וקבוצתיים.

אלה הרואים את האני הקודם, כלומר את מורשת אבותיהם, כשקולה לערכים הנרכשים בחברה החדשה, זוכים ליחס פושר, לעיתים מורכב, בקהילה ומחוצה לה. חלק מבני הקהילה רואים בהם דוגמה ומופת לשילוב מושכל בחברה הישראלית, תוך שימור צביון העבר. אחרים מתייחסים אליהם בחשד, כאילו אינם אלא מתחזים, המדברים בלשון כפולה, חובשים שני כובעים - באים אלינו עם כובע ידידותי, אבל מדברים עלינו מרחוק בכובע עוין.

כך גם החברה הכללית מזהה אצלם פרצוף כפול: מצד אחד רואים אותם מדברים בשפה רהוטה, נוהגים כמוהם, ובה בעת מזהים אצלם תכונות בולטות, שמכנסות אותם אל הקהילה.

מתעוררים מהתרדמת

בחלוף השנים חלו תהפוכות בשלושת צירי הזהות: בשלב הראשון היה תור הזהב של הרואים במורשת אבותיהם ותורת אימהותיהם עמוד שדרה שסביבן נבנים חייהם החדשים בישראל.  מאוחדים יצאו להגן על זהותם, מורשתם ופעלו לקידום מעמדם והשתלבותם בישראל.

בשלב השני עלה קרנם של אלה שרואים בעבר שלהם גשר מעבר. הם השילו מעליהם, הן מרצונם החופשי והן בעידודם של סוכני הקליטה, כל צביון קהילתי ושאפו בכל כוחם להפוך לישראלים. כאילו אי אפשר היה להיות ישראלי עם זהות ביתא ישראלית. הם ראו בסממנים גלותיים אבן נגף, שמסכלת את השתלבותם. לפיכך שאפו בכל כוחם להיפטר מכל שרידי העבר.

בתום תקופת הדהירה העיוורת ומירוט הזהות העצמית והקהילתית, יותר ויותר אנשים בקהילה התחילו לעצור לרגע ולשאול שאלות: מי אנחנו, האנשים הרצים ערומים? לאן ברצוננו להגיע בלי גלימת תפארתנו, בלי כתר ראשנו, נטולי מזון לגוף ורוח לנשמה - מורשת אבותינו, תורת אימהותינו?

העצירה הפתאומית, לחיצת פתע על הברקס, זיעזעה את הקהילה ואת החברה הישראלית בכללותה. הצעירים פתאום גילו כי הם עומדים בעולם ערומים, ביודעין או שלא ביודעין, לאחר שאיבדו את שמם, זהותם, משפחתם ואורחות חייהם.

הם גילו כי הבריחה מהעצמי לא רק בלתי אפשרית, אלא גם מסיבה נזק כמעט בלתי הפיך. הם ידעו ידיעה ודאית וברורה את העובדה המרה והמעוררת: אדם שבורח מעצמו אינו יכול להתקדם, אלא רק לדשדש במקום. אפילו אם ירחיק לכת, החיים שלו יהפכו לנטולי משמעות, וחלל ריק ושיממון יהיו מנת חלקו. בושה וכלימה ייסרו ויכרסמו את נפשו עד אחרית ימיו.

בני הקהילה מתעוררים מתרדמתם. מקטן עד גדול הם מתחילים לפעול לשילובם המוצלח בחברה הישראלית, תוך שימור המורשת התרבותית והדתית שלהם. משתלבים בחברה הישראלית מתוך עמדת כוח, ולא מתוך חולשה.

אנחנו ביתא ישראל מגיעים עם היסטוריה, תרבות ואמונה מפוארת. דרכנו ומורשתנו לא רק ישמשו מצפן רוחני ומוסרי לילדינו, אלא יהפכו נכס צאן ברזל לכלל ישראל ולעם היהודי. ההיסטוריה והמורשת שהבאנו עמנו ייחקקו בפסיפס הזהות הלאומית וההיסטוריה הישראלית והיהודית.
הזעזוע בחברה הכללית חולל שינויים מרחיק לכת. קובעי מדיניות, המוסד הרבני, התקשורת, בתי המשפט והציבור הכללי קמים לבוקר חדש. כל הנחות העבודה שלהם נכשלו. השאיפה שהדור המדבר יעלם מהעולם בלי להוריש את עברו לצאצאיו מתבדה. בני הקהילה יוצרים חזית אחידה ופועלים במרץ להשתלב בחברה הישראלית מתוך עוצמה, ולא מתוך כפיפות קומה.

פתע פתאום העיניים נפתחות לרווחה. משרדי הממשלה וכל הגופים רואים את העוולות שנגרמו לבני הקהילה לאורך השנים. משרדי הממשלה מתכנסים לדון בשילוב בני הקהילה ופועלים במרץ לשינוי התפיסה הפטרנליסטית המאפיינת את מדיניות הקליטה. לשופטים נופל הפור, ועוולות ואפליות מתמשכות פתאום נתגלו לעיניהם. רק לאחרונה בית הדין לעבודה הכיר באפליה בשכר כהני הקהילה. 

אחר ניסיונות חוזרים ונשנים להשתלב בחברה  הישראלית תוך ביטול עצמי, בני הקהילה גילו את סוד כוחם. המבט לאחור, הכרה בעברם המפואר, הוא הכוח המניע את השתלבותם הבטוחה והמוצלחת בחברה המודרנית הישראלית. רק השתלבות מתוך עמדת כוח, המתבטאת במודעות עצמית וקהילתית, תאפשר את צמיחתו של דור ישראלי חדש, מועיל לעצמו ולעמו.


יום ראשון, 29 במאי 2016

יציאת אתיופיה

יום הזיכרון לנספים בסודן ובמסע לישראל שב ומציף את סיפורי הגבורה ואת רגעי האימה בדרך להגשמת חלום העלייה * "ככל שהדור הצעיר יכיר את מורשת אבותיו, כך יטיב להשתלב בחברה הישראלית", אומר מלקו טקה, יו"ר ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה 
מאת גרמאו מנגיסטו
יוצאי אתיופיה רבים מתכנסים בהר הרצל ביום הזיכרון לנספי סודן להתייחד עם זכרם של הנספים. בני משפחות שחוו על בשרם את תלאות המסע ואת אובדן יקיריהם והדור הצעיר שנולד בישראל חולקים כבוד וזוכרים את הנספים.
במהלך השנה כל משפחת אבלה בדרכה שלה. ביום הזיכרון כל המשפחות מתכנסות בהר הרצל, סביב האנדרטה שמנציחה את שמות הנספים.
התלאות והאובדן שהקהילה היהודית עברה במסע לישראל דרך סודן ודרך אדיס אבבה, טרם סופרו במלואן. אולם עם השנים חומת השתיקה אט אט נפרצת. משפחות מחפשות גופים ואנשים פרטיים כדי לספר  על האובדן וגם על הניצול שעברו, הן על ידי הסודנים המקומיים והן על ידי פעילי עלייה יהודים.
בחודש השמיני להריונה יצאה אישה למסע כיסופים לארץ ישראל. לאחר שעברה טלטלה מתמשכת במשך חודש, היא כרעה ללדת באמצע שום מקום, בין אתיופיה לסודן.
"זה היה באמצע החורף, הקור חדר לעצמות", נזכר אב המשפחה. "היינו צריכים לשמור על חום גופה של התינוקת, לכן ניגשתי לכפר  מקומי, קניתי תיבה, ובתוכה שמתי את התינוקת. כך היא שרדה את הקור".
החורף הקשה חלף, ובמקומו הגיע קיץ קשה הרבה יותר. "החום, הרעב והצימאון הכו בנו. לבת הזוג שלי לא היה מספיק חלב להניק את בתנו הקטנה בת החודש וחצי. לא היה לה סיכוי לשרוד, והיא נפטרה בטרם הספקנו להעניק לה שם".
ההורים הגשימו את החלום, הגיעו לישראל, וכאן נולדו להם ילדים נוספים. הם נמנעו מלספר לילדיהם על הבת שאיננה. "היה לנו קשה לחזור לאירוע הטראומטי, בחרנו לחיות בהכחשה".
בחלוף עשרות שנים עלתה יוזמה לרשום את שמות הנספים ולהנציח את זיכרם באנדרטת הזיכרון לנספי סודן בהר הרצל ובכפר סבא, מקום מושבה של המשפחה.  
יו"ר ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה, מלקו טקה, שהכיר את ההיסטוריה של המשפחה, פנה אליה לפני מספר שנים וביקש לרשום את הבת באנדרטה לזכר הנספים בכפר סבא.
"הצעתי להם לקרוא לה הלמיטו (את החלום). המשפחה אימצה את השם באהבה והערכה, כי הוא סימל את החלום של המשפחה ושל הקהילה כולה, אשר בשמו רבים כל כך שילמו בנפש יקיריהם". 
מלקו עצמו איבד גם הוא את בתו במסע לישראל. "הבת שלי נולדה בתחילת שנות ה-80, בזמן שהיהודים התחילו לעזוב את הכפרים ולצאת למסע לישראל. בשל כך קראתי לה ירושלים. אני עסקתי בהצלת יהודים דרך קניה, בתי יצאה עם  אמא שלה דרך סודן. לא יכולתי להציל אותה, היא נפטרה בסודן". 
מולו מלקו נזכרת במסע: "לאחר מסע ממושך ברגל הגענו לסודן. התנאים היו כל כך קשים, שאפילו המילים לא יכולות לתארם. יום אחד הגיעו שוטרים סודניים למקום שבו גרנו, עצרו את בן הזוג שלי, הכו אותו קשות וניסו לאלץ אותו להודות שהוא יהודי שעוזר ליהודים אחרים לעלות לישראל. הוא הכחיש בתוקף את זהותו, וטען שאנחנו פליטים שמחפשים פרנסה".
כל אותו זמן אחזה מלקו בידיה את בתם בת ה-5 ואת בנם בן השנתיים. "הילדים ראו את ההשפלה והסבל. כשהשוטרים ראו שהוא לא משתף פעולה, הם פנו אלי, גררו אותי על האדמה ודרשו ממני להודות שאני יהודייה. משלא נשברנו, השוטרים הסודניים השליכו אותנו לכלא. אני הייתי בהיריון וילדתי בכלא. אסירים יהודים עזרו לי. בזמן שהיינו בכלא יהודים טובים נתנו לילדים שלי קורת גג, אבל הילדים לא שרדו את המחלות, הרעב, הצימאון וההשפלה, ושניהם נפטרו".
בישראל נולדו לזוג ילדים נוספים, ובמשפחה מרבים לספר על הילדים שנפטרו בסודן. "הילדים שלי שואלים איך קוראים לאחות ולאח שלהם, למי הם הכי דומים. דרך הסיפור הצלחנו להנציח את הזיכרון", מספרת האם.
היום שמות הילדים מונצחים בהר הרצל ובכפר סבא. "כשאני רואה את השמות אני מרגישה הקלה מסויימת. בשבילי זה כמו קבר שאפשר לבכות עליו".
למרות המחיר הכבד ששילמה, מולו לא מתחרטת שעלתה לישראל. "איבדתי את ילדיי היקרים לי מכל. אני מתייסרת ושואלת את עצמי: למה לקחתי את הילדים שלי לסודן, חשפתי אותם למחלות, לרעב ולצמא? אולי אם הייתי מחכה קצת, היינו יוצאים דרך אדיס אבבה, והילדים שלי יכלו להגיע בחיים לישראל. אבל מעולם לא אמרתי 'הלוואי שלא הייתי חושבת לעלות לישראל', כי בעלייה מימשתי את החלום של אבות אבותיי".

אונס וניצול

מתוקף תפקידו כיו"ר ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה, מלקו פועל ללא לאות להביא להכרה בפעילי עלייה כאסירי ציון, להנצחת זכר הנספים ולתיעוד סיפור המסע. 
הוא מספר על נשים שמגיעות אליו בסתר ומבקשות לספר סודות ששמרו במשך עשרות שנים. "פעילי עלייה, שמכונים קומיטי, אשר פעלו לעליית יהודי אתיופיה דרך סודן, ניצלו את המעמד שלהם וקיבלו טובות הנאה חומריות ומיניות. משפחות שהיו להן בנים בלבד חיכו חודשים ארוכים לעלייה. משפחות עם בנות, בייחוד בנות יפות, קודמו לראש התור. הפעילים ניצלו את הבת מינית, ובתמורה זירזו את עליית המשפחה".
לדבריו, פעילי עלייה כללו ברשימת מקבלי הסיוע את המתים בכל משפחה ולקחו לעצמם את הכסף והסיוע החומרי שניתן על ידי מדינת ישראל והארגונים הבינלאומיים.
הוא מספר בכאב גם על  נשים שעברו אונס על ידי סודנים, והדבר גרם למשבר במערכת היחסים בין בני הזוג. "למרות שאף אישה לא הלכה עם הסודנים מרצונה, היו גברים שראו בנשותיהם אשמות".
אשמת הקורבן מוכרת בתרבות האתיופית. גבר שתפס את אשתו עם גבר זר היה הורג גם את האנס וגם את אשתו. לפיכך הנשים נמנעו מלספר לבעליהן עלמה שעברו.  זוגות רבים שעברו את ההשפלה לא הצליחו לשמור על המערכת הזוגית בישראל.

חשיבות הזיכרון

מלקו מדגיש עד כמה חשוב להנחיל את סיפור המסע לבני הדור הצעיר. "אנחנו שונים במראה החיצוני מהיהודים שהגיעו מארצות אחרות. מה שמשייך אותנו לעם היהודי הוא היותנו יהודים, שחולקים היסטוריה משותפת וחלום משותף, שתמציתו לשוב לירושלים ולחיות בה כבני חורין. 
"באתיופיה לא היה חסר לנו כלום. עסקנו במלאכות יד מגוונות, עיבדנו את האדמה, פרנסנו את עצמנו בכבוד. אבל כל יום כהנינו ציוו אותנו: אל תבנו בית יציב, כי מחר אנחנו שבים לירושלים.  בגלל ששמרנו על אמונתנו, הכנסייה הנוצרית רדפה אותנו. ניסו לנצר אותנו, כהנינו גורשו. אבל הם לא נשברו, הצליחו לשמור על יהדותם ולהשיב אותנו לירושלים.
"הדור הצעיר חייב להעמיק ולדעת על מורשת אבותיו, על המחיר הכבד ששילמנו במסע לירושלים. הנחלת זכרון נספי סודן יכולה לחזק את הדימוי העצמי של צעירי הקהילה ואת הגאווה שלהם במורשת אבותיהם.
"עד לא מזמן הצעירים שנולדו בארץ חשבו שההיסטוריה שלהם מתחילה ומסתיימת בישראל, ואף ניסו לאמץ תרבות זרה מאפרו-אמריקאים. היום הם יותר ויותר רוצים להתחבר להיסטוריה של קהילתם, צמאים לשמוע על מסע העלייה דרך סודן. ככל שהדור הצעיר יעמיק להכיר את מורשת אבותיו, כך יטיב להשתלב בחברה ישראלית. רק אדם שיודע מאין בא, יודע לאן מועדות פניו". 


יום חמישי, 19 במאי 2016

נאום טקס קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 18 במאי 2016

מאת גרמאו מנגיסטו
חברי נשיאות נכבדים, חברי סגל אקדמי ומינהלי, חבר הנאמנים אדוני ראש העיר חיפה, יונה יהב, בני משפחה וחברות וחברים יקרים. כמובן, עמיתי מקבלי תואר דוקטור לפילוסופיה - ברכות, התואר הנכסף בידינו!
קהל נכבד, הרשו לי לפתוח את דברי בסיפור אישי: נולדתי לאמי בליינאש גיטהון, זיכרונה לברכה, לאבי מלקמו מנגיסטו ייבדל לחיים ארוכים. בעבור הוריי הייתי כספת אנושית סודית, אשר בה הפקידו שנה אחר שנה משפט זהב אחד: הצמא הולך לבאר; החולה הולך לרופא, המאמין הולך לבית אלוהים ואנחנו – הולכים לירושלים. (יכול להיות שבאמהרית זה נשמע יותר טוב). מ­כל מקום, אפוא, הוריי האמינו כי בירושלים אגיע לכלל שלמות ולמיצוי הפוטנציאל האישי הגלום בי.
והנה היום אני ניצב בפניכם גאה ומתרגש, יחד עם עמיתיי, מגשים את משאלת לב הוריי. הישגי האקדמי הצנוע הוא דוגמה למימוש חלום של משפחה ושל קהילה, אשר פיללו ופעלו במשך דורות רבים לשוב לארצם ולחיות בה בני-חורין.
ההישגים האקדמיים של כולנו יחד ושל כל אחד מאיתנו לחוד, הם מימוש חזונה של אומה החותרת לבנות חברה נאורה ומתקדמת. בעצם, השיגנו האקדמי הוא ביטוי מובהק לשאיפתו הבלתי פוסקת של האדם ללמוד, לחקור ולגלות את עצמו ואת סביבתו.
היום, כשאנו מתכנסים לחגוג את קבלת התואר, זו הזדמנות נפלאה להודות בשמי ובשם עמיתיי לאוּניבֶרסיטת חיפה, אשר יצרה את התנאים האופטימליים למימוש שאיפותינו. רכשנו ידע מדעי עדכני ומתקדם, המציב אותנו בחזית הקהילה האקדמית, התורמת להתפתחות החברה האנושית. רכשנו מקצועות במגוון תחומים, המאפשרים לנו למלא תפקידים משמעותיים בחברה.
זכינו ללמוד את רזי המדעים והמקצועות ממורות וממורים מעולים. זכינו לליווי מקצועי מסור מצוות ההנהלה, המזכירות ומאנשי הרשות ללימודים מתקדמים.
מלבד הכשרת דור חדש של חוקרים ואנשי מקצוע במגוון תחומים, אוניברסיטת חיפה לוקחת אחריות חברתית ודוגלת בהנגשת ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות מוחלשות בחברה. בכך היא תורמת תרומה משמעותית לצמצום פערי ידע והכנסה.

יש עוד תחומים רבים שאוניברסיטת חיפה יכולה לחולל בהם מהפכה של ממש  ולשמש דוגמה ומופת לאקדמיה בישראל, תוך מתן מענה לשלוש שאלות מרכזיות: האם יש ייצוג הולם במקצועות היוקרתיים לכל הקבוצות המרכיבות את החברה? האם במהלך הלימודים הסטודנטים נחשפים  לידע אנושי מקיף ועשיר, ללא הטיה תרבותית? האם נעשה איזון הולם בין נכסי העבר לבין הידע העכשווי המשתנה תדיר?
ועתה, עמיתיי הדוקטורים, הבה נדבר עלינו. היום אנחנו פורשים כנפים, יוצאים את שערי אקדמיה מצוידים בידע מדעי ומקצועי מתקדם. לכל אחד ואחת מאיתנו יש פוטנציאל למלא בעתיד הקרוב תפקיד משמעותי ומשפיע בתחום הכשרתו. הבה ניקח אחריות חברתית בכל תפקיד אשר נמלא.
אם תפקידנו הכרעת דין, נדגול בקידום ערכים דמוקרטיים וזכויות אדם, נתרחק מדעה קדומה וממשפט איפה ואיפה בין אזרחי המדינה.
אם מלאכתנו באמנות, לא נסתפק בשיקוף פני החברה, אלא נהווה את קולם של חסרי הקול, נטפח ערכים בונים ומועילים כגון אהבת אדם, ערבות וכבוד הדדי ונוקיע התנהגויות ותפיסות מזיקות, כמו גילויי אפליה וגזענות.
אם נעסוק בכלכלה ובעסקים, נפעל לצמצום הפערים הסוציו-כלכליים הזועקים בחברה.
בכל תפקיד אשר נמלא, ניקח אחריות חברתית ונפעל לפיתוח ישראל מתקדמת, נאורה ושוויונית יותר, אשר מאפשרת לכל אזרח - בלי הבדל דת, גזע, מין וגוון עור, לממש את הפוטנציאל הגלום בו.
עם פרופסור אלי אברהם, המנחה
ומקור השראה שלי
לבסוף, אני רוצה להודות בשמי ובשם עמיתיי לכל מי שהיה שותף  למסע המרתק והתובעני: המסע אל הדוקטורט. תודה למנחים ולמנחות מעוררי ההשראה, שהובלתם אותנו בדרך המלך במבוך האקדמי, מצעדינו הראשונים ועד קו הגמר. תודה לצוות מזכירות החוגים, לצוות הרשות ללימודים מתקדמים ולצוות הספרייה, על הליווי המקצועי, המיומן והמסור - בזכותכם המסע שלנו הפך לאפשרי.
תודה לבני משפחותינו היקרים: על ההבנה והתמיכה, על הנשיאה בעול הבית ועל העמידה לצדנו גם ברגעי משבר ולחץ. ואלוהים יודע שלפעמים זה היה מלחיץ! אלמלא אהבתכם ותמיכתכם, לא היינו עומדים כאן היום ומגשימים חלום.  
תודה 

יום חמישי, 7 בינואר 2016

"רואים את השמיים, אבל לא יכולים לתפוס אותם"



תושבי גן יבנה מהקהילה חיים בשיכונים דלים, מוקפים בווילות מפוארות * יוצאי אתיופיה הוותיקים עזבו את השכונה, ואת מקומם תפסו עולים חדשים * הקשישים מתמודדים עם מצוקה קשה, הצעירים שומרים על אופטימיות

ሰማይን ማየት እንጂ መጨበጥ አይቻልም

በጋን ያቭኔ ያሉ ኢትዮጵያውያን ይሁዲዎች የሚኖሩት በደካማ ሰፈሮች ውስጥ ሲሆን የተከበቡት ግን በተዋቡ ቪላዎች ነው።

מאת גרמאו מנגיסטו

לא פעם פעילים חברתיים בקהילה ומחוצה לה מתחו ביקורת נגד שיכון ישראלים יוצאי אתיופיה בערים ושכונות מוחלשות. היווצרות שכונות כמו קרית משה ברחובות ורמת אליהו בראשון לציון שימשו דוגמה מוחשית לחוסר אינטגרציה בינם לבין יתר עדות ישראל. אילו שוכנו העולים בישובים מבוססים היו מתערים מהר יותר בחברה, טענו הפעילים.
שוחחנו עם תושבים מהקהילה בגן יבנה, מועצה מבוססת יחסית,  כדי לעמוד מקרוב אם שם באמת הקהילה מתערה בחברה. המציאות הרבה יותר מורכבת.
תושבי גן יבנה ממוצא אתיופי מתגוררים בעיקר בשלושה רחובות: רחוב בן-גוריון, הרצל ושבזי. לו גדולי האומה, על שמם קרואים רחובות אלה, היו רואים את ההבדל התהומי בין תושבים שחומי עור לתושבים לבנים, הם ודאי היו מתהפכים בקברם.
בני הקהילה שוכנים בבניינים ישנים של שלוש-ארבע קומות, אשר נראים כמו שריד מעידן אחר, לצד וילות וקוטג'ים. הבניינים גבוהים מדירות הקרקע, אבל הגובה כאן לא מסמן רמה או איכות, אלא ההיפך הוא הנכון.

אחת הנשים היטיבה לתאר את ההבדלים בין מרחב הקיום של בני הקהילה לשאר התושבים: "אתה רואה את השמיים, אבל אתה לא יכול לתפוס אותם בידיים". דירות הפאר קרובות, אבל אינן בנות השגה.

עצם הימצאות בני הקהילה בישוב מבוסס, אין משמעותה שהם נהנים מאיכות חיים גבוהה. אומרים כי בודדים מבני הקהילה רכשו וילות במקום, אבל אלה אנשים נעלמים, חלק בלתי נפרד מנוף הווילות. 
יוצאי אתיופיה הגיעו לגן יבנה החל משנות ה-90', אבל רק לפני מספר חודשים הניחה המועצה אבן פינה להקמת בית כנסת ראשון לעדה. סמוך לכביש ראשי סואן מתנוסס שלט ענק על עמוד חשמל ועליו המודעה: "המועצה המקומית גן יבנה מקימה בית כנסת לקהילת עולי אתיופיה. שלכם ובשבילכם". שטח שלט הפרסום קרוב בגודלו לשטח המיועד למבנה. בינתיים השטח כבוש שמיר ושית, סממני בנייה עוד לא נראים באופק.
בני הקהילה הוותיקים עברו קשיים רבים, ביניהם חוסר נגישות לתחבורה ציבורית. "נכנסנו בשנות ה-90', הכביש המוביל לאשדוד נסלל מאוחר יותר. נאלצנו לחכות לאוטובוס שלוש שעות", נזכרת מלסו מהרה. "היום המצב לא מושלם, אבל השתפר בהרבה. מחכים חצי שעה בערך".
 היא מספרת שעברה לגן יבנה מקרית אתא בעקבות בני משפחה שהגיעו למקום. "מתווכי דירות הביאו אותנו לראות את הדירות בשעות חשיכה, האיצו בנו לקנות מהר, אם נתמהמה מישהו אחר יקדים אותנו".
במהלך השנים מהרה גילתה תופעה מוזרה: התושבים הוותיקים מבני הקהילה נוטשים את דירותיהם ועוברים לערים אחרות. "חלק מהדירות בנות שני חדרים וסלון. משפחות מתרחבות, רוצות דירה גדולה יותר, כאן בגן יבנה הווילות יקרות, לכן עוזבים למקום אחר, שאפשר לקנות דירה גדולה במחיר סביר", היא מסבירה.

"יש פה דירות שנמכרו שלוש פעמים: בהתחלה פרנג' מכר לאתיופי, אחר כך אתיופי ותיק מכר לאתיופי עולה וכך הלאה. במבנה הזה ברחוב שבזי אין היום פרנג' אחד לזכר".
אחד הרוכשים האחרונים (שביקש להישאר בעילום שם) מספר: "הרבה שנים מאז שעזבתי את הבית שלי באתיופיה הייתי ללא דירה, וכל כך רציתי שתהיה לי דירה שוב. האדם שמכר לי את הדירה קנה בית באשקלון, הוא היה ותיק יותר ממני בישראל.
הרבה מהשכנים שלי מכרו את הדירות שלהם, השאירו אותי לבד עם דיירים חדשים עוד יותר, והלכו לערים אחרות.
"אנחנו הנותרים מחכים עד שהדירה תימכר. תבין, אנחנו מתקשים להגיע לאירועים, אנשים מתקשים להגיע אלינו. המשפחות שלנו בערים אחרות לא כל כך שמחות כשאנחנו עושים אירועים".


אל תשליכני לעת זקנה

זקני הקהילה הם כנראה החוליה החלשה והנפגעת ביותר. בעקבות עלייתם ארצה הם מנותקים מהקהילה הרחבה יותר, ומנותקים עוד יותר מהסביבה החדשה בגלל קשיי שפה.
 "החיים כאן יכלו להיות נפלאים", אומר איש זקן בלבוש מסורתי (סירב להזדהות בשמו, אך הסכים להצטלם). "מה חסר, אתה שואל? השפה, אני לא שומע מה אומרים בעירייה, הם לא מבינים מה אני אומר. אני נאבק לשרוד מקצבת הזקנה. יש עובדת סוציאלית מהקהילה, היא יושבת במועצה, לפעמים באה, אבל אין עזרה".
גם תזזו אצנפה בת ה-75 מבטאת אותה מצוקה, שהפכה מנת חלקם של זקני הקהילה בגן יבנה. "לזקנים בערים שונות נותנים מתנות, נותנים תמיכה. אני זקנה, בעלי זקן, קר לי בחורף. אני פונה בבקשה תנו לי שמיכה, הם אומרים לי: 'תקופת הזכאות שלך חלפה, את כבר לא עולה'.

"ילדיי חלקם מתו, חלקם יצאו מהבית. אני חולת סכרת, שש שנים לא יצאתי מגן יבנה. קשה לי ללכת, אני נעזרת במקל. אנחנו מקבלים ביחד פחות מ-4,000 שקלים מביטוח  לאומי. אנחנו חיים במצוקה, ישנים על מיטה ישנה, יושבים על כיסא ישן מאוד, לבעלי אין שפה, לא מסוגל ללכת למועצה לבקש עזרה.
"אני מנסה לסגור את החודש במעט הכסף שיש לנו, אבל ההוצאות רבות. בערים אחרות מקבלים תרופות בחינם, אני משלמת מהכסף המועט שיש לנו. החיים קשים".
כל המרואיינים תמימי דעים בדבר אחד: גן יבנה טובה לחינוך ילדיהם. אברהט טווסה: "אני אוהבת את גן יבנה, זה מקום שקט, אנשים עשירים, ילדים נולדו כאן, התחנכו והלכו לצבא בלי בעיות. בגן או בבית ספר אין לנו בעיה של הפרדה, כאן לא אומרים ילדים שחורים, ילדים לבנים. לפעמים אתה רואה ילד אתיופי אחד בתוך כיתה של 30 תלמידים, ואין אפליה. הבעיה מתעוררת כשהם חוזרים הביתה: לנו ההורים אין את המותרות לקנות מחשב לילדים. הבטיחו לנו מחשב מהממשלה, אבל לא הגיע אלינו".
גם הדור הצעיר יותר מעיד שהחיים בגן יבנה טובים. דני אבבה, חייל בשירות חובה: "אפשר להתפתח פה. במקומות כמו רמת אליהו, שבהם מרוכזת כל הקהילה, קשה להתערות בחברה. אנחנו כמעט בכל מסגרת במיעוט, לכן הסביבה יותר משלבת".
ישראל אלמיהו השתחרר לאחרונה מצה"ל ומספר: "אני גר כאן קרוב ל-19 שנה. מה שטוב פה שאין הרבה בלגן. אני לא אוהב לבלות במועדונים. את רוב הזמן שלי אני מחלקבין הבית לעבודה. אנשים שאוהבים לבלות בדרך כלל הולכים לערים אחרות, אין פה כלום בשבילם".
הם מודעים להבדלים ברמת החיים בינם ובין שכניהם, אבל אופטימיים, שביום מן הימים רמת החיים שלהם תעלה. אלמיהו: "כל אחד חי את החיים שהגיע אליהם. אין שום סיבה שאנחנו לא נגיע לאן שהם הגיעו. יש להם וילה? גם לנו יהיה בעתיד".


יום שישי, 15 במאי 2015

להגן על הגשר לשילוב חברתי - להפסיק קורסים ייחודים לחיילים ישראלים יוצאי אתיופיה

הכוונות הטובות של צה"ל לעודד חיילים ממוצא אתיופי לצאת לקצונה הולידו תכנית פגומה: הערכה חיצונית נפרדת * קליטה מחריגה מטפחת סטריאוטיפים ומנציחה מסכנות 

במשך תקופה ארוכה צה"ל סופג ביקורת נוקבת מפי אישי ציבור בקהילה ומחוצה לה  בשני נושאים מרכזיים: ייצוג יתר של חיילים כהי עור בכלא וייצוג מועט בקהילת הקצינים.
ביקורת זו החריפה בשנתיים האחרונות, הודות להימצאותם של ח"כים שמעון סולומון ופנינה תמנו-שטה בעמדת השפעה. הם  יזמו או השתתפו בדיונים אשר עסקו בהשלכת חיילים ממוצא אתיופי אל הכלא בשיעורים ניכרים ובהדרתם מהנבחרת הצה"לית – הקצינים.
ראשי הצבא לא רק הגיבו באיחור משווע לביקורת, אלא גם סיפקו פתרון פגום ביסודו, אשר מנמיך את רמת האינטליגנציה של כלל נוער המתגייסים ממוצא אתיופי. במקום למצוא פתרונות יצירתיים בשורות הצבא, צה"ל מחריג חלק מחייליו ומתכוון לשלוח אותם לעשות בחינות הערכה בגופים אזרחיים, כגון מכון פוירשטיין.
אפילו אם בבסיס הפתרון הצה"לי מונחת כוונה חיובית - העלאת מספר הקצינים, בטווח הארוך הפתרון עלול להזיק קהילה ולצבא יותר מאשר יועיל להם.
ראשית, הפתרון נולד מתוך ראייה נפסדת שמסווגת את כל המתגייסים מבני הקהילה כקבוצה הומוגנית נחשלת, שיש להעריך את רמת האינטליגנציה של חבריה במסגרות אזרחיות נפרדות.
ראייה פשטנית ומכלילה מעין זו אינה לוקחת בחשבון את העובדה כי רוב הנוער המתגייס היום הוא יליד הארץ, שהתחנך במערכת החינוך הישראלית, ואף מקבל הלם תרבותי, לא לברכה כמובן, בעת ביקור בארץ המוצא של הוריו. 
שנית, הפתרון פגום משום שהוא סותר את שינוי המגמה המסתמן בדרכי שילוב בני הקהילה בחברה. אפילו רשויות המדינה, הידועות בראיית ישראלים יוצאי אתיופיה כחטיבה אחת, הפנימו סוף כל סוף כי ראייה מכלילה וקליטה מחריגה אינן מביאות את הקליטה המוצלחת המיוחלת, כי אם מטפחות סטריאוטיפים, מנציחות מסכנות ויוצרות סביבה אנושית מוחלשת ומודרת.
שלישית, שיעור מועט של קצינים כהי העור הוא לא הבעיה היחידה בצה"ל. גם אותם הקצינים הבודדים שעברו בהצלחה את המשוכה הראשונה, מבחני ההערכה, רובם ככולם נתקעים בדרגן סרן, ואינם מטפסים בסולם הדרגות בקצב ובשיעור דומה לעמיתיהם הלבנים.
היציאה לקורס קצונה וקידום בסולם הדרגות הם לא רק פונקציה של רמת אינטליגנציה, הם בעיקר פונקציה של שיוך עדתי, אינטרסים הדדיים, כוחות אידיאולוגיים ואחרים, הרווחים בצה"ל כמו גם בחיים האזרחיים. 
רביעית, העובדה שצה"ל רואה את החיילים כהי העור כיחידה אחת, שצריכה לעבור הערכה ייחודית, עשויה להסביר, במידה מסוימת, את מיעוט הקצינים מבני הקהילה. למשל, מפקד פלוגה ששולח לקורס קצינים חייל ממוצא אתיופי, עלול לחשוב כי הוא סגר את הפינה האתיופית, ולא ישלח לקצונה עוד חייל מקבוצה זו. זהו התרגום המעשי המוחשי והמובהק ביותר של הראייה הפשטנית והמכלילה.
אם באמת ובתמים צה"ל חפץ להגדיל את שיעור הקצינים בקהילה, הוא חייב למצוא פתרונות יצירתיים בתוכו. הוא חייב לקדם את הקצינים בסולם הדרגות בשיעור דומה ליתר הקבוצות בחברה. הוא חייב להנחות את המפקדים לזהות כישורים ואיכויות בכל אחד מהחיילים, ולזנוח את הראייה הפשטנית והמכלילה.
חשוב מכל, צה"ל חייב להפנים כי עריכת מבחנים במסגרות אזרחיות עלולה לפגוע פגיעה אנושה במוטיבציה של צעירים ממוצא אתיופי להתגייס לצה"ל. הנוער בישראל משרת בצבא לא ממניעים פטריוטיים בלבד, אלא גם מתוך שאיפה להשתלב בחיים האזרחיים. אל לו לצה"ל לפגוע בגשר המרכזי, אם לא היחיד, העומד לחיילים בני עולים להשתלב בחברה הישראלית.


የኅብረተሰባዊ ተዋኅዶ ድልድይን መጠበቅ
የእስራኤል መከላከያ ኃይል ኢትዮጵያውያን ይሁዲ ወታደሮች የመኰንነት ኮርስ እንዲቀላቀሉ የነበረው ዓላማ እንከን የበዛበትን ዕቅድ ፈጥሯል

በግርማው መንግሥቱ
 የእስራኤል መከላከያ ኃይል በሁለት ጉዳዮች ዙሪያ ከኢትዮጵያውያን ሆነ ከሌሎችም አካላት ኃይለኛ ወቀሳ እየተሰነዘረበት ነው። ይኸውም ብዙ ኢትዮጵያውያን ወታደሮች እስረኞች መኖራቸው ሲሆን በተቃራኒው ደግሞ የኢትዮጵያውያን መኰንኖች ቁጥር ዝቅተኛ መሆኑ ነው። የመከላከያው ክፍል ለትችቱ መልስ የሰጠው ዘግይቶ ሲሆን ያቀረበው መፍትሔ ደግሞ ከመሠረቱ የተዛባና እንደዚሁም የኢትዮጵያውያን ምልምል ወታደሮች አስተሳሰብ ደረጃ ዝቅ አድርጐ የሚያይ ነበር። በተጨማሪም በዚያው በወታደሩ ክፍል ውስጥ ፈጠራ የተመላባቸውን መፍትሔዎችን በማግኘት ፋንታ ምልምል ወታደሮቹ በሌላ ውጫዊ አካላት የተዘጋጁ ፈተናዎችን እንዲፈተኑ መላካቸው ነው።
   ምንም እንኳን የመከላከያው ክፍል መፍትሔ ሐሳብ ከመሠረቱ ጥሩ ቢሆንም፣ በረጅም ጊዜ ደግሞ መፍትሔው ኢትዮጵያዊውን ኅብረተሰብ ብቻ ሳይሆን የመከላከያውንም ክፍል በመጥቀም ፋንታ የሚጐዳ ነው። ይሄ መፍትሔ የተዘጋጀበት ምክንያት ሁሉንም ኢትዮጵያውያን ምልምል ወታደሮችን እንደ አንድ ቡድን አድርጐ ስለሚያይ ነው። ይህ ሁሉንም በአንድ ዓይን የሚያየው የተዛባ አመለካከት አብዛኞቹ ምልምል ወታደሮች እስራኤል አገር መወለዳቸውንና እዚህ አገር መማራቸውን እንኳን ከግምት ያስገባ አይደለም። በመሆኑም የወታደሩ ክፍል ያቀረበው መፍትሔ ሐሳብ አሁን ወጣቶቹ በኅብረተሰቡ ውስጥ እየተዋሃዱ ያሉበትን ሂደት ያላገናዘበና ሂደቱን የሚቃረን ነው። ሌላው ቀርቶ የሀገሪቱ ባለሥልጣኖች አጠቃላይ የሆነ አመለካከትና ልዩ የሆነ የ“ቅሊጣ” ሥርዓት ችግሮች እንዳሉበት ዘግይተውም ቢሆን ተገንዝበውታል። ይህ ያረጀና “ስቴሪዮቲፕ” አመለካከት እንዲፈጠር የሚያነቃቃ፣ ምስኪንነት እንዲቀጥል የሚያደርግና ደካማ ሰብአዊነትን የሚያበረታታ ነው። በእስራኤል መከላከያ ውስጥ ያለው ችግር ጠይም ቆዳ ያላቸው መኰንኖች አነስተኛ ቁጥር ብቻ አይደለም። እነዚህ ጥቂት መኰንኖች የጦር ኃይሉን ፈተና በተሳካ ሁኔታ ቢያልፉም የማዕረግ ዕድገትን በተመለከተ ግን ከነጮቹ ጋር እኩል በሆነ ሁኔታ አይደለም ዕድገት የሚያገኙት።  
    የመኰንነት ኮርስ መቀላቀልና የማዕረግ ዕድግት ማግኘት ከዕውቀት ደረጃ ጋር ብቻ የተያያዘ ሳይሆኑ የማኅበረሰብ አባልነትን፣ የርስ በርስ ጥቅም፣ የርዕዮተ ዓለም (“አይዲዮሎጂ”) ኃይሎችንና ሌሎችንም ያቀፈ ነው። እነዚህ ነገሮች ያሉት በመከላከያው ሠራዊት ውስጥ ብቻ ሳይሆን በሲቪሉ ጭምር ነው። የመከላከያ ኃይሉ ጠይም ቆዳ ያላቸውን የሚያየው እንደ አንድ ቡድን አድርጐ መሆኑ ለምን ከኢትዮጵያውያን ውስጥ ብዙ መኰንኖች እንዳልወጡ ያብራራል። አንድ የሻምበል (“ፕሉጋ”) አዛዥ ለመኰንነት ኮርስ አንድ ኢትዮጵያዊ ወታደር ከላከ ኮታውን ያሟላ አድርጐ ስለሚያስብ ሌላ ኢትዮጵያዊ ለመኰንነት ኮርስ አይልክም።
   እውነትም መከላከያው ኃይል የኢትዮጵያውያን ጦር መኰንኖችን ቁጥር ከፍ ለማድረግ ዓላማ ካለው ከራሱ ውስጥ የፈጠራ መፍትሔዎችን መፈለግ አለበት። እንደዚሁም የኢትዮጵያውያን ጦር መኰንኖች ማዕረግ ዕድገት ደረጃ ከሌሎቹ ጋር የተመጣጠነ መሆን አለበት። እንደዚሁም የጦር አዛዦች የእያንዳንዱን ወታደር ልዩ ችሎታ ለይተው በማወቅ አጠቃላይ አመለካከታቸውን እንዲተው መመሪያ እንዲሰጣቸው ያስፈልጋል። በሲቪል ውስጥ የሚዘጋጁ ፈተናዎች የወጣት ኢትዮጵያውያንን ተነሳሽነት በከፍተኛ ሁኔታ የሚጐዱ ሊሆኑ ይችላሉ። አንድ እስራኤላዊ ወጣት በጦሩ ውስጥ የሚያገለግለው በሀገር ፍቅር  ብቻ ተነሣሥቶ ሳይሆን ቆይቶ በሲቪሉ ኅብረተሰብ ውስጥ ለመዋሃድ ጭምር ነው። የመከላከያው ኃይል ይህን ማዕከላዊ የሆነ ድልድይ መጉዳት የለበትም። ምክንያቱም በእስራኤል ኅብረተሰብ ውስጥ እንዲዋሃዱ የሚያደርገው ብቸኛ ድልድይ በመሆኑ ነው።                              

השפעותיו המאוחרות של הקולוניאליזם האיטלקי באתיופיה

  מאמר שלישי בסדרה ( מאמר ראשון ; מאמר שני ) האתיופים החל ממנהיג  רם המעלה וכלה באזרח הפשוט ביותר, יודעים לספר כי אתיופיה היא המדינה העצמא...