בשם האב

מנהיגי הקהילה בעבר, בהווה ובעתיד

הוא  נדד ברגליו מכפר לכפר וסירב אפילו לרכוב על סוס. גם הכסף, שרבים מתפתים בו, לא הכשיל את ליבו 

 

"אבי קרא ליהודים המומרים: נבואות הנביאים מתגשמות, היהודים חוזרים לירושלים, חזרו מהר ליהדות"

קס מהרט סהלו למד מהנזירים היהודים באתיופיה לא רק הלכות דת, אלא גם צניעות וענווה * היום בישראל בתו גנט חוששת שמא תישכח מורשתו של אבי 

גנט מהרט שמה, והיא אחת מעשר הבנות ושני הבנים, שנולדו לאביה קס מהרט סהלו משתי נשותיו (הוא התחתן בשנית בעקבות פטירתה של אשתו הראשונה). אביה היה מנהיג רוחני גדול באזורים כמו אטייה, דנביה, אלפה וטקוסה, שהנהיג את קהילתו בצניעות ועבד את אלוהיו חרד וירא.

פעם ראתה גנט את אביה ממרר בבכי תמרורים ושאלה לפשר עצבותו: "מדוע אתה בוכה, אבי?", שאלה. האב השיב: "התברכתי בבנות, אך בנים בוגרים ממשיכי דרכי - אין לי".

חצי שנה לאחר שהגיע לארץ, במלאות לו 80 שנה, נאסף אל אבותיו ב-1991. הצער של אביה על כך שאין מי שימשיך את דרכו היה לשווא, הנה הבת מספרת את קורות אביה ואף קוראת לקהילה לשמר את פועלו וזכרו.

כבר בגיל צעיר מאוד אביו של מהרט סהלו חשף אותו לנעימותיה ונתיבותיה של האורית. עד מהרה מצא את עצמו מתאבק בעפר רגליהם ושואב חכמתם של הנזירים היהודים, הסמכויות הרוחניות הגבוהות והמקובלות ביותר להכשרת מנהיגים רוחניים בקרב הקהילה.

האב מהרט סהלו: השיב בתשובה מתנצרים

אצל הנזירים סהלו לא רק רכש ידע רחב שמאפשר לו לתת את כל שירותי הדת לקהילתו ולעבוד את אלוהיו, אלא הוא אימץ לו תכונות ייחודיות שלמד ממוריו המחנכים – צניעות וענווה.

הבת גנט יודעת לספר כי אביה התנזר ממותרות החיים. הוא העדיף לנדוד ברגליו מכפר לכפר כדי לתת שירותי דת לקהילתו, וסירב לרכוב על סוסים. אפילו הכסף, שרבים וטובים מתפתים בו, לא סימא את עיניו ולא הכשיל את ליבו של קס מהרט סהלו.

"אנשים שערכו אזכרה, ברית מילה או חתונה היו מציעים לאבי סכום כסף", מספרת הבת, "אבל הוא היה לוקח אגורות בודדות, והכי הרבה בר אחד. גם את הכסף המועט שאסף ואת כספי  הנדרים שאנשים נתנו לו, היה מפנה לתועלת הקהילה. בין היתר הוא קנה שעורה לחלת שבת, בדים לעטיפת ספר אורית או תשמישי דת אחרים".

עובדה זו מפתיעה במיוחד נוכח מצבה הכלכלי של משפחת סהלו. "היתה לנו חלקת אדמה, הנוצרים היו חורשים אותה, זורעים בה וקוצרים את יבולה, ונותנים לנו שליש מהתבואה", אומרת גנט.

כאיש דת ראוי לשמו, סהלו היה דואג בראש ובראשונה לאלמנות, עניים וחלשים בקהילתו. "אבי פנה לרשת אורט וביקש להגיש סיוע חומרי לעניים יהודים שלא מצליחים להתפרנס בעצמם ולמנהיגים רוחניים, שרוב זמנם מקדישים לשירות הקהילה. משפחות אחדות קיבלו שוורים, זרעי טף ודשנים. הקסים, ביניהם אבי, קיבלו משכורת חודשית מרשת אורט, הנעה בין 18 ל-40 בר", מפרטת גנט.

בעבור משפחות מסוימות התרומה הכספית היתה חיונית מאוד. "אשת קס אחד, שהייתה ענייה וקיבלה משכורת בזכות אבי, הודתה לו כך: 'מהרט, לא רק עד אשר תאכל בשיניים רעועות תאריך ימים, כי אם עד אשר תאכל בחיך".

גנט רואה באביה איש דת שנקט גישה מקלה. בעוד שמנהיגים רוחניים מובילים התנגדו לעלייתם של יהודים מומרים, קס סהלו עודד לקרבם ליהדות. "אבא היה אומר: 'כשיהודי ממיר דתו, זרוק עליו אבן. כשהוא מתקרב, קבל אותו בסבר פנים יפות", נזכרת גנט.

הבת גנט: קוראת להנציח את מורשתו וזכרו של אביה

"אבי הסתובב בין כפרים שבהם היו מרוכזים יהודים מומרים, וקרא להם: 'נבואות הנביאים מתגשמות, היהודים חוזרים לירושלים. חזרו מהר ליהדות, כדי שתזכו לשוב לירושלים'. הוא עזר להרבה יהודים מומרים לחזור לחיק היהדות, גייר אותם ונטל אחריות על היותם יהודים לכל דבר.

"במקומות מרוחקים שאליהם לא יכול היה אבי להגיע, הוא שלח שליחים וביקש מהם לבשר ליהודים מומרים לשוב ליהדות, כדי להכין עצמם לעלייה לירושלים. השליחים מילאו את הוראתו של אבי, מסרו בשורתו, אבל הם חטאו מהוראתו בכך שגבו סכום כסף מכל בית בעבור השירות". 

תהליך השבת היהודים המתנצרים המשיך גם במחנות ההמתנה לעלייה. "באדיס אבבה היה איש ושמו סולומן עזרה, יהודי אתיופי, שפעל כנראה מטעם הסוכנות היהודית. הוא היה אחראי  לקבוע את יהדותו של כל איש המבקש לעלות. אבי פנה אל עזרה ואמר לו: 'אלו ואלו הם יהודים לכל דבר, אני החזרתי אותם אל היהדות'. כדי להסיר ספק מלבו של עזרה, אבי שחט שני שוורים והורה ליהודים לאכול מהבשר". 
 

כשהבת מספרת על אביה, לפעמים היא מייחסת לו מעלות השמורות לנביאים או מלאכים. "אבי היה נביא. אם מחר מישהו עלול למות, וצריך לערוך טקס קבורה, הוא ידע מראש שעליו להישאר בבית. אכן, בבוקר היו מגיעים שני אנשים מכפרים רחוקים ומבשרים לו כי מישהו מת ועליו להגיע. כשאישה סבלה מצירי לידה קשים, משפחתה היתה באה לביתנו ומבקשת מאבא להתפלל למענה. התפילות שלו היו נענות, ונשים ילדו בשלום."

אולי בצדק ואולי שלא בצדק, גנט הבת מקשרת בין התאוננות אביה כי אין לו בנים בוגרים שיכולים להמשיך את דרכו, לבין היעדר הנצחת פועלו וזכרו של אביה בישראל. 

"פעם אמר לי אבא כי באיזשהו מקום באורית אלוהים מזהיר את היהודים, כי כשהם יגיעו לישראל הם עלולים לשכוח אותו. כך היום הקהילה שוכחת את מנהיגיה הרוחניים, שהקריבו את חייהם בשביל לשרת אותם בגולה האתיופית.
"במשפחה אין לנו אנשים בכירים שעובדים בעירייה או בנים ממשיכי דרך אבינו. אני שומעת קסים פחות מקובלים מאבי, שבזכות בניהם שמם מונצח, מוקם בית כנסת על שמם. אני רציתי לפחות שייכתב ספר תורה בשם אבי וייתרם לבית כנסת. אבל נאמר לי כי כתיבת ספר תורה עולה בין 200 ל-300 אלף שקל. אני לא יכולה לממן סכום כזה גדול". 

גנט מדירה שינה מעיניה מחשש כי פועלו וזכרו של אביה עלולים להישכח מלב אדם ומשכלו. לאמיתו של דבר, דאגה זו חייבת להיות דאגתה המשותפת של הקהילה. ככל שהימים נוקפים, הולכים ומתמעטים הקסים החשובים, ששמרו בשעות קשות בגולה על צביונה היהודי של קהילת ביתא ישראל. 

מאבקים, אתגרים והצלחות

30 שנה ויותר חלפו מאז הגיעו עולי אתיופיה דרך סודן * שינויים רבים עברנו מאז בכל תחומי החיים, ומשימות רבות עוד ניצבות בפנינו

  חלפו 30 שנה מאז שיהודי אתיופיה עלו לישראל דרך סודן. במשך השנים האלו הקהילה עברה ועוברת תמורות משמעותיות כמעט בכל תחומי החיים. חלק מהשינויים הביאו עמם ברכה, הצלחה והזדמנויות; אחרים מציבים אתגרים, מבוכה וכישלון.

    הטלטלה הדתית היתה סוערת ומביכה במיוחד. ביתא ישראל, שפיתחו דימוי של פזורה נבחרת, שאלוהים הותיר אותה לפליטה לשמור תורתו, בהגיעם לארצם ההיסטורית, שעליה חלמו דורות, הפכו ליהודים שיהדותם מוטלת בספק.

הקהילה ומנהיגיה הרוחניים הוכו מבוכה נוכח התכחשות אחיהם מזהותם היהודית. כמו עדר שחיה טורפת הבהילה אותו, התפצלה דרכה של הקהילה. חלק הלכו בדרך הקסים, אחרים בדרך הרבנים. הראשונים הולכים ומתמעטים, האחרונים הולכים ומתעצמים. האתגר הגדול שעומד בפני הקהילה היום הוא למצוא נוסחה לדו-קיום בין הקסים לרבנים.
    תמורה שמלווה בצירי לידה קשים התחוללה במשפחה. המשפחה ההיררכית, שבראשה עמד הגבר כמגדל אור, הפכה שוויונית יותר. התמורה במשפחה מלווה בטרגדיות כואבות. אנשים נשברו, ויתרו על החיים ואף פגעו ביקיריהם.

האתגר העומד בפני הקהילה היום הוא לעודד את המגמה המבורכת של שוויון במשפחה, ולפעול לבל יביא שינוי זה טרגדיות.

המגמה ברכישת השכלה מתחוללת, אך היא עדיין באיבה. יהודי אתיופיה חיו בחברה האתיופית החקלאית ברובה, שבה השכלה היתה מותרות. כאן הם פגשו חברה ישראלית שבה השכלה היא הזרוע החזקה, הפותחת את שערי החיים הטובים.
    בני הקהילה צולחים משוכות ומדלגים מעל מכשולים בשערי בתי הספר ובאקדמיה, רוכשים השכלה ומספרם עולה משנה לשנה. האתגר הניצב בפיהם הוא חיסול האפליה בבתי הספר, עידוד רכישת תארים יוקרתיים ושילוב אקדמאים במקצועם.
    התרבות האתיופית פורחת בישראל. יהודי אתיופיה הגיעו ממדינה עשירה ומגוונת בתרבותה. בשהותם בגולה הם צרכו תוצרים תרבותיים דלים. דווקא בהגיעם לישראל, תודות לטכנולוגיות תקשורת מפותחות, נחשפו למכלול התוצרים התרבותיים האתיופים.
    תכניות רדיו וטלוויזיה, המופעלות כחלק ממנגנוני הקליטה, עוזרות להם לשמר תרבות מוצאם ולהנחילה לילדיהם. מה שמרתק בתחום התרבות הוא שהקהילה הצליחה לייבא אנשי תרבות אתיופים מהשורה הראשונה ולערוך מופעי תרבות ראויים לשמם.
    אולי יותר מכל תחום אחר, בני הקהילה משתלבים בתרבות המקומית. חלק מהם אף משלבים, מתוך עמדת כוח, את תרבות המקור בתרבות מקומית – כמו שירים מעורבים באמהרית ובעברית. עושה רושם כי בתחום התרבות נשמר התמהיל הראוי, שיש להבטיח את המשכיותו.
    יהודי אתיופיה הצטיינו בהתארגנות אזרחית ופוליטית עוד בהיותם בגולה. תור הזהב בפעילות הפוליטית שלהם היה כשיהודית המלכה עלתה לשלטון באתיופיה. בהגיעם לישראל, כשרשויות המדינה הפנו עורף, הקהילה נאלצה להתארגן ולפעול בצוותא.
    במשך השנים הפעילים הפוליטיים נותרו קבלני קולות למנהיגים מחוץ לקהילה, ופה ושם נכנסו לכנסת במשבצות השמורות לעולים חדשים. בצירוף מקרים נדיר בכנסת ה-19 מכהנים שני חברי כנסת מבני הקהילה.
    ישראלי אתיופי המבקש להצליח בפוליטיקה הלאומית, יהיה עליו לזהות חלל אידיאולוגי, אשר רבים מבני האומה ירצו במילויו. השאיפה להגיע לפוליטיקה הלאומית בקולות הקהילה נדונה לכישלון מראש, הן בשל הפילוג העמוק והן בגלל הנחיתות המספרית.

    המאבק הממושך והנחוש שניהלה הקהילה כדי שרשויות המדינה יכירו בזהותה הדתית ובזכויותיה החברתיות, נדמה כי חוללו שני הישגים חשובים. האחד, מסתמנת מהפכה בתודעה הישראלית, כי ישראלים יוצאי אתיופיה יודעים לעמוד על זכויותיהם.
    השני, הקהילה עצמה עברה מהפכה תודעתית, מקהילה שנותנת אמון כמעט עיוור ברשויות החוק, נעשתה הרבה יותר חושדת וחוקרת. המהפכה התודעתית הכפולה היא התקווה הגדולה לקבלה הדדית בין עדות ישראל לביתא ישראל.

מסע אל הלב: משבעה דורות לשבע דקות

"נשים מחפשות גבר משכיל עם ראש פתוח. הגברים אומרים שהם רוצים אישה עם לב טוב"

"אני רואה חשיבות בשימור מנהגים, אבל רוב הצעירים לא מבינים את הלוגיקה בספירת שבעה דורות, וגם לא אכפת להם"

 

  מחפשים בן או בת זוג לנישואין? הארגון ההתנדבותי "שבעה דורות" מקיים מפגשי פנויים-פנויות לצעירי הקהילה * אחרי סדרת דייטים מהירים, בוחרים עם מי רוצים להיפגש שוב * את בירור קשרי הדם משאירים למשפחות

 אמירה מפורסמת ביהדות קובעת כי מעשה אבות סימן לבנים. משמע, תוך התבוננות בהתנהלות האבות אפשר לחזות מה צופן העתיד של הדור הצעיר.

בימי זוהרם קסים וזקנים מקובלים בקרב יהודי אתיופיה היו מודל לחיקוי לדור הצעיר. הצעירים קיבל בכניעות ובצייתנות את המנהגים המועברים מדורות קודמים, למשל ספירת שבעה דורות של קשרי דם בין בחור ובחורה המועמדים להינשא.

    אותם אבות, זקנים מקובלים או משדכים מסורתיים, היו האחראים הבלעדיים, לאחר בירור קרבת הדם, להחליט האם הנערה והנער יבואו בברית הנישואין או לא.

    באמצעות פיקוח קרבת דם בין המועמדים להינשא עד שבעה דורות, המשדכים המסורתיים לא רק שמרו על גבולות המשפחה והקרובים, אלא הרחיבו את לכידות הקהילה כולה. נער שנישא לנערה בכפר מרוחק בהכרח היה קושר את כפרו, שחלק ניכר מתושביו קרובים זה לזה בקשר דם, לכפר של זוגתו.

    אולם זמן קצר אחר הגעתם לישראל המשדכים המסורתיים משכו את ידם ממלאכת השידוך והותירו את הדור הצעיר חופשי ומבולבל. בעבור צעירים, בייחוד צעירים חילונים, התמוטטות מוסד השידוך בישר את עידן חופש הבחירה של בני זוג לפי הטעם והרצון. בעבור צעירים הנחבאים בתוך כותלי הבית מטעמי דת או מטעמים אחרים, עלה מפלס הדאגה, שמא בהיעדר גוף משדך והיעדר יכולת אישית ליצור קשר זוגי יזום, יגמרו את החיים בודדים בעולם.

    מתן זרה, בן 29, נשוי ואב לשלושה, היה בין הראשונים לזהות את המצוקה והמבוכה בקרב הצעירים. הוא ועמיתיו הקימו את ארגון "שבעה דורות", שמתעתד לתת מענה לתפקידים שמילאו הגורמים המשדכים המסורתיים. 

    זרה מספר כי הרעיון להקים ארגון שידוכים נולד בעקבות פגישה עם חבר תלמיד ישיבה, שהתקשה למצוא בת זוג מתאימה. "המקרה שלו מאוד צעיר אותי. באותו יום פגשתי חבר אחר, בשם  סטוטאו, ושנינו דנו בנושא ומייד העלינו רעיון ליצור פלטפורמה, שבה אנשים יוכלו לפגוש בת או בן זוג אפשריים".

    אף שזרה ועמיתיו מכנים את ארגון השידוך שלהם "שבעה דורות", הם לא מתיימרים לתת שירותים הקשורים בבירור קרבת הדם בין זוגות פוטנציאלים. הם משאירים את מלאכת הבירור לזוגות עצמם ולמשפחותיהם. הם רק יוצרים מקום מפגש ומעניקים שירותי הדרכה ליצירת זוגיות.

כיצד אתם משדכים בין האנשים שמחפשים נפש תאומה?

צילום: גדעון אגזה (למצולמים אין קשר לכתבה)

"המפגשים שלנו מורכבים מארבעה חלקים. ראשית, אנו חושפים את הבאים להרצאה מפי רב או איש מקצוע אחר בנושא זוגיות. שנית, אנחנו מחלקים את הבאים  לשלוש-ארבע קבוצות קטנות, ומקיימים סדנה קבוצתית, שבמסגרתה הם דנים על בחירת בני הזוג, שימור הקשר הזוגי והובלתו לנישואין.

    "שלישית, מושיבים כל אחת מהבנות ליד שולחנות הפזורים לאורך האולם. אחר כך מורים לבחורים לגשת לשולחנות ולשוחח עם כל אחת מהבנות במשך 7-6 דקות. בתום סבב המפגשים, הבנים והבנות מעבירים לנו טופס שבו הם רושמים את העדפותיהם.

    "בסופו של דבר צוות 'שבעה דורות' מנתח את הנתונים ומשווה בין ההעדפות. אם אנחנו מוציאים העדפה הדדית בין בחור ובחורה, מיידעים אותם ובהסכמת שניהם מעבירים מספרי טלפון להמשך טיפוח הקשר".

מה קורה אם האהבה חד-סטרית, נניח שהבחור מתעניין בבחורה, אבל היא לא מתעניינת בו?

"אנחנו פונים לאותה בחורה שהבחור רוצה בה ושואלים אותה אם היא רוצה לתת הזדמנות לקשר בין השניים להתפתח. רק אם היא מביעה הסכמה מלאה, אנחנו מוסרים את מספר הטלפון שלה".

מה מחפשים הצדדים השונים בבני הזוג הפוטנציאלים?

"נשים מחפשות גבר עם ראש פתוח, אחד שיוכל לשאת בגידול ילדים, בניית בית וחיי שותפות. הנשים מעדיפות גברים משכילים, לאו דווקא משיקולים כלכליים, אלא הן חושבות שגברים משכילים פחות שומרים על מנהגים מסורתיים, כמו חלוקת תפקידים בין אישה לגבר. נשים משכילות לא רוצות להיפגש ולא רוצות להתחתן עם גברים לא משכילים.

    "לעומת זאת, הגברים באופן מפתיע אומרים שהם רוצים אישה עם לב טוב. זהו מוטיב שחוזר על עצמו. אולי זה נשמע קצת ילדותי, אבל אני חושב שהם מתכוונים לנשים לא קנאיות, או נשים שלא מדווחות על סכסוכים לשלטונות".

איך אתם מבטיחים שכל מי שמגיע למפגש באמת מחפש זוגיות, ולא מתחזה?

"כשפונים אלינו אנשים, אנחנו מנסים לוודא שהם לא רמאים. המפגש מאפשר לנו לעשות את תהליך הזיהוי והסינון. עד עכשיו לא קרה לנו מקרה של רמאות. אנשים מגיעים אלינו כדי למצוא בת או בן זוג לעתיד".

אפשר להניח שהמשתתפים במפגשים מסוג זה לא ירצו בדרך כלל להיחשף ברבים. כיצד אתם מבטיחים סודיות?

"בהתחלה חששנו שלא יגיעו משתתפים, מאותה סיבה שאתה מדבר עליה. אבל הצלחנו להסיר את הסטיגמה, את הטאבו. אחרי מפגש או שניים המשתתפים היו פתוחים, ראו במפגש חוויה נעימה".

מה נחשבת הצלחה בפעילות?

"המטרה המרכזית שלנו היא שהמשתתפים יגיעו לנישואין. אנחנו מכירים זוגות שיצרו קשר וממשיכים להיפגש, אבל עדיין אין לנו זוג שנישא. אנחנו בתחילת הדרך, רק שבעה חודשים פועל הפרויקט".

מה האתגרים הניצבים בפניכם? 
"אחרי כל מפגש אנחנו מפיקים לקחים כדי להשתפר. הבעיה המרכזית היא שהפרויקט הזה מופעל בהתנדבות. מטבע הדברים למתנדבים יש פחות זמן להשקיע. אבל זה גם יתרון, כי אנחנו לא עובדים בשביל הרווח הכספי". 
למה בחרתם בשם "שבעה דורות"?

"אנחנו משתמשים בשם באופן אירוני. אני רואה חשיבות בשימור מנהגים, אבל חושב שרוב הצעירים לא מבינים את הלוגיקה בספירת שבעה דורות וגם לא אכפת להם. אנחנו ערים למציאות של הבנים והבנות, שרוצים להתחתן אבל נתקלים בכל מיני קשיים, כתוצאה מהמציאות החברתית בישראל. אנחנו רוצים לתת פתרון לבעיה זו".

בין עתיד הנוער לחיי הקהילה

התרכזות משפחות ישראלים יוצאי אתיופיה בשכונות עוני אומנם מאפשרת למבוגרים חיי קהילה תוססים, אבל פוגעת בהשתלבות הצעירים * הפתרון: טיפוח השכונות ומשיכת אוכלוסייה חדשה

ישראלים יוצאי אתיופיה צריכים להכריע בין שתי בחירות חשובות מאין כמותן: חיי קהילה או עתיד הנוער. כיום מרביתנו חיים בקהילתיות בשכונות מוחלשות, כגון קרית נורדאו בנתניה, קרית משה ברחובות, רמת אליהו בראשון לציון, שכונת חליסה בחיפה התחתונה ועוד. 

 

ברוב השכונות האלו כבר הוקמו מועדונים ובתי כנסת, המשמשים לקיום אירועים תרבותיים ופולחנים דתיים. אין ספק כי בשכונות המדוברות חיי הקהילה תוססים, המבוגרים משמרים את אורחות החיים והמנהגים המוכרים להם, ופחות מרגישים בזעזועים ובהלם הנובעים מהמעבר הבין תרבותי. 

הם מקיימים קשרים חברתיים ותרבותיים אינטנסיביים עם בני קהילתם, ופחות באים באינטראקציה משמעותית, מכל סוג שהיא, עם אלה שאינם ממוצא אתיופי.

עושה רושם כי הקהילה פחות נותנת את דעתה לצורך  הדחוף לקשור בעבותות את הנוער למסורתה ומנהגיה. צעירים רבים מגששים דרכם במאמץ רב במבוך התרבויות המפוצלות בחברה הישראלית. רק לסבר את האוזן, חלק מהנוער חפץ להתפלל לצד הקסים, ברם מחסום השפה חוצץ בינו לבין מנהיגיו הרוחניים. כתוצאה מכך, הם הולכים לבתי כנסת אחרים, או מקיימים תפילה נפרדת באותו בית כנסת. 

כך, אף שהקהילה מתגוררת בשכונות הומוגניות ומנהלת אורח חיים ייחודיי, היא מתקשה להנחיל את מורשתה התרבותית והרוחנית לדור הצעיר.

חמור מכך, הילדים ובני הנוער הגדלים ומתחנכים בשכונות העוני, פחות נחשפים להזדמנויות חינוכיות, למשאבים תרבותיים מקומיים ולנכסים אחרים, שהיו יכולים לאפשר להם לפתח את כישוריהם ולהגדיל את סיכוייהם להפוך למובילים בחברה שבה הם חיים. 

מכורח המציאות נדרשת כאן  הכרעה בין חיי הקהילה לבין עתיד הנוער וסיכוי השתלבות הצעירים בחברה הכללית. אין בליבי שמץ של ספק כי ההורים מוכנים לעשות כל שביכולתם, בכלל זה לוותר על חיי הקהילה ולעבור לגור בשכונות מבוססת, ולו כדי לגדל ולחנך את ילדיהם בסביבה סוציו-כלכלית איתנה יותר. ברם כל בר-דעת יודע, כי קלה הכניסה לשכונות העוני, אבל קשה שבעתיים היציאה מהן, אם לא בלתי אפשרית. 

אולי אין מקום להעמיד את הקהילה במבחן הקשה, להכריע בין חיי הקהילה הצפופים והתוססים לבין העתיד הבלתי מבטיח של הנוער בשכונות האלו. אולי יש דרך שלישית, למשל בינוי ושיכון שכונות. 

הגיע הזמן שהממשלה והרשויות המקומיות יכירו בהזנחה הקשה של השכונות ויתקנו את המעוות. צריך לקדם תכנית שיקום שכונות במקומות שבהם מרוכזים בני הקהילה. לבנות בניינים רבי קומות, להקים מרכזי תרבות תוססים ולחזק את בתי הספר ואת המוסדות הציבוריים האחרים, כך ששכונות העוני יהפכו למקום שכל ישראלי ירצה לגור בו. 

אם הממשלה והרשויות המקומיות יציבו בסדר העדיפות העליון את שיקום שכונות העוני, אם תרצו את גטאות האתיופים, לא רק שהקהילה תשתלב בהצלחה בחברה הישראלית, תוך שימור ושינוי מסורתה ותרבותה, אלא החברה הישראלית תצא נשכרת, שכן  בני הקהילה יתרמו, יותר ממה שהם תורמים כיום, להמשך בניין המדינה, ביצור ביטחונה ופיתוח תרבותה וכלכלתה. 

שיקום שכונות העוני וחיזוקן היא יציאת מצרים אמיתית, חירות ממשית בעבור כל עדות ישראל.

בדרך אל החירות

מאבקים רבים צפויים לקהילה, עד שנתקבל כשווים בחברה *  בזכות אהבתנו לארצנו ונחישותנו לעצב את עתידנו, אנחנו קרובים לחופש האמיתי יותר מאי פעם

יהודי אתיופיה, כמו יתר אחיהם היהודים בתפוצות, בשהותם בגולה שיוועו לחירות, יותר מכל קבוצת מיעוט אחרת העקורה ממולדתה.

ראשית, משום שהעם שבתוכו שכנו נטל מהם את חירותם בתקופות שונות. שנית, משום שהגעגועים העזים לציון מוססו את חשיבותו של החופש, שעם זה נידב להם לעיתים רחוקות. 

עתה עולה השאלה הגדולה, האם יהודי אתיופיה, בהגיעם לארצם ההיסטורית, השיגו את מלוא החירות שאליה יצאה נפשם  תקופה כל כך ממושכת?

המשאב הרוחני הגדול ביותר, הנזקף לרשות ישראלים יוצאי אתיופיה, הוא תחושת הזיקה החזקה לארצם וליהדותם. אולי יותר מכל יהדות פזורה בת זממנו השבה לישראל, ליהדות אתיופיה יש זיקה עמוקה לירושלים.

כל הקשיים הכרוכים בתהליך הקליטה, מתגמדים לעומת תחושת ההגשמה ומימוש החולם עתיק היומין - שיבה לארץ האבות. במובן זה יהודי אתיופיה בני חורין הם היום.

הדור הצעיר, גם זה שעלה מאתיופיה וגם זה שנולד והתחנך בישראל, אינו מחכה לביאת המשיח כדי לחולל את השינויים הנחוצים  במצבו הסוציו-כלכלי בחברה. הוא אדון לגורלו, ומעצב את עתידו בעצמו. 

צעירינו אוחזים חזק בתרבות אבותיהם, ובה בעת ששים ללמוד מהתרבות החדשה, צועדים בראש מורם ובחזה זקוף אל הקידמה. כמעט בכל תחומי החיים הם משתלבים בתפקידים חשובים: חברי הכנסת, רופאים, אנשי עסקים, עורכי דין, קצינים ועוד. אך שיעורם של אלה רחוק עדיין מלשקף את מספרם היחסי בחברה. המגמה מעודדת ומפיחה תקווה, ויש לקוות כי היא תלך ותתרחב.         

צעירינו, להבדיל מדור העולים, אינם משלימים עם ההבטחות ועם ה"יהיה בסדר" הנהוגים בעגה הישראלית. הם יוצאים למחות נגד תופעות אפליה, המופעלות נגד קהילתם, וקוראים בקול צלול ובטוח לכונן חברה סובלנית, המקבלת את השונה בתוכה. הם מוחים בדרך דמוקרטית, בדרך המכבדת את סמלי המדינה וחוקיה.

הלוחם החברתי הטיפוסי בקרב הקהילה יוצא מביתו, דגל האומה  מתנוסס מעל כתפו, פוסע אל מעונו של ראש הממשלה כדי להשמיע את דרשותיו. אין הוא מתעמת עם רשויות החוק, ואין הוא מפר לשון החוק. אך הוא עומד נחוש בדרישותיו – שוויון וחופש לבני קהילתו ותיקון פני החברה בכללותה. 

אולם הגאולה טרם הושלמה. ראשית, חלק מאחינו היהודים חיים בתנאים תת-אנושים בערים אדיס-אבבה וגונדר. הם נושאים עיניהם אל ירושלים ומשוועים ליום הגאולה.

אנחנו שהתמזל מזלנו, והגענו בראשונה לארצנו, תלושים מבשרנו ומדמנו, מודאגים וממתינים בקוצר רוח לשובם של האחים. כל עוד שארית הפליטה אינה עולה ארצה, משפחות רבות חיות חצויות לשתיים: הגוף מתהלך כאן, המחשבה נודדת לשם.

חרף הרצון העז להשתלב בחברה הישראלית ובמוסדותיה, ישראלים יוצאי אתיופיה רבים לא אחת נתקלים בחומה אטומה. המחזות המחרידים שנצפו במקומות אחרים ובזמנים רעים, מגיחים מפעם לפעם בישראל: כיתות נפרדות לילדי עולים במוסדות חינוך; חתימות של דיירים נגד מכירת דירות לעולים; היעדר הכרה בסמכות כהני הקהילה; סינון במועדוני בילוי ופנאי; אלה אחדים מהמכשולים, הניצבים בדרכה של הקהילה אל החופש.  

נדמה כי נכונים לבני הקהילה מאבקים ארוכים ומתמשכים עד שיתקבלו כשווים בין שווים בחברה הישראלית.  בזכות זיקתם למורשת היהודית ואהבתם הבלתי מתפשרת לארצם ההיסטורית, ובזכות נחישותם לעצב את עתידם במו ידיהם, הישראלים יוצאי אתיופיה קרובים אל החופש האמיתי יותר מאי פעם.