קהילת ביתא ישראל, אם תרצו, ישראלים יוצאי אתיופיה, עוברת מהפך משמעותי במישורים רבים וחוצה תקופות רבות, שבכל תקופה ותקופה, התנהגות אחת המושלת בכיפה מפנה להתנהגות אחרת. עד לפני מספר שנים כמעט לכל בני הקהילה, בייחוד לצעירים וצעירות בקרבינו, היו לנו חוש ביקורת מחודד, וסיסמולוגיה גבוהה של רגישות ואחריות חברתית. ועתה, רובנו הפכנו למפרגנים עיוורים, אם לא לומר למפרגנים מזויפים.
בראיונות לאמצעי תקשורת מסורתיים, במפגשים חברתיים הנערכים במועדונים, בשיחות סלון מזדמנות, ברשתות חברתיות, בפרסומים וכתבים שונים נשמעו ביקורות נוקבות הן כלפי בני הקהילה האחראים על שילוב קהילתם בחברה, והן כלפי בעלי תפקידים אחרים החורצים את גורל הקהילה לטוב ולרע. הביקורות לא נפלו על אזנים ערלות, כל אדם שהתיימר למלא תפקיד ציבורי בקהילה חש חובה לקדם תכניות כאלו ואחרות ואף נתן, אם כי חלקי ולא משכנע לחלוטין, דין וחשבון על העשייה שלו הן באמצעות הצהרה תקשורתית והן באמצעות פורמים חלופים בלתי רשמים.
המבקרים החריפים, הרועשים והנמרצים ביותר היו פעילים שאפתנים, שחרף מאמצם האדיר להתברג בתפקידי מפתח נותרו בשכונות מצוקה מקדמים תכניות שיקום לנוער או הפעלת מוקדי קליטה או סיוע לעולים חדשים במרכזי הקליטה. בחלוף השנים אחדים מהפעילים האלה התחילו לאייש תפקידים ציבורים. כתוצאה מכך חלק גדולים מאתנו לקינו במחלה הולכת ומתפשטת – אבדן חוש הביקורת.
לצד סירוס חוש הביקורת, בשנים אחרונות קורמת עור וגידים התנהגות חדשה, במידה רבה מנוגדת להתנהגותם של ביתא ישראלים רבים: לפרגן בגוזמה לזולת בלי כל עילה וביסוס. כל אדם המזדמן לכל מפגש דתי- תפילות, חגים וטקסים; מפגש תרבותי- השקת ספרים, חתונות, טקס קפה; ומפגש אקדמי- ימי עיון ולמידה משותפת, זוכה לשבחים מופלגים מכל אדם שהכירוהו מתמול שלשום או מזר לחלוטין; ובתורו הוא בעצמו מעריף דברי הלל על כל אדם שיושב ממולו או פוגש בו באופן אקראי לחלוטין
טירוף הפרגון ואהדה הבלתי מוצדק הפך לנורמה חברתית מחייבת. לכן, למשל, אדם יהודי אתיופי שבא לאירוע השקת ספר, בלי לקרוא אפילו שורה מהספר, חש חובה לשבח את הספר ואף להעמיד אותו בשורה אחת עם היצירות הקלאסיות שנכתבו במאה העשרים. בדומה, אדם שמילא תפקיד שולי ביותר, או נפוצה שמועה כוזבת כי אלמוני מילא תפקיד כלשהו במצבע שלמה, זוכה מעמיתיו לשבחים רבים, והוא הופך למשה נביאנו, שחילץ את קהילת ביתא ישראל מגלות אתיופיה והעניקה לה חירות נצחי. זאת ועוד, אדם בא לראיון טלוויזיוני, הוא מופיע על המסך לדבר על נושא חברתי חשוב. אדם ביתא ישראלי או ביתא ישראלית, שעדיין מבינים את שפת הוריהם ברמה זו או אחרת, יושבים בסלון ביתם כוס קפה לפניהם בתקווה לשמוע משהו חשוב מאיש המכובד שהוזמן לאולפן טלוויזיה.
הצופה הביתא ישראלי לוגם מהקפה שלו, מחכה שהמנחה תסיים להעריף על המרואיין שבחים, ותתחיל לשאול אותו שאלות ענייניות. סוף-סוף המראיינת מזיזה את מבטה אל דף הנייר הצהוב המונח לידה, ואז המרואיין פותח בשבח המנחה- הופעתה היפה, שאלותיה הממוקדות והענייניות וחכמתה ונדיבותה. בתום הפרגון ההדדי המתחנף, המנחה מנסה פותחת בשאלה ראשונה. אבל השאלה שלה מכילה בתוכה שבחים ופרגונים, כך שהמרואיין נאלץ להודות לה על כושר הבחנתה במעשיו, בתרומתו וגדולתו שלו. ראיון השבחים והפרגונים ההדדיים מסתיים, והצופה הביתא הישראלי לוגם את טיפת הקפה האחרונה מהכוס שלו, ואומר לעצמו: באיזה עולם טוב אנחנו חיים, אין כבר מה לשאול ורק נותר לנו להודות לאותם אנשים שפתרו את כל הדאגות הקיומיות שלנו ולהוקיר אותם ולפרגן להם בתקשורת המונים.
אדם הקורא בשורות אלה עשוי לשאול: מה רע בלפרגן ובלשבח אנשים? אין שום רע, ראוי ונחוץ להכיר תודה לאותם אנשים המקדישים את זמנם ומרצם לקידום מטרות קולקטיביות או משפרים את איכות חיינו במישורים שונים. אבל הבעיה מתעוררת בעיסוק אינטנסיבי בפרגון עיוור, אם לא לומר מזויף. בקרב קהילת בית ישראל נוצרה שפה חדשה, שפה שאין לה זיקה לעובדות, שפה שאותה מקדמים אותם אנשים המנסים להסיר ביקורת על התנהלותם. אנחנו צריכים לראות את החצי הכוס המליאה, הם אומרים שוב ושום, ומטיפים, אם נראה את החצי הכוס המליאה שוב ושוב וכל הזמן, גם החצי הכוס הריקה היא לא ריקה באמת.
קהילת ביתא ישראל רשמה הישגים רבים בתחומים שונים. בהחלט ראוי לפרגן לאותם אנשים שפרצו את תקרת הזכוכית, פתחו דלתות לאחרים ומשמשים דוגמה ומופת. אבל עדיין יש עוד תחומים שהביקורת יפה להם, אחרי הכול ביקורת במהותה לא נועדה לפגוע באדם זה או אחר, כי אם תכליתה העניינית היא לחשוף מחדלים ולהצביע על עיוותים או אי-עשייה, הדורשים תיקון ושיפור.
ככל שאנחנו בני ביתא ישראל לא נגמל במהרה ממלחת הפרגונים העיוורת וחסרת היסוד, אנחנו עלולים לשכון בעולם חברתי אוטופי, שבו כולם נושאים בתכונות מלאכיות מזויפות. חברה החיה בעולם אוטופי, שלא הולם את החיים הממשיים שלה, עלולה לקפוא במקום, להשלות את עצמה ולדחות לזמן בלתי מוגבל השינויים הנחוצים בחיה.
הגיע זמן לשבח את הראוי לשבח, להכיר תודה לאנשים התורמים באמת למקסום תועלת הכלל, אך לא פחות חובה עלינו לבקר בצורה עניינית היכן שצריך כדי לתקן מחדלים ולחולל שינוי ממשי הן בחיינו שלנו כאן ועכשיו והן בחיי דורות הבאים אחרינו.
