אהבה עד הקבר": קלאסיקה אתיופית משובחת שפותחת צוהר לתרבות עתיקה

ספרו של הדיס אלמיו, מגדולי סופריה של אתיופיה, מגולל סיפור אהבה מייסר בין בת אצילים לבן איכרים ומותח ביקורת חריפה על הערכים המסורתיים ששלטו במדינה. תרגומו לעברית של הרומן המופלא מאפשר להתוודע לשורשי לידתה של אתיופיה המודרנית, שקמה על חורבות הסדר המלכותי־פיאודלי הישן

"בחבל גוֹגָ'ם, בנפת דָמוֹת, בכפר שנקרא מָנכּוּסָה, חי לפני שנים רבות אדם ששמו בּוֹגָלֶה מֶבְּרָתוּ בבדידות עמוקה" (עמוד 9) — כך נפתח סיפור אהבה מפעים ומרגש, וכמעט בלתי אפשרי, הנרקם בין בן איכרים שנמסר כבר בילדותו לשרת את הכנסייה ואת נציגי האל ובין בת אצולה ממשפחה פיאודלית מהוגנת, הכבולה בגינונים המוקפדים של החברה הגבוהה. הַדִיס אָלֶמָיוֹ (1910–2003), איש חינוך, מדינאי, דיפלומט, ומעל לכול מגדולי סופריה של אתיופיה, מגולל בספרו "אהבה על הקבר" לא רק סיפור אהבה עוצר נשימה, מהפנט ובה בעת מייסר, אלא הוא גם ממוטט בזהירות, בחוכמה ובתעוזה את המנהגים והאמונות היוצרים, משעתקים ומקבעים את המעמדות בחברה המסורתית האתיופית.

הספר, שפורסם באמהרית ב–1965, התקבל בקרב קוראים אתיופים רבים כסיפור אהבה טהור, אבל ברבות הימים נתפש כמניפסט שבישר את התמוטטות הסדר החברתי המלכותי־פיאודלי הישן ואת לידתה של אתיופיה המודרנית, הסוציאליסטית והדמוקרטית יותר. כרך ראשון של הספר תורגם לעברית ב–2006 ועתה רואה אור תרגומה של היצירה המלאה.

שלושה מרכיבים מרכזיים השזורים לאורך הסיפור של זוג אוהבים, בֶּזָבְּך וסֶבְלֶה־ווֹנְגֵל, מעצבים את הדמויות והעלילה ויוצרים את הגאווה והדעה הקדומה בתרבות האתיופית המסורתית. אלה הם הכנסייה ונציגי האל — קדושים וקייסים; החברה הגבוהה — המלכים, משפחות אצולה או המעמד הפיאודלי; והחברה הנמוכה — איכרים, אריסים ומשרתים. בין שלושת המעמדות הללו מתקיימים קשרים היררכיים ארוכי שנים ותלות הדדית כמעט בלתי ניתנת להתרה. אתיופיה היתה המדינה השנייה (אחרי ארמניה) והאימפריה הראשונה שאימצה את הדת הנוצרית, וזו מילאה תפקיד מרכזי בחיי האומה האתיופית עד הפרדתה מהמדינה במחצית הראשונה של שנות ה–70. במשך מאות רבות בשנים רקמו הכנסייה והכמורה קשר סימביוטי עם משפחות האצולה במדינה, ייחסו להן מעמד של נבחרי האל, המליכו אותן והעניקו גושפנקה לעושרן הרב. בה בעת, נציגי הדת סיפקו נחמה, תקווה ורפואה לאיכרים אומללים, ועודדו אותם לקבל בהשלמה ובגאווה את המלכים ומשפחות אצולה, לשרתם ולספר את גבורתם. מרכזיותה של הדת והיותם של אתיופים, בייחוד מלכיהם, נבחרי האל מעוגנים באפוס הלאומי של אתיופיה, "כבוד המלכים" (שתורגם לעברית על ידי רן כהן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2009).

העלילה המופלאה בספרו של אלמיו מתרחשת במחוז גוג'ם, אחד האזורים החשובים באתיופיה שסופריה ומשורריה נוהגים להלל אותו, ובתקופת שלטונו של הקיסר האחרון היילה-סלאסה, שבה עדיין היתה נהוגה המערכת החברתית, הכלכלית, הפוליטית והדתית בדמות השיטה הפיאודלית באתיופיה. שכבה דקה של משפחות אצולה, בעלי האדמות, גבו מסים, מתנות וטובות הנאה מאיכרים עניים ושיעבדו אותם בתור אריסים. רוב בעלי התפקידים הבכירים בכנסייה באו, מטבע הדברים, מהחברה הגבוהה. כפי שנראה בהמשך, מערכת היחסים המורכבת בין השילוש הקדוש למחצה — הכנסייה והכמורה, החברה הגבוהה והחברה הנמוכה — היא המעצבת את הסיפור כולו.

פרי שאסור לאכול  

החברה הנמוכה האתיופית היא בת דמותה של החברה האירופיתהפיאודלית הקדומה. אדמות אתיופיה היו תחת שליטתה של שכבה חברתית לוחמת, מתנשאת ושבעה. איכרים עיבדו את הקרקעות, חלק הארי מהיבול נמסר לאדונים ורק חלק זעיר ממנו קיבלו אריסים, שעמלו קשה על הטיפול בו. בניגוד למשפחות האצולה שלעת זקנה עמדו לרשותן משאביהן הרבים ומשרתיהן, למשפחות האיכרים חשובה הימצאות ילדים משלהן לקראת סוף חייהן.

בזבך, גיבור הספר, נולד מזיווג בין אשה לגבר שחיו בבדידות עמוקה, כל אחד מהם מסיבותיו שלו. אביו, בוגלה מברתו, חי לבדו עד גיל 40 וניאות לשאת אשה רק לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של דורשי טובתו, שחששו כי בזקנתו יזדקק למטפלים. גברת ווּדְנֶש בֶּטָמוּ חיה לבדה לאחר ששלושת בעליה הקודמים מתו זה אחר זה ויצא לה שם של הורגת בעלים, ואף היא עצמה האמינה לגורלה זה. היא הסכימה להינשא לבוגלה מברתו לאחר שאיש דת, האחראי לחיי הרוח שלה, מעודד אותה ומסיר מעליה את אות הקלון שדבק בה באומרו כי "כאשר אדם בא לעולם, הוא כבר מגיע עם מנה קצובה של שנות חיים, ולכן גם אם הגברים האלה לא היו מתחתנים איתך, הרי גורלם כבר נחתם. לפיכך אינך צריכה להקשיב לדבריהם של הולכי רכיל אלה או אחרים ולהתרגש מהם ולמרר את חייך" (עמוד 11).

השניים התחתנו והביאו לעולם את בזבך, ששמו — שפירושו מישהו שיש עליו עול — משקף את תחלואיו: התינוק, שהוריו רואים בו מבטחם לעת זקנה, לוקה במחלות רבות. האם המודאגת פונה לקדושה (כנסיות וחגים אתיופיים קרואים על שם קדושים כמו מיכאל, גבריאל ואחרים): "אמי הרחמנייה, שלחי בבקשה את רחמייך ורפאי את בני והוא יהיה לך 'משרת' כל ימי חייו, כדי להלל את שמך. כדי שיהיה לך משרת ועבד אגדל אותו בבית המדרש, אני נודרת לך נדר" (עמוד 25).

משאלתה של האם מתגשמת, בריאותו של בנה משתפרת, הוא גדל ורוכש חוכמה דתית, ואף ניחן בקול זמיר וערב לאוזן שאינו משאיר את שומעיו אדישים. ואולם, ככל שגדל והתפרסם שמו בזכות חוכמתו ומעלותיו הטובות, במקום שיתכנס ויתנזר בכנסיות מבודדות ובמבצרים דתיים נידחים, נהפך בזבך לגבר ששצעירות יפות מבקשות את אהבתו וקרבתו. למשל, באחד הימים כשנשא תפילה ושר שירי הודיה לקדושים, הצעירות שיבחו את קולו, נועם הליכותיו ומראהו הנאה.

אבל כולן ידעו כי הוא אסור לאהבה. אחת הצעירות הסבירה לחברותיה את העובדה המרה: "אל תריבו סתם, הוא בן נדרים. זה פרי אשר מותר לראות אך אסור לאכול" (עמוד 34). גם בזבך עצמו יודע כי אמו גזרה עליו להיות בסיגוף גוף ועינוי נפש. אף שהוא מבין כי החלטתה נעשתה מתוך דאגתה לטובתו, הוא לא הצליח להשלים עם גורלו האכזר: להיברא בתור אדם עם צורך ומאוויים אך להתנזר באופן מוחלט מאהבת אשה ומהעמדת צאצאים. אולי לאות מחאה, הוא נוטש את הוריו הזקנים (שמאוחר יותר ישמע מפי שליח על מותם בבדידות), את מקום הולדתו ואת חבריו ומכריו, ונודד בכנסיות שונות ברחבי המדינה כאילו ביקש שהמקום והזמן יחליטו בעבורו אם נועד לאהוב או למות זר לאשה ולאהבתה.

מלחמה על הכבוד

בעת נדודיו הרבים מזדמן בזבך לבית של משפחה מיוחסת ונהפך לחונך של בת אצולה. ראש המשפחה, פִיתָוְרָרִי מֶשֶׁשָׁה, גיבור מלחמה, שליט מחוזות רבים, נצר למשפחת אצולה פיאודלית. הוא משול לאריה זקן, שכוחו הולך ודל, השפעתו מתמעטת, ממלכתו מתפוררת לנגד עיניו ונתיניו קוראים עליו תיגר חדשים לבקרים, בעוד הוא מקפיד לדרוש מהם כבוד, שירות וצייתנות. הוא ובת זוגו, טְרוּאָיִנֶת, מייצגים נאמנה את משפחות הפיאודלים האחרונים, שמנסים לשמר את הסדר הישן המקנה להם עליונות, כבוד וטובות הנאה ומתנגדים בתוקף לכל שינוי בחברה האתיופית.

דרישתן של משפחות אצולה מאיכרים לשלם להן מסים, להעניק להן מתנות, לכבד אותן ולהלל אותם מקורה לא רק בהתנשאות, אלא גם בגבורתן ובהעזתן ללחום ולנצח משפחות מיוחסות אחרות ולהבטיח הגנה על חיי האיכרים שלהן ושמירה על האינטרסים שלהן. זאת ועוד, על פי התפישה המסורתית, אומץ הלב — המשותף לבני כל המעמדות — הוא המאפשר לאתיופים ללחום נגד אימפריות וכוחות חזקים מהם ולנחול ניצחונות מזהירים, כמו בקרב עדווה בין אתיופיה לאיטליה ב–1896, ולהבטיח את חירותם ועצמאותם הטריטוריאלית והלאומית לאורך שנים.

אך כשהדברים אמורים במשפחת מששה, המייצגת את הפיאודליזם האתיופי המאוחר, שימור המעמד והייחוס היה תלוי במידה רבה, ואולי אך ורק, בבתם סבלה־וונגל, צעירה רבת חן המיועדת להינשא לבן אצולה שייחסו שקול לזה של משפחתה. אלא שהיא עצמה אוחזת בערכים שונים מאלה שהוריה מאמינים בהם: "היא היתה בעלת נימוסים ואופי טוב. היא שנאה התנשאות" (עמוד 69). אפשר לראות בסבלה־וונגל מעין מקבילה לנסיכה דיאנה הבריטית, שחשה אי־נוחות בהימצאותה עם משפחות המלוכה ונינוחות רבה במחיצת פשוטי העם.

בזכות יופייה של סבלה־וונגל, ייחוסה המשפחתי וחינוכה הטוב, אנשים רבים ביקשו את ידה מהוריה בהגיעה לגיל 14, ומחזרים עמדו בתור בפתח בית משפחתה. אבל הוריה דחו את כל המחזרים והמבקשים את בתם בשלל תירוצים: "אביו אינו בן אדם (משמע, הוא לא ממשפחת אצולה מכובדת) אלא חקלאי... אביו היה אדם כפרי גס שהיו לו הרבה פרות. הוא מת ובטרם הלך לעולמו הוריש לבנו את כל פרותיו. עכשיו, כאשר הבן שותה ללא הגבלה את חלב פרותיו, נדמה לו שהוא שווה לבני אדם, ואז החליט לבקש את ידה של בתנו" (עמודים 70–71). אבל בחלוף הזמן מגלים ההורים כי איש אינו מבקש עוד את בתם למטרת נישואים: "אם מדי פעם פנו אנשים וביקשו את ידה, היו אלה גברים גרושים, כי היא נחשבה למי שלא הצליחה להינשא. המבקשים פנו אל הוריה כדי לשאתה לא בתור בתולה, ולפיכך לא היו מתקיימים הכללים החלים בנישואין עם בתולה" (עמוד 72).

אחת הדרמות המרתקות בספר מתרחשת כשאחד השליטים החזקים מבקש את ידה של סבלה־וונגל כדי להינשא לה בתור בתולה, תוך הקפדה של הכללים והגינונים הידועים, אך מאוחר יותר הוא משנה את דעתו בעצת יועציו ומודיע למשפחת הכלה המיועדת כי יינשא לה בתור גרושה או לא בתולה. פיתוררי מששה, שחש כי כבודו נרמס ברגל גסה ושושלתו עומדת להיכחד, מכריז מלחמה על חתנו המיועד, שנחשב גיבור מלחמה ובעל השפעה. בהכרזתו הוא כותב: "השפלה כזו, המכתימה והורסת הכל עד היסוד, אינה מתנקה אלא על ידי דם" (עמוד 119). המוכנות להילחם ולשפוך דם, בלי להירתע מהאויב, היא המבטיחה את שימור מעמדה של שושלת האצולה ואת כבודה, שמה הטוב ומותרות החיים שלה.

ואולם לאחר החלפת מכתבים וקביעת נשקי המלחמה ושדה הקרב, המלחמה נמנעת לבסוף בזכות התערבותם הנאמנה של הכנסייה, הקדושים והכמורה. בכך קנאותו של פיתוררי למעמדו ותפקידה הבלתי מעורער של הכנסייה בתיווך בין משפחות אצולה נשמרים, וכולם יוצאים נשכרים מהכרזת המלחמה, גם אם בהמשך מתברר כי מדובר בניצחון זמני.

בעוד אביה מנהל מלחמת כבוד להצלת ייחוסו המשפחתי ולהקמת דור יורשים, בלבה של הבת סבלה־וונגל נובטת אט־אט אהבה אסורה. מחנכה, בזבך, מחזיק את כפות ידיה ועוזר לה לכתוב את האותיות באמהרית. השניים — שבשל נסיבות חייהם לא ידעו מהי בחירה חופשית וכיצד לבטא רגשות — מאמצים שפה בלתי מילולית, הכוללת מבטים מבוישים, נגיעות מסויגות ולעתים מעין דיבור טלפתי. האהבה שניצתה בין בן האיכרים לבת האצולה אמנם כבולה בגינונים תרבותיים אבל היא מקבלת עידוד מגודו כסה, משוגע החצר, שמדליק אבוקה של חירות ומבשר לזוג האוהבים בסתר כי מעמד האצולה עומד לחלוף מהעולם, החלוקה בין המעמדות פסולה, האדם אדון לעצמו ולכל אשה וגבר שמורה זכות לבחור את בן או בת זוגם. גם המשרתים והעוזרות של סבלה־וונגל, שנדרשו לפקח עליה ולא להשאירה לבד עם בזבך, מגלים הבנה, עוזבים אותה לנפשה ומאפשרים לה לשהות עם המחנך שלה ללא נוכחותם. ובכל זאת, האהבה בין השניים מתקשה לפרוץ ולשרוף את כל הכבלים התרבותיים ומתלהטת בקרבם כמו לבה הכלואה בעומק האדמה.

מבלי להיות מודע לאהבה האסורה המתרחשת בתוך ביתו, שעלולה להביא למיטוט מעמדו וגדיעת המשך שושלתו, פיתוררי מששה יוצא להשליט סדר במחוזות שלטונו. איכרים שנהגו לשלם מסים ולהעניק מתנות וטובות הנאה בזמן ובשיעור הקבועים מראש חשים את חולשתו ואת כרסום מעמדו, כולאים את גובה המסים שלו ומודיעים כי לא יוכלו עוד לשלם את המסים הכבדים. בנקודה זו אפשר לראות את ביטויה השפל של תחושת העליונות של האצולה האתיופית: "אוי לי! אני מששה, איך הושפלתי?!... איך אני, אדון כל הגיבורים, מששה, בכבודי ובעצמי, נאלץ לסבול את לעגם של איכרים חסרי כבוד ונימוס?!" (עמוד 210).

בסופו של דבר מששה יוצא ללחום באיכרים בלי שהתכונן כהלכה ומתוך הנחה מזלזלת כי איכרים, בהיותם משרתים ועבדים, אינם ניחנים באומץ לב ואינם מבינים באסטרטגיות וטקטיקות של מלחמה — בניגוד לבני האצולה. ואולם, במאבק בין המעמדות, הלוחמים לשחרור מציפורני הפיאודלים נוחלים ניצחון וכולאים את פיתוררי מששה, ורק לאחר קבלת ערבות של אחרון הנאמנים לו בבית משפט הם משחררים אותו מושפל לביתו.

אף שפיתוררי מששה למד לדעת את כוחם העולה של האיכרים ואת סירובם להיענות לדרישותיו, הוא מסרב להכיר בבחירה הרומנטית של בתו. כשנודע לו כי בזבך אינו רק מלמד את בתו אלא גם מאוהב בה, מחליט האב לגרש אותו והוא אף כובל את סבלה־וונגל בשלשלאות כדי שלא תברח ותממש את אהבתה האסורה. הוא שומר עליה בעצמו או מפקיד עליה שומרים יום וליל. בזבך וסבלה־וונגל מתענים מחוסר האפשרות לממש את אהבתם. האם המאבק המעמדי יוכל לכבות את האהבה הבוערת בין השניים או שמא זו תגבר? את גילוי התשובה ואת ההנאה הנלווית אליו נותיר לקוראים.

חלון לתרבות עתיקה

נגוס -  מלך - תקלה היימנות של גוג'אם,
היכן שהיצירה המופלא מתרחשת

"אהבה עד הקבר" אינו רק יצירה קלאסית בספרות האתיופית, אלא נתפש בעיני רבים גם כרומן משובח העומד בשורה אחת עם ספרי הפרוזה הגדולים של המאה ה–20. אם הוא עדיין לא זכה לקבל את מקומו הראוי בתודעה האנושית העולמית, הרי זה נובע מכך שגבולות השפה והגיאוגרפיה הותירו אותו מחוץ למדפי הקנון הספרותי העולמי.

חשיבותו נעוצה מכמה היבטים: ראשית, הסופר עושה בו שימוש מושכל בשפה וערכים הקיימים בחברתו, אבל מקנה להם מובן כלל־אנושי; שנית, מדובר בסיפור אהבה משובח, שדרכו אנו מתוודעים שוב לכוחה של האהבה לחבר בין אנשים ממעמדות שונות חרף מכשולים, איסורים ודעות קדומות; שלישית, סיפור אהבה זה משחרר את האשה מאותם ערכים, נהגים ואמונות מסורתיים הכובלים ומדכאים את רצונותיה והעדפותיה, ומעניק לה חירות וחופש לבחור בן זוג על פי מצפונה וטעמה; ורביעית, במבט לאחור, ספרו של אלמיו נתפש כיצירה הקוראת למוטט את הסדר הפיאודלי הישן, שהיטיב עם מעטים תוך שהוא משעבד ומנצל את רוב העם האתיופי, וזאת תוך פרימה של הקשר הסימביוטי בין הדת, החברה הגבוהה והמעמד הנמוך. במובן הזה, הרומן נתפש כיצירה נבואית וכמניפסט אתיופי, המקביל ליצירות ולכתבי הגות מערביים שהאיצו את חיסולו של השלטון הפיאודלי הקדום ואת היחלשות השפעתה של הדת על המדינה.

תרגומו העברי של הספר, שלהכנתו היו שותפים שישה מתרגמים, אינו משיג וגם אינו יכול להשיג את כל מורכבותן של השפה והתרבות האתיופיות המובאות בסיפור, אבל הוא בכל זאת מעביר את המסר העיקרי של היצירה המופלאה הזאת ומנגיש אותה לקורא הישראלי. קריאה בספר זה פותחת בפני ישראלים חלון הן להיכל מקדשם של המלכים ומשפחות האצולה האתיופים והן לעולמם ואורחות חייהם של פשוטי העם. אני מאמין כי קריאת הרומן תסייע לישראלים רבים להבין את אחת התרבויות העתיקות והחשובות בהיסטוריה האנושית, שממנה באו יהודי אתיופיה החיים היום בישראל.

סוגה: פרוזה

קהל יעד: כל מי שרוצה להכיר את התרבות וההיסטוריה האתיופיות

מדף: ליד "כבוד המלכים", האפוס הלאומי של אתיופיה

לסיכום: רומן קלאסי משובח שמשלב סיפור אהבה ומניפסט חברתי־פוליטי

אהבה על הקבר: הספר השלם

הדיס אלמיו

תירגמו מאמהרית: גדי מלקו, אישטו מלקו, אברהם וולדה צדיק, נצנת פרדה, יוסף יצחק ואברהם ירדאי, עורכת ראשית: דניאלה ספיר. הוצאת האגודה לעידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, 424 עמודים, 140 שקלים

ואלה הקולות החדשים בספרות הישראלית

הקוראים המסורתיים של כתב העת "מאזניִם" עומדים לשמוע קולות נדירים, קולות בתוליים, אם תרצו, קולות היוליים, אשר היו קול קורא במדבר במשך שנים רבות או זעקו כאב, ושרו אהבה בהיחבא בסלון הבית או במגירה אישית. הקולות המושתקים זוכים עתה לפתחון פה הן בזכות המחאה החברתית האחרונה של צעירים ישראלים יוצאי אתיופיה, שהמניע להתרחשותה היה הרג סלמון טקה בידי שוטר, והן בזכות המחווה החברתית המבורכת של הנהלת אגודת הסופרים העברים בישראל, שהזמינה את הכותבים והכותבות מקהילת יוצאי אתיופיה לפרסם את יצירותיהם בגיליון שייחדה בעבורם, מתוך הזדהות עם מחאתם.

הקולות החדשים האלה לא בוקעים מפסגת האולימפוס בהיכל מקדשם של אלילים ספרותיים ומוכיחים את הציבור בסוגיות שהבנתו אינה משגת או חורגות מדאגותיו הממשיות, כי אם מהללים וחוגגים, ובה בעת כואבים וזועקים, את המציאות הקיומית הממשית כאן ועכשיו, שבתוכה חיים הכותבים עצמם. כל כותב וכותבת משמיעים קול ייחודי, אך דומה במסר שלו, שכן רובם ככולם שואפים, דרך סיפורם ושירם, להתחבר למורשת יהדות אתיופיה, למסע עליה, ולזהות האישית והקולקטיבית. בה בעת הם קוראים להשתלבות הקהילה בחברה מתוך עמדת כוח, ולניהול מאבק חברתי בלתי מתפשר נגד תופעות מזיקות בחברה. לצד אלה – שיר אהבת הארץ, ירושלים והעם – מורגשים, כמובן, מקומם של אהבה, והאושר ושיברון הלב הנלווים לה. אלה לא נפקדו ביצירות שלפנינו.

בחלוקה גסה, ארבעה הם הנושאים העיקריים אשר להם בחרו הכותבים והכותבות להקדיש את מרב כישוריהם, זמנם ומאמצם: האחד, ירושלים המדומיינת וירושלים הממשית; השני, מסע בין דורי אחר חיפוש נקודות חיבור; השלישי, שירי מחאה וזהות: יהדות, שחורות וגזענות; והרביעי, אהבה ותשוקה ומשברים ופרדות.

ירושלים המדומיינת וירושלים הממשית. ירושלים שמציתה את דמיונם של יוצרים כמעט מכל התרבויות ובכל הזמנים תופסת מקום מרכזי ביוצרותיהם של ישראלים יוצאי אתיופיה. היא מופיעה בדמיונם כפי שנחקקה מסיפורים שעברו מדורי דורות, ככלה ביום כלולותיה, כליל יופי ושלמות, הטוב והטוהר מגדירים אותה. אולם בהגיעם לישראל או בקיומם בה, היוצרים מגלים כי הכלה החסודה אינה אלא אישה מן העיר הגדולה, אם תרצו, איש מן העיר הגדולה, גם זו וגם זה, שניהם באותה מידה, משוחררים מכל קודש וטוהר, מחוברים בכל נימי נפשם לחומר. הפער העצום בין ירושלים האידיאליסטית, הקדושה והצודקת לירושלים  הממשית, החומרית והמסוכסכת בינה לבין עצמה ובינה לזולתה מעורר צריר הכרני חריף בקרב היוצרים. לכן הם מחפשים דרכים לצמצם את הפער בין שתי ירושלים: אחדים מעדיפים לחיות, תוך אשליה עצמית, את ירושלים המדומיינת, ואף מוסיפים לשבח את יופייה, שלמותה וקדושתה, ואחרים מעודדים את עצמם ואת זולתם להתפכח ולראות בירושלים ממשית נכוחה, לזהות את מגרעותיה, חוסר הצדק ואי השוויון בה, ולפעול לתיקונה.

 מסע בין דורי אחר חיפוש נקודות חיבור. הכותבות והכותבים עורכים מסע חיפוש אחר נקודת תפר בין דור העולים, דור המדבר, דור אמוני וציוני, שראה את תכלית קיומו העליונה במימוש השיבה לישראל, לבין הדור הצעיר שנטל על עצמו חובה מוסרית ליצור ישראל יפה שכל בניה ובנותיה יכולים להיות בה בשוויון, בחירות ובכבוד הראויים. בחיפוש הזה הם מגלים שורשים, זיכרונות וסיפורי גבורה והקרבה המחברים אותם עם קהילתם ועם העם היהודי בכללותו, ואף מעניקים להם השראה וגאווה ומשמעות ותכלית לקיומם. אך לא פחות, מסע זה מעורר בהם תחושת חמלה כלפי דור המדבר שמזדקן בישראל מבלי שהייתה לו יכולת לנהל שיחה משמעותית עם ילדיו ובלי יכולת להנחיל בו את מכלול נכסיו התרבותיים והאמונים הנאצלים.

שירי מחאה וזהות: יהדות, שחורוּת וגזענות. שירי וסיפורי מחאה נבנים במפגש המשולש הקדוש למחצה: יהדות, שחורות וגזענות. בני הקהילה, בשהותם באתיופיה, היהדות הייתה סימן היכר לזיהוים, לקבלתם ולדחייתם, לברכתם ולקללתם, ולצבע עורם לא היה משמעות מיוחדת. בהגיעם לישראל, מרכיב זה הפך למשמעותי, תו היכר המציב אותם בסולם הנמוך בהיררכיית הצבעים והמגדיר את נחיתות מעמדם החברתי. הכותבים והכותבות, שרובם ככולם נולדו והתחנכו בארץ, גילו להפתעתם כי לא פעם צבעם הכהה הפך לחסם כמעט בלתי עביר החוצץ בינם לבין עמיתיהם הבהירים. לכן ביצירותיהם הם לא רק דוחים את משמעותו המשוחדת המובנית מתוך ההטיה האידיאולוגית המערבית של הגוון השחור, אלא הם מהללים אותו ושואבים ממנו גאווה וכבוד, ובדרך זו מנסים לשקם את דימוים, למוטט את המחיצות המפרידות בין אנשים מגוונים שונים ולשפר את מעמדם החברתי.

אהבה ותשוקה, ומשברים ופרֵדות. הסוגיות האלה תמיד שימשו בעבור יוצרים כר פורה לסיפורים ולשירים. ביצירות לפנינו הן מקבלות משמעות כואבת וטרגית. יהודי אתיופיה שהו תקופה ממושכת בחברה מסורתית ומהוגנת; ההורים היו מעורבים בבחירת בן זוג לבתם או בת זוג לבנם ובכינון מערכת היחסים ביניהם, ואף טיפחו את נישואי ילדיהם והבטיחו את הצלחתם. לעומת זאת, בישראל הצעירים יצאו משליטת הוריהם. לכאורה, נפלה בחלקם זכות גדולה לבחור בן או בת זוג לפי טעמם ומצפונם. אך לאמיתו של דבר, הבחירה החופשית לא הושגה בלי מחיר כבד, מערכות היחסים הנוחות לכינון הפכו למאתגרות לשימור לאורך זמן, זוגות התפרקו, לעיתים בדרך טרגית, ואהבה יציבה, מתמשכת ומשמעותית הפכה לזיכרון מתוק מהעבר. חלק מן השירים והסיפורים מבכים את אובדן האהבה התמימה, אהבת אמת, שחיברה והחזיקה פעם שתי נפשות מגיל נעורים ועד גיל זקנה, או בלשונו של הסופר האתיופי המהולל, הדיס אלמיו: אהבה עד הקבר.

לבסוף, בהזדמנות זו ברצוני להביע תודה מקרב הלב להנהלת אגודת הסופרים העברים בישראל, שנטלה משימה חברתית חשובה, והעניקה במה לכותבות ולכותבים ישראלים יוצאי אתיופיה לבטא את עצמם בנושאים שכל כך מעסיקים אותם בתקופה חשובה זו, על דפיו של כתב העת מאזניִם. אני מקווה שחלון ההזדמנות שנפתח בנסיבות מיוחדות בפני יוצרים ישראלים יוצאי אתיופיה יישאר פתוח לאורך זמן גם בשגרה, ויאפשר השתלבותם ביצירה הספרותית הישראלית.

ברוח זו, כולי תקווה כי אנשי תרבות בכל תחום ותחום יקבלו השראה מהנהלת אגודת הסופרים העברים, וישתפו פעולה עם אומנים ישראלים יוצאי אתיופיה בעשייתם התרבותית. אם יעשו כך, יתהווה כאן בארצנו גוון רחב של תוצרים תרבותיים, המשקפים נאמנה את פניה של החברה, ומעל לכול כישרונות גדולים יקבלו ביטוי, ברבות הימים, ואנחנו, החברה הישראלית, נתברך בהם.  

כבוד למנהיג יש די והותר לאתיופים

מאמר ראשון בסדרה

אתיופיה בתור אחת המדינות העתיקות בעולם הצמיחה קיסרים, מלכים וראשי ממשלות אמיצים, שניהלו הן מלחמות פנימיות עקובות מדם לשמור מחוזותיהם ונתיניהם  והן מלחמות חיצוניות להדוף פולשים זרים לשמור על עצמאותה וחירותה של מדינתם ושל עמם. האתיופים עדיין משוועים למשטר דמוקרטי ראוי לשמו, לרווחה כלכלית ולעוד דברים חשובים, אבל דבר אחד תמיד היה להם: כבוד למנהיג.

הפעם הם קיבלו תמריץ נוסף להלל את מנהיגם אביי אמחד, שלא רק נכתבו והושרו עליו שירים רבים בשבחו, אלא הוא גם זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2019. אירוע הזכייה החשוב מחייב אותנו לבחון את הגאווה האתיופית – המנהיג, מה הוא באמת קידם ועשה למען עמו ומה האתגרים העומדים בפני מדינתו?

אבי אחמד נבחר לראשות הממשלה באפריל 2018, ועד מהרה הוא התנחל בלבם של רבים. ראשית, מדובר במנהיג צעיר, יפה, משכיל, רפורמיסט, כריזמטי ומעל לכל בעל יכול רטורית חיובית ומפייסת. אנשים שנחשפו לשיחותיו הראשונות, חשבו שמדובר בגורו ממזרח הרחוק, שבא לרכך את לבם הכאוב של אזרחים אומללים, או משיח שהיהודים התפללו לבואו, בא דווקא אל אתיופים. הוא  פשוט רומם את רוחם של אזרחים בכוח מילים, וכל זאת בלי לשפר ולו במעט את מצבם הסוציו-כלכלי.

התרומה השנייה,  הוא ראה את עצמו מורה לדמוקרטיה, למנהל תקין. בית ספרו היה הפרלמנט; תלמידיו – חברי הפרלמנט. הוא הקדיש הרצאות ארוכות ומעמיקות על מנהל תקין, האזרח במרכז. הוא ידע ידיעה ודאית וברורה כי חברי הפרלמנט והפקידים רואים את עצמם מורמים מהעם, מנצלים אותו, מתנשאים עליו ואף נוטלים שוחד. לכן הוא רצה בכל כוחו לנקות את המערכת והראש הרקובים. משהבין כי שיחותיו והרצאותיו לא השיגו את המטרה הרצויה, הוא פלט פקידים מושחתים משירות המדינה.

התרומה שלישית, עמל ללא לאות לקירוב לבבות ופיוס בין יריבים פוליטיים לממשלתו. לתכלית זו הוא שחרר את ראשי מפלגות ופעילים חברתיים שהושלכו לכלא ללא משפט וזימן אליו את הפעילים מהפזורה האתיופית. רבים מיריביו  נשבו בקסמו, באו אליו ונפלו לברכו, השתלבו בתפקידים שונים בשירות המדינה או פעלו כגוף נפרד לקידום האינטרסים הייחודים של קהילתם.

התרומה הרביעית, כנאה לראש הממשלה הרפורמי, הוא חולל את אחת הרפורמות החשובות במעמד הנשים. שכן הושיב במושב הראשון בין השווים, אישה, נשיאת המדינה ומינה שרות כמספר השרים.

התרומה החמישית– הוא פתח במשא-ומתן מואץ עם המדינה השכנה אריתריאה וכונן שלום עמה. שני העמים היו בעבר עם אחד, משמע משפחות רבות שהיו בפירוד במשך עשרים שנה לערך, בזכות יזומת השלם, הם  התאחדו, וחשוב יותר, שפיכות הדמים בין שני העמים הופסקה.

התרומה השישית – פיתוח ומודרניזציה, אביי המשיך לפתח את בינוי סכר אבאי, חיבר מיליוני אתיופים לחשמל, סלל כבישים רבים, המפשרים גישה בין כפרים וערים.

חרף ההישגים המרשימים האלה שהושגו בתווך זמן כה קצר, חתן פרס נובל לשלום, אביי אחמד, מתמודד מול אתגרים גדולים בבית. הוא צריך להמשיך לפייס בין מעל 80 קבוצות אתניות, שחלקן מעולם לא אחזו בהגי השלטון, אחרות רואות את עצמן אדוני המדינה, שהמלכות נינתה רק להן. אם כן אלה הם האתגרים: ראשית, אמהרים, הקבוצה השנייה בגודלה, שממנה יצאו רוב הקיסרים והמלכים האתיופים, חשים נדכאים, נרדפים. תחושת נרדפות זו קיבלה ביטוי מחושי במאבק אלים שהסתיים בהרג הרמטכ"ל, וראש הממשלה ובכירים נוספים של מחוז אמהרה.

האתגר שני, קבוצות שונות במדינה מנהלות מלחמות פנימיות שגובות חיי אדם, ועושה רושם כי השלטון המרכזי נכשל להשליט סדר ולהגן על חייהן של אזרחים שנטבחים באישון לילה על ידי מיליציות ושודדים.

האתגר שלישי, אביי אמנם מדבר דמוקרטיה, תומך בעקרונותיה ומטיף לה, טרם נבחן בה הלכה למעשה. ניסיון העבר מלמד כי מנהיגים רבים באפריקה, כולל באתיופיה, דיברו בעד דמוקרטיה, אולם סילפו תוצאות בחירות, וחתמו קבע לתפקיד ראש הממשלה עד המהפכה או המוות הטבעי.

האתגר הרביע, שלמו וביטחונו של ראש הממשלה. אף שרוב המכריע, כך נדמה, של העם תומך בו ומעריף עליו שבח, יש פלגים מסוימים המתנגדים לו בתוקף,  ואף היו ניסיונות לפגוע בו.

לסכום, ללא צל של ספק כי ראש הממשלה אביי אחמד הוא איש כריזמטי, רטוריקן בחסד עליון,  רודף שלום, ומנהיג משכמו ומעלה. עושה רושם כי הוא מצעיד את מדינתו ואת עמו אל מסלול הקדמה, הדמוקרטיה, ורווחה הכלכלית. ההכרה הבינלאומית, פרס נובל שלום,  תסייע לו להמשיך לחולל רפורמות מטיבות לעמו ולכונן קשרים דיפלומטים, ביטחוניים וכלכלים עם מדינות שונות בעולם. ככל שמדינות דמוקרטיות יוצרות קשרים שונים עם מדינת אתיופיה, ייטו לעלים עין לזכויות של מיעוטים באתיופיה, הדבר עשוי להוביל לשתי תוצאות אפשריות: האחת, ראש הממשלה האתיופי יקפיד לקדם זכויות האדם מתוך בקרה עצמית או יכנס  לאדישות מסוימת. 

מוטב לו לזנוח את האפשרות השנייה, ניצול שתיקתן של מדינות הברית וכניסה לאדישות. הוא חייב לשפר את תנאיהם של מיעוטים במדינה, או קבוצות שחשות מדוכאות.  אחרת, לאתיופים יש חוק ייחודי משלהם: ללחום בעצמם ולנצח את עצמם. הדבר המטריד הוא,  מלחמת אזרחים בתרבות זו  אינה  מילה גסה כלל וכלל, כי אם שדה דמים שצומחים בו מנהיגים אמיצים, שטובי משורריה של האומה שרים ומשביחים אותם. 

קול קורא לישראלים יוצא אתיופיה לפרסם יצירותיהם הספרותיות בכתב העת: מאזניים

תתקבל יצירה – סיפורת, פרוזה, שירה - שנכתבה על ידי ישראלים יוצאי אתיופיה, ולא ראתה אור. החומרים שיתקבלו יעברו לקטורה ועריכה לפי הצורך. נא לציין את שם הכותב או הכותבת, ואת כתובת הדוא"ל בראש הדף הראשון. יש  לשלוח את החומרים לכתובת: mgermaw@gmail.com; תאריך אחרון להגשה: 30.08.19

 אגודת הסופרים העברים, אחת הזירות התרבותיות החשובות במדינת ישראל, פותחת את שעריה בפני סופרים ומשוררים יוצאי אתיופיה ומזמינה לפרסם בכתב העת מטעמה – "מאזנים".

ניתנת בזאת הזדמנות נפלאה, לקבוצה יוצרת זו, לפרסם את יצירותיה בפלטפורמה חשובה זו ולערוך היכרות בין קהילת יוצאי אתיופיה לבין החברה הכללית. היכרות הקהילה דרך פריזמה ספרותית היא חשובה לאין שיעור, כי מקור הגזענות, הדעות הקדומות, הניכור והריחוק מהשונה, הוא הבורות. יש בכוחה של חשיפת עולם התרבותי של ישראלים יוצאי אתיופיה בכדי לצמצם תפיסות נפסדות ומזיקות, כגון גזענות ודעות קדומות, ולטפח ערכים רצויים, כגון סבלנות וסובלנות, קרבה והכרה.

ספרות מהגרים, ובכללה ספרות עולים ובני עולים, משוועת לחשוף את עצמה ואת מושאיה ואף ליטול חלק חשוב במאבק הכללי להכרה בזכויות אזרחיות של קבוצות מוחלשות.  אין זה סוד כי ישראלים יוצאי אתיופיה מנהלים מאבק עיקש ומתמשך להכרה בזהותם הדתית, במורשתם התרבותית ובזכויותיהם האזרחיות, וזאת החל משלהי שנות השבעים – עת הגיעו העולים הראשונים לישראל. בכל זאת מקומה של ספרות בקרב קהילה זו נפקד מהמאבק הציבורי להכרה במשך שנים רבות, בין היתר, כיוון שרוב רובה נכתב בשפה גלותית – אמהרית.

בשנים אחרונות מצבה של ספרות זו השתנה, ולצד דור העולים שכתב באמהרית, צומח דור חדש, הכותב בעברית. היום קיימת כמות בלתי מבוטלת של ספרים ושירים פרי עטם של ישראלים יוצאי אתיופיה. רוב היצירות נוטלת על עצמן משימות חברתיות בנושאים מהותיים: שיקום העבר, היסטוריה, זהות ושם שנגרסו בתוך שיני כור ההיתוך, קידום זכויות אזרחיות, ביעור תופעות הגזענות ודעות הקדומות ועוד.

חרף שגשוגה של ספרות זו והרלוונטיות שלה לרוח הזמן ולמציאות החברתית, מעטים הספרים הרואים אור בהוצאות גדולות. היוזמה של אגודת הספורים העברים להקצות גיליון ליצירות של ישראלים יוצאי אתיופיה היא התחלה טובה, שיכולה לשמש דוגמה להוצאות אחרות ללכת בעקבותיה. כמובן, מיוצרים ישראלים יוצאי אתיופיה מצופה לנצל את ההזדמנות החשובה  זו לחשוף את יצירותיהם, ולהיות קול לאנשים שקולם לא נשמע. 

        

יהודי שחור בדמיונו של השבט הלבן

לקהילת בית ישראל - ישראלים יוצאי אתיופיה - יש התגלמות כפולה בחברת הרוב הלבנה הישראלית. השבט הלבן המתנשא יוצר את ההתגלמות המדומיינת של יהודים שחורים חלשים, אלימים ומאימים, שיש להיזהר מהם לבעל יחבלו באושרו וברווחתו שלו. וההתגלמות הממשית של ישראלים יוצאי אתיופיה, קהילה שלווה, ציונית גאה ולוחמת בנחישות לקידום זכויותיה, מוכרת בקרב ישראלים מעטים שמנסיבות חייהם הפכו לחלק בלתי נפרד לקהילה זו, או ישראלים יוצאי אתיופיה עצמם, שלא עברו תהליך הטמעה, המחליף את התגלמותם הממשית בהתגלמותם הפיקטיבית. אבל מציאות חיה של קהילת בית ישראל, לפחות עד כה, מעוצבת בעיקר מהתגלמותה המדומיינת בתודעתו של השבט הלבן, ולא מהתגלמותה הממשית.

    לאופן שבו ישראלים יוצאי אתיופיה מדומיינים בתודעתו של השבט הלבן יש היסטוריה ארוכה, שמקורה, למרבה האירוניה, בתפיסה עצמית של השבט הלבן היהודי עצמו. טרם הקמת המדינה היהודית, שאיפתו העליונה של השבט הלבן הייתה לזנוח את יהדותו ולהשתלב בחברה המערבית הנוצרית החילונית, בעיקר זו הגרמנית הארית. הוא ראה ביהודים וביהדות ביטוי עליון לחולשה קיומית, אולם ניסיונותיו הנואשים להתאחות בתוך העמים כשלו. כי הגויים הזכירו ליהודי שוב ושוב,  יהודי, כמובן לפי התגלמותו בתודעתם,  יישאר יהודי שפל, חלש, מאיים ורודף בצע. בחלוף הזמן, השבט הלבן התאזן, וניסה להתחבר למקורו, ליהדותו, לעמו ולכור מחצבתו. ולכן הוא שב לארצו, הקיים את מדינתו מחדש. אבל במדינת הלאום שלו, הוא מיסד היררכיה חברתית חדשה, שבה קימיים מעמדות עליונים ומעמדות תחתונים.  

    בחברה החדשה שאותה מיסד בדמותה של החברה המערבית החילונית, השבט הלבן השיג את מה שלא השיג במערב. אך הפעם הוא לא שואף להשתלב בגזעים העליונים, הגזע הארי, אלא רואה בעצמו התגלמות של הקבוצה הנבחרת. אך לא הנבחר היהודי, בעל עליונות מוסרית,  המטיף להושיט עזרה לחלש, ליתום, לאלמנה ולגר, אלא הנבחר המערבי, שמגיס את כל כוחותיו החומרים והסימבולים להנציח את עליונותו התרבותית ואת שליטתו. הנה באורח פלא, קבוצות לאומיות וקבוצות יהודיות מוחלשות, הפכו בעיניו של השבט הלבן היהודי להשתקפות של דימויו הגלותיים של עצמו.  דהיינו, לאותו יהודי מערבי שפל, חלש, ומאיים שמבקש להיות חלק מהשבט הלבן הגרמני. עתה בתורם, השואפים להצטרף  לשבט הלבן היהודי, היו צריכים להפגין שנאה עצמית תהומית. לכן אנחנו רואים קבוצות יהודיות שנות, בראשם מספר לא מבוטל של ישראלים יוצאי אתיופיה משכילים, השונאים יותר מכל את קהילתם, ואת מורשתם תרבותית, ועושים כל שביכולתם להיות החיקוי הנלעג של מושא הערצתם.

    עכשיו יש בחברה ישראלית לצד השבט הלבן המקורי שבטים לבנים חדשים, שמדמיינים את קהילת בית ישראל בתור קבוצה חלשה, אלימה ומאיימת. איש משטרה מזרחי, בן לשבט הלבן החדש, הפך על כורחו זקיף בשער ארמונם של השבטים הלבנים כולם. בעיניו כל אזרח במדינה, שאין לו מעמד של שבט לבן או חיקויו, הוא אויב, שיש לפטרל בשכונתו עשרים וארבעה שעות, להתעמר עליו, לעצור אותו, לפגוע בו פיזית, להתעלל בו נפשית, ומעל לכול  להנחיל בו תרבות של פחד, לבל ירים את ראשו, לבל ישאל שאלה על זכויותיו ולבל יפעל לשיפור מעמדו בחברה. אך לא פחות, לבל יפר את שלוותם של השבטים הלבנים ולבל יערער על מעמדו החדש שלו עצמו, שרכש במחיר שנאה עצמית. מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, למשל, סיפק לנו הצצה נדירה לדרך שבה השבט הלבן החדש רואה בישראלים יוצאי אתיופיה: מטבע הדברים, הוא אמר, כאשר שוטר פוגש חשוד המוח שלו חושד בו יותר מאשר היה חושד בו אילו היה מישהו אחר (הארץ, 30.8.2016). לטעמו של אלשיך, יהודי אתיופי, הוא בחזקת חשוד, מדליק נורה אדומה בראשו של השוטר הפוגש בו. לכן אנחנו עדים לשיטור יתר בקרב קהילת בית ישראל, שקוצר מחיר דמים בלתי נתפס, מעל עשרה צעירים הרוגים בקהילה בשנים האחרונות, אחרון שבהם היה יהודה ביאגדה, שבשמו יצאו למחות אלפי ישראלים יוצאי אתיופיה.

    לאמיתו של דבר הכוח העצמתי והמסמם של השבטים הלבנים הוא התקשורת. אנשי התקשורת, לא כולם, הם הקבוצה היוצרת, המפיצה, והמנחילה את התגלמות דמותו החלשה, אך מאיימת ואלימה של היהודי השחור. השדרנים והכתבים בעד גבותיהם המעובות, רואים בקהילת בית ישראל אספסוף של אנשים, פרא אדם, פורץ חוק, מחרחר ריב. לכן מגיסים את כול כושר הרטורי וכושר הכתיבה המופלא שלהם, לעשות דמוניזציה, ודה-לגיטימציה לכל פעילות חוקית של קהילה זו. אמנם טרם התחילה המאחה האחרונה, אנשי התקשורת רקמו זימה עם המשטרה, והכינו את דעת הקהל לרע מכול ודבררו את המשטרה: חוששים לפגיעה בכוחותנו (מאקו, 27.1.2019); חשש במשטרה: הירי ביהודה ביאדגה יכול להביא להסלמה (מעריב, 19.1.2019).  הציבור הישראלי כבר היה מוכן לקבל בשלוות נפש אפילו ירי במפגנים, כי המושגים הסלמה, פגיעה בכוחותינו, מעוררים בו שרשרת של משמעויות מאימות על עצם קיומו. במהלך ובתום ההפגנה התקשורת התמקדה לא במטרת המאחה, כי אם באי-נוחות שנגרמה לשבט הלבן עקב חסימות כבישים או בהתנהגות אלימה של המפגינים:  מחאה אלימה (ישראל היום, 31.1.2019), אף שהמפגינים נהגו באיפוק ובפעלו במסגרת החוק, אולי לבד קובץ נערים שנחשדו בהתפרעות לאחר פיזור ההפגנה המרכזית.

    עוד כוח מהתל של השבטים הלבנים הוא בית המשפט, אותו מציירים כגוף שפועל על עקרונות משפט אחידים, ומעל לכל עיוור לצבעים. אבל עיקר עיסוקו של בית המקדש החילוני, הוא להקריב את הקבוצות המוחלשות על מזבחו כדי להנציח את שלטונו של השבט הלבן.  אמנם כל מי שמבקר בבתי המשפט השלום ברחבי המדינה נוכח לדעת, כי אולמי בית המשפט מלאים באשמים מתויגים, מקוטלגים, ומדומיינים בתור מאיימים על מנוחתם, עושרם וסדר עולמם הנוח של השבטים הלבנים. יש רקורד מפוקפק לעשיית הצדק של השבט הלבן כל אימת הוא דן בקבוצות שאינן נמנות עמו. זה היה נכון בפסקי דין שנתו שופטים קולוניאליים באפריקה, באסיה ובאמריקה. וזה נכון גם אצל השבטים הלבנים היהודים בישראל בהתנהלותם מול קבוצות מוחלשות. הנה דוגמה, שופט ותיק ומעורך מאוד בבית משפט השלום בירושלים, משה דרורי, נדרש לדון רב שדרס קופאית אתיופית והפקיר אותה. בפסק דין בן 323 עמודים, שניתן ב-8 בספטמבר 2008, השופט נמנע מלהרשיע בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה והפקרה לאחר פגיעה, בין היתר, כדי לא לפגוע בסיכויו של הרב הדורס במינויו לדיין בעתיד.

    הבה נסכים שהשופט משה דרורי הוא יהודי רחמן, מזכה אשמים, אבל מה הייתה עמדתו לגבי אותה יהודייה פצועה ומושפלת, ומחפשת משפט צדק? בדיוק בנקודה זו  נחשפת  הדמות השחורה הנחותה המכוננת בתודעתו, שיוצאת נשכרת מהפגיעה בה. אמנם כך כתב השופט דרורי: המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלי, כשווה בין השווים, הוא הדין לפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל הרכב – הנאשם – התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה לדעת כי השופט מקשיב להגיג דבריה, עורכי  הדין פונים אליה בנימוס, וגם מי שפגע בה מתנצל...היא הבחינה את השיפור העצום במעמדה החברתית בין תחילת הדין לסופו.

    השופט מהשבט הלבן רואה ביהודייה השחורה, הנדרסת, בתור אדם נחות, שאין היא צריכה משפט צדק, די בכך ששופט המורם במעלתו ממנה שבעתים הקשיב לה ומעמדה החברתי התרומם. המפגש בין השופט לתובעת, אינו עוד מפגש בין בני אדם או בין מבקש צדק לעושה צדק, כי אם משול למפגש בין אלוהים למשה הנביא, כמו רוחניותו של משה הנביא נסקה ללא הכר, כך היהודייה השחורה הנחותה, מעמדה התרומם והפכה חיש קל לשווה בין השווים. משמע, הפגיעה בה השתלמה לה, לכן אין צורך להרשיע את הנהג הדרוס והעולב. 

    זאת ועוד, חיילים ישראלים יוצאי אתיופיה המשרתים בפרקליטות הצבאית, יודעים לספר כי כאשר עומדים מול שופט לייצג חייל לבן עריק, השופט מזהה אותם באופן אוטומטי בתור נאשמים, אף שדרגותיהם, סמליהם ולבושם מעידים בבירות על תפקידם.  לאמיתו של דבר, אדם לא צריך להיות בעל השכלה משפטית כדי לומר שהשופטים מהשבטים הלבנים, מי יותר ומי פחות, רואים בישראלים יוצאי אתיופיה בחזקת פורע חוק. שכן בתי הכלא מלאים בישראלים יוצאי אתיופיה, למשל, כלא "אופק", הפך למקום שבו מושלכים רבבות צעירי הקהילה ומאבדים אופק לעתיד. לאחרונה, נשיא המדינה, רובין ריבלין, ושרת המשפטים, איילת שקד, יצאו בקריאה לצעירים ישראלים יוצאי אתיופיה שהורשעו בתקיפת שוטרים מעושה,  להגיש בקשה כדי שתיקיהם ימחקו.  אבל המכובדים האלה מתוקף היותם שייכים לשפט הלבן, מלבד הצגת חזות של אנושיות מתחסדת, לא קראו לבטל את שיטת המבוססת על פרופילינג. קרוב לוודאי הם לא פנו לגורמים רלוונטיים לעצור את מסע הצייד המשטרתי המנוהל נגד קהילת בית ישראל, מבקשת שלום, דורשת שלום, אוהבת עמה וארצה.

    הפוליטיקאים הם סולתה ושמנה של השבטים הלבנים. אולם הם תלויים בקולות הבחורים של כל הקבוצות בחברה, לכן מבטאים בשפה מוסווית, מיתממת ומצטדקת את תחושת העליונות הלבנה שלהם. אולם במעשיהם ובהחלטותיהם  נוהגים בישראלים יוצאי אתיופיה כמו שהקולוניאליזם נהגו בילידים באוסטרליה, באמריקה ובאפריקה. מעולם לא התייחסו ברצינות לרצונם של ישראלים יוצאי אתיופיה, כי אם הם בעצמם קבעו מה טוב בעבורם. לכן הפרידו את הילדים מההורים ושלחו אותם לפנימיות; נתנו למוסר הרבני להתעמר על הקסים; העלימו העין או נתנו הסכמה בשתיקה למדיניות דילול הילודה בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה של משרד הבריאות; הנהיגו מכסת עלייה מחמירה מזו של המנדט הבריטי, התעלמו משבוים של בני הקהילה, ועוללו עוד עוולות רבות.

    והציבור הרחב, רובו ככולו, רואה את עצמו שייך לשבט הלבן או לחיקוי הנלעג שלו. לכן הוא מגלה אדישות מוחלטת נוכח רדיפות ועוולות שנגרמות לישראלים יוצאי אתיופיה ואף בעצמו נוהג בהתנשאות. ההתנשאות מתבטאת במפגשים אישים, אם בן שבט הלבן פוגש יהודי שחור משכיל ומצליח, התגובה הפבלובית שלו היא הפתעה, פליאה, ועימות בלתי נמנע עם הנחותיו המוקדמות. הדרך החלופית בה נחשפת התנשאותו, היא עיסוק לגופו של היהודי השחור. כל אימת יהודי שחור מנסה ליצור קשר עסקי  כלשהו, בן השבט הלבן לא ידבר עמו בגובה העיניים  על מהות העסקה, תנאיה, רווחיה והפסדיה, כי אם  סביב האדם עצמו, התנהגותו, הרגליו, מאכליו, חבריו ועוד. בן השבט הלבן ידבר עם ישראלי יוצאי אתיופיה על כל דבר, אך לא על מהות העסקה עצמה.

בית ישראלים הממשיים

לצד השבטים הלבנים הרואים ביהודים השחורים המדומיינים בתור פורעי חוק, נטולי יכולת לרסן את הדחפים הפרימיטיביים שלהם, וקוראים לפעול בכוח הזרוע לרסנם, יש גם  אנשים בחברה ישראלית הרואים  ביהודים שחורים כישויות ממשיות המתקיימות  בישראל, ואף מתנהגות ופועלות כיתר ישראלים, ולכן קוראים לראות בהן שווים בין השווים.  אלה הם בראש בראשונה, יחידים משבטים הלבנים, שיצרו קשר דם עם קהילת בית ישראל, והגורל של הקהילה הפך לגורל שלהם. אבל למרבה הצער פעילותם אינה ממריאה מעבר לגבולות הצרים של משפחתם המצומצמת.
    הקבוצה השנייה המכירה בקהילת בית ישראלית הממשית, שיש לה זכויות שוות היא ישראלים יוצאי אתיופיה ששרדו את מכבש כור החיתוך. יחידים אלה עד כה פועלים בדל כוחם לשנות את השיח המתנשא בחברה הישראלית. אולם פעולת דמוניזציה ודה-לגיטימציה כלפיהם הולכת וגוברת.

    שני הכוחות האחרונים הם הערובה לסילוק ישראלים יוצאי אתיופיה מדומיינים מתודעתם של השבטים הלבנים. הם יכולים לעשות זאת בפעילות הסברה נחושה ומתמשכת, שעיקרי מסריה צריכים להיות: ראשית, מידת פורענותם, היותם מאימים של ישראלים יוצאי אתיופיה על השבטים הלבנים, צריכים להיבדק מהתנהגותם בפועל ולא להסתמך על הנחות קודמות; שנית, איכות חייהם וזכויותיהם של ישראלים יוצאי אתיופיה שצריכות להיות מושוות לאיכות החיים והזכויות של לאזרחים במדינה הישראלית, ולא לארץ מוצאם; שלישית, השבט הלבן לגווניו חייב להכיר בכך כי הוא  מתנשא על ישראלים יוצאי אתיופיה בשפתו ובהתנהגותו על בסיס יומיומי.

    אבל השינוי הממשי במעמד של ישראלים יוצאי אתיופיה יתרחש ביום שבו השבט הלבן המקורי, השבט הלבן החדש וזרועותיהם ישנו ללא הכר את המבט היוצר יהודים שחורים חלשים אלימים ומאיימים, יחדלו לערוך עליהם משפט קדום ויעשו חשבון נפש עמוק לעוולות שגרמו לקהילה זו ויפעלו לתיקונן  ברצינות הנדרשת. בני הקהילה יכולים לעזור לשבט הלבן לשנו את המבט שלו עליהם ולעשות חשבון נפש אמתי בכך שישאפו להשתלב בחברה הישראלית, לא מתוך כניעות, אלא מתוך עמדת כוח, והתחברות לעבר ורכישת כישורים נחוצים להווה.
    רק אז אפשר לצפות שדם של יהודי שחור לא יישפך לריק בפתח ביתו; רק אז אפשר לצפות שהשופט יפסיק לראות בפגיעה בישראלים יוצאי אתיופיה בתור תהליך מכונן לקליטתם המוצלחת בחברה; רק אז אפשר לצפות שמפכ"ל המשטרה ושוטריו, יחדלו לחשוב שיהודי שחור הוא חשוד יותר במהותו; ורק אז אפשר לצפות שהתקשורת תחדל להציג את ישראלים יוצאי אתיופיה בתור איום אולטימטיבי על שלום הציבור; רק אז אפשר לצפות שבן השבט הלבן ינהל שיח ענייני בנושא הנדון עם ישראלים יוצאי אתיופיה, ולא על מנהגיהם או הרגליהם; ורק אז אפשר לצופת שישראלים יוצאי אתיופיה יהיו שווים בין השווים בחברה הישראלית. רק אז, אפשר לצפות, שסוף-סוף, תתממש, הלכה למעשה, ההבטחה של אבות המייסדים של המדינה: מדינת ישראל תקיים זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין – וצבע עור.

להפנות את המאבק לזירה בינלאומית

קרוב לארבעים שנה, אנחנו הישראלים יוצאי אתיופיה, בלי נואש, ממחזרים אותה שיטה במאבק שלנו לקידום זכריותנו. אינספור פעמים הפגנו, הדרך הזו שוב ושוב כשלה, לא חוללה את השינוי המיוחל. ההפגנות אפשרו לפרוק לצעירים תסכולם וזעמם, אפשרו משיכתם של פעילים מרכזים אל משרדי הממשלה, ואפשרו זריקה של חומר הרדמה על צעירים דורשי הצדק, בצורה של משכנתא מוגדלת המחולקת בהגרלה לעשרות בודדים של זוגות צעירים.

    הבה נשאל מדוע ההפגנה והמחאות כשלו לשאת פרי? בראש בראשונה משטרת ישראל היא אחת המשטרות המנוסות ביותר בעולם בדיכוי הפגנות. שנית, המפגינים מנהלים ביניהם מאבק להוציא הפגנה, פחות טורחים לנסח את יעדיה וממטרותיה. שלישית, דעת הקהל הישראלית משוחדת, אינה אוהדת את הקהילה ואת דרשותיה: רבים אומרים, שגידו תודה, שנמצאים בישראל, חיים ברמה גבוהה. משמע, אין הם מודדים את איכות החיים שלנו ואת זכויותינו ביחס לאיכות חייהם וזכויותיהם, כי אם ביחס לארץ המוצא שלנו. רבעית, התקשורת היא נגדנו, מציגה אותנו כאלימים, מדברר את הגופים המדכאים אותנו ועומדת לצדם. 

    הפעם שוב מתוכננת הפגנה, אני אשתתף בה, מאחל להצלחתה. אבל כבר עתה ברור לי מעבר לכל ספק כי אנחנו היוצאים נגד אלימות משטרתית, נשוב בסוף הפגנה חבולים בגוף ונפש, כולי תקווה שלא יהיו אבדות בנפש. דוברות המשטרה כבר הכינה את דעת הקהל: צופים להסלמה, חוששים לכוחותינו, הם אומרים. המילים הטעונות הללו מפעילות שרשרת של קונוטציה, איום קיומי בציבור הישראלי. לשם סיכול ההסלמה ושלום כוחותינו, הוא מוכן לקבל בהבנה פגיעה במפגינים ישראלים יצאי אתיופיה.

    שותף אני לתקוותם של צעירים נרדפים להביא לצמצום אלימות משטרה בעקבות ההפגנה הזאת. אולם לצד תקווה זו, עלינו לשאול שאלה חשובה, שלא נשאלה עד עצם היום הזה. מהי נקודת התורפה של המדינה הישראלית, שאם נלחץ עליה, המנהיגים יתייחסו עלינו ברצינות הראויה לשמה, ויפעלו נגד תופעת הגזענות ואלימות משטרתית? אני חושב שנקודת התורפה נמצאת בנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם בשנה שעברה. שם הוא אמר: "ישראל הטיסה יהודים מאתיופיה לחופש ולחיים חדשים בישראל, במדינה יהודית. אולם כאן באו"ם ישראל מואשמת בגזענות באופן אבסורדי".

    
עלייתם של יהודים שחורים שימשה בעבר ובהווה את מנהיגים ישראלים, כרטיס מנצח להסרת האישום בגזענות את מדינת ישראל. אם מנהיגי ישראל וחברה הישראלית אינם מקבלים כמובנית מאליה את זכותנו לעלות לארצנו ולחיות בה בני חורין, הבה  נדרוש מהם שירוויחו ביושר את הכרטיס הזה. ננהל את המאבק שלנו בזירה בינלאומית, שמנהיגי ישראל יאלצו להקשיב לנו, לקנות את כרטיס המיקוח שלהם מחדש, ילמדו להעריך אותו. אין דבר שהממשלה הישראלית חוששת ממנו מאשר גינוי בינלאומי, אשמתה בגזענות נגד אזרחיה היהודים השחורים. 

    אנחנו עושים זאת לא משום שחפצים בגינוי מדינתנו אהובה; אלא משום שרוצים לתקן את דרכה, לסור מעלוותות מתמשכות אשר מעוללת לנו. בין העוולות הגדולות שמדינתו עוללה לנו אפרשר להצביע: דילול לידה; חטיפת ילדים מהורים; מניעת עליה משיקולים זרים; שיטור יתר והרג חפים מפשע; משפט מוטה וכליאה המונית של צעירים, אדישות מתמשכת לסבל ולעוולת שלנו.
    משמע המדינה שבשמה ילדינו ואחינו שופכים את דמם, מפנה לנו עורף, מתכחשת לנו, הדם האתיופי הפך לדם של כלב, אפילו התקשורת שמרבה במילים כל אימת רואה, ומריחה דם, הדם שלנו בעבור לא מספיק סמיך למשוך את תשומת לבה, לעורר בה סקרנות, ולדון עליו. אנחנו מוחים בבמה הבינלאומית, כי אנחנו אוהבים את מדינתנו. רוצים לעזור לה להתבונן באזרחיה הנרדפים ולתקן את דרכה. אולם עלינו להיזר שלא יתפסו בעלי עניין זרים לנגח בין יהדות אתיופיה למדינתנו. 

    אם כן, ההפגנות לא הצעידו אותנו אל החופש, ולא הביאו לצמצום גזענות ואלימות משטרתית. הגיע זמן לחפש נקודת תורפה, שאם נלחץ עליה בדל כוחנו, המדינה תהיה נכונה להקשיב לנו, להקנות לנו את זכויותינו הבסיסיות לחיות בחופש, בשוויון, בלי אלימות וגזענות בארצנו. נקודת התורפה אינה אלא הפניית המאבק בזירה הבינלאומית.

לא לפחד: גוף חבול; רוח חופשית

גוף חבול, רוח חופשית

השוטרים אולי לא באים להרוג בנו בכוונה תחילה, אולם הם חפצים להנחיל בנו תרבות של פחד * אין ביכולתנו למנוע את הסבל, הכאב וההרג הבא, אבל בכוחנו לסרב לפחד * כל עוד נסרב לפחד, נשאר בני חורין בארצינו. 

עולה שאלה מהותית בקשר להתנהגותה האלימה של המשטרה כלפי ישראלים יוצאי אתיופיה: מדוע השוטרים הורגים בנו, מזדנבים בנו? כדי לענות על השאלה הזו, עלינו לשלול את האפשרות, כי השוטרים באים בכוונה תחילה לרצוח או להרוג אותנו. הנחה זו סבירה מאוד כי אין לשוטרים שום עילה לרצוח בבנו. אולם הם נוטים לפרש התנהגות מחשידה ולו הקלה ביותר של ישראלים יוצאי אתיופיה, כסכנה מידית וממשית. 

     אם כן השוטרים, אפילו הגזענים ביניהם, אינם באים לשכונות של קהילת בית ישראל לרצוח צעירים. אבל הם באים עם כוננה לזרוע פחד, להנחיל תרבות של פחד בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה. הנחלת פחד אפשרית בפגיעה פיזית, בהתעללות נפשית ואף בהריגה בלתי-מוצדקת.

    כאן אנחנו מגיעים לשאלת השאלות: מדוע עלה צורך להנחיל תרבות של פחד בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה? התשובה היא פשוטה, בתפיסת  האדם המערבי, תפיסה שאפילו השיוך שלנו לעם היהודי כושל לנקותה, קיימת הנחה כי אדם השחור הוא פרא אדם, בא ישר מהג'ונגל, זר לחוק וסדר, ואינו מסוגל לרסן את דחפיו הפרימטיביים או לשלוט בהם. לכן הוא עלול להזיק לאדם המערבי המתורבת, המרוסן והמחונך, ולהפר את החוק והסדר הציבורי. הדרך הטובה לשלוט בו, היא לא על ידי חינוך והסברה, כי אם על ידי  אילופו, הכנעתו ושלילת חירותו. ההכנעה תתאפשר אך ורק בכוח הזרועה, ואף בהרג בלי יותר מדי הקפדה על אותם כללי פתיחה באש המקובלים.

     הואיל ואלה פני הדברים בית ישראל אריה יהודה צריכים, מוכרחים וחייבים לדחות את משטר הפחדה. אף שאנחנו בני האדם, נושאים בשר, גוף המסב לנו כאב וסבל, איש לא יכול לפגוע בנפש, ברוח שלנו. כן, הגוף הוא שלנו, אבל חשוף לזממו של זולתנו, מבקש רעתנו, אבל הנפש, הרוח שלנו היא הממלכה הנשלטת על-ידינו בלבד, אם נרצה בכך איש לא יכול לחדור לתוכה ולזרוע בה פחד. השוטר היהודי, בן עמנו, עלול לשפוך את דם אחינו, הוא הוכיח זאת כבר יותר מעשרה מקרים, אבל  הוא לעולם לא יוכלו לפגוע ברוח שלנו.

המלכה היהודית בחרה בהמתה עצמית  משיעבוד רוחה

בית ישראלי ובית ישראלית לא צריכים להיות נזיר נוצרי או בודהיסט, המתכחשים מעינוי הגוף כדי לשמור על חירותה של הנפש מפחד, הם רק צריכים לחקור את השורשים ולשאוב רוח חזקה, גבורה, אומץ לב מאבותיהם ואימהותיהם היהודים. אבותינו ואימהותנו בשהותם ארוכת שנים בגלות אתיופיה, נרדפו פעמים רבות על ידי מיסיונרים אירופים, פולשים איטלקים ופיאודלים אתיופים. אויביהם מרים אלה הזדנבו בהם, בזזו את רכושם,  הרגו בהם, ניסו לזרוע בהם פחד, אבל מעולם לא חלחל בלב אבותינו ואימהותנו שביב של פחד. אדרבה, הם נלחמו בחירוף נפש, הכניעו את אויביהם, גם כשהפסידו במאבקם, ונכפתה על חלק מהם דת זרה, רוחם נותרה חופשית, נטולה מכל פחד.  

   בית ישראלי אריה יהודה הצעיר שנולדת והתחנכת כאן בארץ, לא צריך להרחיק לכת אחר עקבות אבותיך להציל את רוחך לבל תחלחל בה פחד, הביט באבא ואימא שלך הגיבורים, שחצו ברגליהם את מדבריות סודן.  במסעם הרואי נתקלו בשודדים, אנסים, ורוצחים, אויביהם בזזו את רכושם, הוללו את גופם, אבל איש לא הצליח לשבור את רוחם. הם המשיכו במסעם, והגשימו את חזון הנביאים: ושבו הבנים אל גבולם – בנות אל נחתן.

במסע גיבורים אבותינו ידעו סבל גוף, אך רוחם לא נפלה

   אנחנו בית ישראל אסור לנו לפחד משום אדם, בכלל זה משוטר המכוון אלינו נשק טעון. אפילו אם הפרטים בנו נהרגים, אסור לנו בתכלית האיסור לפחד או לפתח תרבות של פחד הקוקטיבי. כי הכדור הורג את הפרטים, הפרטים המתים, מתים בני חורין. אבל אם אנחנו נפחד, אז באמת נמות, לא מתים פיזית, אבל הרוח שלנו תמות. אם הרוח שלנו מתה, אנחנו נהלך בארצנו בראש רכון, ונהפוך לעבדים. וזו היא  תכונה שזרה לנו הן מתוקף היותנו שייכים לעם האתיופי הקנאי לחירותו והן מתוקף היותנו יהודים מסרבים לשאת עול עבדות, אם כבר מישהו הצליח להניח על צווארנו, נלחמו בחירוף נפש להסירו, ולזכות מחדש בחירותנו.

    השוטרים יכולים להרוג בנו, להסב סבל וכאב בגופנו, אבל מעולם לא יכולים להנחיל פחד ברוח שלנו. בית ישראלי ובית ישראלית, מקטן ועד גדול נקראים לסרב להיכנע למשטר ההפחדה של המשטרה, ולהישאר גאים ובני חורין בארץ אבותיהם, חרף הזדנבותה של המשטרה אחריהם.

         

           

     

עוד הרג של החשודים המיידים

הנהרג: יהודה ביאדגה

שוב שוטרים הרגו אזרח בית ישראלי - ישראלי יוצאי אתיופיה. יהודה ביאדגה, הצטרף לרשימה ארוכה של בית ישראלים ששוטרים הרגו אותם, ביניהם אפשר למנות את השמות האלה: אלי סבהט, אילן טפרה, יאיר מלקמו, יוסף סלמסה (חשד להריגה), אברהם דמתי, סלומון טפרה, רפאל רדאי, אהרון מקונן, גשאו מולה.

    כל אחד מן הנהרגים, נהרג פעמיים: פעם אחת נהרג פיזי בכדור; פעם שנייה, טייוח ההרג, ואי-ענישת שוטרים ההורגים. 
השאלה הגדולה שצריכה להישאל היא מדוע המשטרה הורגת שיעור כל כך גבוה של צעירים  בית ישראלים,  ליתר דיוק, מדוע ידם של השוטרים קלה  על הדק בפוגשם חשוד בית ישראלי? 

    מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך, סיפק לנו הצצה נדירה למתחול בראשו של השוטר במשטרת ישראל בפוגשו בית ישראלי. אלשיך שהיה עד לאלימות גואה של שוטריו שאל את עצמו: מדוע יש התנהגות אלימה כלפי האתיופים? וזו הייתה תשובתו: מטבע הדברים כאשר שוטר פוגש חשוד, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מאשר הוא היה חושד בו אילו היה מישהו אחר.
     מדבריו אנחנו מבינים בצורה שאינה משתמעת על שתי פנים, יש חשודים רגילים, כל אזרח ישראלי, אשר חלים אליהם כל הוראות פתיחת אש - אזהרה, ירי ברגל ופגיעה במרכז הגוף.  ויש חשודים מטבעם, ממהותם, שמעוררים חשד כבד יותר. משמע שוטר במשטרת ישראל הרואה בחשוד בית ישראלי דולקת אצלו נורת אזהרה, נורת אזהרה המורה לו: אתה נתקל בחשוד מטבעו, חשוד שחושדים בו יותר. השוטר נכנס לדריכות גבוהה, הוא פוסח על כל כללי פתיחה באש, וירה ישר בראשו או במרכז גופו של החשוד הטבעי והורג אותו.

איור: גיא מורד

    ההסבר של אלשיך להתנהגות אלימה של שוטרים כלפי בית ישראלים מעורר בנו עוד שאלה: מדוע החשד בית ישראלי מקבל תכונה מהותנית, עובר תהליך טבעון? ההסבר סביר לכך הוא צידוק תגובתם אלימה של השוטרים, כי מול אנשים אלימים במהותם צריך לפעול בתקיפות, אפילו להרוג אותם, הרי חשודים מטבעם, לא ניתן לרפא אותם מתכונתם זו בתרבות, בחינוך, או בכל דרך אחרת. יש עוד הסבר אחר, אלשיך ושוטריו הפכו את התרבות לטבע, שפתם ותרבותם למדה אותם כי אדם שחור הוא אלים. את האלימות הזו ראו בסרטים, קראו בספרים, למדו משפה יומיומית המזיקה. אלימות באדם השחור וחשד בו, שחלחלו לראשם בתוצרי תרבות ושפה הפכו לטבעים.
    עוד שאלה מטרידה יותר שצריכה להישאל היא: מדוע אותם שוטרים הורגים מזוכים פעם אחר פעם מאשמת הריגה או שאינם עומדים כלל למשפט? השופטים מורמים מהעם, בה בעת הם חלק בלתי נפרד מאותה תרבות ושפה. החוקים ופסקי דין משמשים אותם מעין עוגן לבל ילכו לאיבוד בפרשנות האישית שנותנים להכרעות המשפט שלהם. זאת ועוד, שופטים נוהגים לחלק בין פושעים מועדים לבין אזרחים בני טובים. לא פעם סיפרו חיילים בית ישראלים ששירתו בצבא, כי כאשר הגיעו לבית משפט צבאי עם חייל עריק, השופט פנה אליהם כאילו הם העומדים לדין, מבחינתו, הפרקליט הבית ישראלי הוא חשוד מטבעו.
    תפיסה נפסדת זו הרואה בקיבוץ אנשים מסוים בתור חשוד מטבעו, מונעת משופט להעניש את ההורגים של החשודים הטבעים או הפוגעים בגופם או ברכושם. עובדה היא שאברך דרס קופאית בית ישראלית ופצעה אותה, האישה הגישה תביעה לבית משפט וביקשה צדק, שהדורס ייענש. אצל השופט מיד דלקה נורה אדומה, הנורה הסיתה אותו מעקרונות הצדק או המשפט המקובלים.

    לכן השופט הנכבד לא רק נמנע מלהרשיע את הדורס, אף ראה בפגיעה בבית ישראלית כמעשה מכונן, שהטיב עמה. כך פסק השופט: המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית, כשווה בין השווים, הוא הדין בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב - הנאשם - התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג דבריה, עורכי הדין פונים אליה בנימוס, וגם מי שפגע בה מתנצל בפניה...היא הבחינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו?

   השופט רואה בבית ישראלית התובעת בתור אדם נחות מטבעה. רק בזכות הדיבור עם השופט, ועם עורך הדין, היא הופכת לשווה בין השווים. המקרה המתואר, גורם לנו לחשוב כאילו היה כאן מפגש בין משה רבינו האדם לבין הקדוש ברוך הוא, שמעלתו הנשגבת של אלוהים מרוממת את האדם הנחות. אבל מה שהשופט שכח הוא, שכל בני האדם שווים הן מעצם בריאתם בידי אלוהים בצלמו ובדמותו והן מעצם זכויות הטבעיות שלהם, הם לא עולים במעלתם בזכות הדיבור של השופט. הם באים לקבל משפט צדק כמו כל אזרח במדינה.
    לא רק השוטר, השופט מטבעים את בית ישראלים כחשודים, או נחותים, אלא בית ישראלים מלומדים תורמים לתפיסה נפסדת זו. הקוראים בכתביהם של המלומדים מהקהילה נדהם לגלות עד כמה הם הפנימו את המסרים המנמיכים  המטפטפים בהם. למשל, אחד בית ישראלים שהשיל מעליו את מורשת אבותיו, קרא לאבא ולאמא שלו ממזרים, שצריכים להתחתן מחדש בישראל. אחרים העמידו פנים של לוחמים לקידום זכויות שוות של קהילתם או לוחמים נגד גזענות, אבל הפכו לזנב של איזה משרד ממשלתי או מנהיג, והפכו לפודלים המהללים את הבוסים שלהם. אט-אט הם בעצמם התחילו לחשוב שבית ישראלים הם חשודים מטבעם. כדי שהם לא יסומנו באותה תכונה מהותנית, חשודים מטבעם, הם התנערו מכל זיקה ורגש נפשי לקהילתם.

    טרם נבקש משפט צדק לנהרגים בית ישראלים, עלינו להבין את הלך חשיבתם של השילוש הבלתי-מקודש: שוטרים, שופטים ומלומדים בית ישראלים שעברו תהליך אקולוטרציה עוקר. הם כל אחד בדרכו שלו רואה בקהילת בית ישראלים חשודים טבעים, שצריך להפעיל עליהם משטר שונה, מחמיר יותר.

    אם כך פני הדברים כיצד נמנע את הרג בית ישראלי הבא בידי שוטר, כיצד נסכל משפט מבזה של שופט בעל דעה קדומה, כיצד נמנע את הטיפול של עניין בית ישראל בידי בני קהילה מסורסים? בית ישראל הם אזרחי המדינה, אין הם יכולים להקים מערכות נפרדות, אף שרעיון זה יכול היה לתת מענה. הדרך המעשית היא לנסח מבחן "החשודים הטבעים". כל שוטר שנשלח לטפל בחשוד בית ישראל צריך לקבל ציון עובר, הוא חייב להיות חף מתפיסה של החשודים הטבעים. השופט העוסק במשפט בו מעורבים חישראלים יוצאי אתיופיה, חייב לעבור מבחן של דעה קדומה, לבל ייטה משפט. בית ישראלים העוסקים בעניין הקהילה, חייבים לקבל ציון עובר במבחן החשודים הטבעים, שמא לא הפנימו את הסטריאוטיפים המטפטפים בהם חדשים לבקרים. 

    דרך שניה לצמצום אלימות משטרתית, היא שחזור של הפגנה משנת 2015. הפגנה זו זעזעה את אמות הסיפים של המדינה, החברה הישראלית נחשפה בפעם ראשונה לאלימות המשטרתית שבית ישראלים הווים. אבל ההפגנה נוצלה על-ידי קובץ פעילים בית ישראלים לקידום אינטרס אישי: הפעילים המרכזים קבלו ג'וב ממשלתי, המשטרה ערכה מסיבת אוכל אתיופי במתנסים, המחאה הצודקת שככה ומטרותיה נשכחו.
    הדרך השלישית להתמודדות נגד האשמה בחשודים הטבעים, היא אותם בית ישראלים שלא עברו תהליך אקולוטרציה עוקר שורשים, צריכים להתארגן ולחשוב כיצד אפשר לשפר את הקיום של בית ישראלים בארצם. בכל מקרה חייבים לפעול לשינוי המצב העגום שבו נכלע קהילת בית ישראל. 

* צילום: Ynet