איילנש יעקב מספרת כיצד ליוותה את קס
איילין אדגואיצ'או, שנאסף אל אבותיו בשבוע שעבר, במסירות ובחריצות לאורך השנים * "מעליהם אין אדם, לבד מבורא
העולם", היא אומרת על בעלה * את מנהג הנידה היא ממשיכה לשמור גם בארץ.
נהוג לומר כי מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה. נכון אולי יותר לומר, בייחוד כשמדובר בקסים, שלצידו של כל קס עומדת אישה חזקה, חרוצה ומסורה. ללא אישה כזאת, הקס לא יכול היה לעמוד בהצלחה בשליחותו הציבורית התובענית.
קשה להבין את תולדות חייו ופועלו של כהן, במנותק מסיפורה של האישה לצידו, שמלווה אותו במסירות נפש הן בעיתות השגרה והן בזמן משבר. אשת קס איילין, איילנש יעקב, נזכרת כיצד הכירה את בן זוגה: אבי רצה לשלוח אותי ללימודים, לכן השיב בשלילה לאנשים שביקשו ממנו את ידי. יום אחד הגיעו לבית הורי אבא קסו (הכוונה לקס איילין. אבא – כינוי כבוד, קסו – גוף שלישי להבעת כבוד. גם השימוש בלשון רבים משמש להבעת כבוד).
הם ישבו סמוך לפתח ביתנו ועקבו אחרי בזמן שיצאתי עם חברותי לאסוף 'קובט' (צואת פרות מיובשת לצורך בערה). פנו אלי וביקשו להדריך אותם כיצד להגיע לכפר מסוים. אחר כך הם חזרו לבית דודתי, רשמו בפתק את שמם ושמי, תחבו אותו בקצה תקרת הבית ושבו לביתם.
למחרת בבוקר אבא קסו שלחו מכובדים לבקש מהורי את ידי. לפני כן דודתי מסרה להורי את הפתק, והם דנו בנושא, כך שידעו במי מדובר ונתנו את הסכמתם. חמש שנים מאוחר יותר סיימו את לימודיהם והוכתרו לתפקיד קס, ואז התחתנו.
נשות הקהילה כולן היו צנועות ומתנהגות בדרך ארץ. במובן זה אשת כהן אינה שונה מיתר הנשים. אולם מצופה ממנה לאמץ את דרכי בעלה, להיות זהירה מאוד בהתנהלותה. בעיקר היא צריכה להיות חזקה וחרוצה.
בימים רגילים ובייחוד בחגים מגיעים לביתה אורחים רבים. היא צריכה לדאוג תמיד שלא ייחסרו אוכל ומשקאות בביתה לאורחים. אצלנו, משום שאבא קסו מוכרים ברבים, הגיעו מאות אנשים מכפרים רחוקים בחגים. שחטנו כבשים או שוורים והכנו משקאות לכבוד האורחים. תמיד הייתי צריכה לעבוד קשה, שלא יחסר שום דבר.
ביתה של אשת כהן שופע תמיד בכל טוב. קהל המאמינים היה חורש את אדמותינו, זורע וקוצר את הדגנים, ובתקופת קציר כל אחד מאנשי כפר היה מביא לפי יכולתו שקי דגנים. משום שאבא קסו היו מוכרים מחוץ לכפרינו, היינו מתקנים אסם בכפרים רחוקים ואוגרים בהם את הדגנים שנתרמו.
אבא קסו מכובדים הם. אני לא מכירה איש מכובד, חכם ונעים הליכות כמוהם. מעליהם אין אדם, לבד מבורא העולם. משום שהם היו מכובדים ומוכרים, החיילים והשלטונות התירו לנו לצאת את הכפר בלי בעיות בדרכנו לישראל דרך סודן.
בסודן חווינו רגעים קשים. הקמח שלקחנו נגמר, הילדים אכלו לחמניות שקיבלנו במחנות סודן. אבא קסו סירבו לאכול, נתתי להם כל פעם סוכריה כדי שהפה שלהם לא יתייבש. יום אחד ראיתי יהודים שבאו לפנינו אוכלים לחמנייה. חשבתי שהלחמניות נעשו על ידי יהודיות, ולכן הצעתי לאבא קסו לאכול. הם זעמו מאוד ואמרו לי דברים קשים: בעבר חווה גרמה לאדם לחטוא, ועכשיו את רוצה לגרום לי לחטוא. הם חלו מאוד קשה, דאגתי לאבד אותם. באדמת סודן איבדתי את בתי.
פעם אחרת שכנה נוצרייה ריחמה עלינו, והגישה לילדי ולי אינג'רה. ילדי חונכו לא לאכול אצל נוצרים, ואף שהיו רעבים לא נגעו במאכל. פחדתי מאוד שהאישה הנוצרייה תגלה את זהותנו, ולכן כשהיא הסתובבה, אספתי את האינג'רה וקשרתי אותה לאבנט שלי, ולאחר מכן השלכתי אותה בחוף בין הבקעים של האדמה.
לאוהל שבו שכנו הגיעו האחראים על עלייתנו. הם ראו את ספר אורית, ואמרו לנו: אם הסודנים יזהו שאתם יהודים, הם יהרגו אתכם בלי שאלות. הם ניסו לשרוף את האורית. למשמע הדברים, אבא קסו התפללו, ואני חיבקתי את האורית ואמרתי להם: ספר האורית הוא באחריותי, לא אתן לאיש לשרוף אותו, כל עוד אני בחיים. אני מוכנה להישרף בעצמי.
לילה אחד אמרו לנו האחראים כי הגיע זמן לעלות לישראל, צאו לעלות למשאיות, שייקחו אתכם לנקודת איסוף. אבא קסו נטלו את ספר האורית ויצאו ראשון. אני לקחתי איתי את תשעת ילדי. כשהגענו למשאיות הן היו כבר מלאות עד אפס מקום.
תשעת ילדי ואני טיפסנו וישבנו על הגגון של המשאית. פרנג'י הבחין בנו, הורה לנו לרדת, הכניס אותנו לרכבו והסיע אותנו לנקודת האיסוף. אבא קסו מסרו את ספר אורית לאנשים העולים לישראל, שבו לאוהל, וכך גם ילדי ואני שבנו לעומת הלכנו.
מאוחר יותר הצלחנו לעלות לישראל. התיישבנו במרכז קליטה בעתלית, נתנו לנו בית בלי בית נידה. כשקיבלתי אורח נשים, יצאתי מהבית וישבתי בחוץ. בשעות הערב באו אנשי קליטה, הורו לי להיכנס הביתה. השבתי להם שאני שומרת את מנהג אימי, ולא יכולה להיכנס לבית בעודי בנידה. הם ניסו להפחיד אותי: יש כאן אנשים עוינים, שעלולים לשחוט אותך בלילה. הם החזיק מתחת לבית השחי שלי וניסו להקים אותי. השבתי להם: אל תכריחו אותי בניגוד לרצוני, אני יודעת מה טוב לנפשי.
בשעת בוקר הגיעו שני אנשים: זלקה ברוך ומיכאל קורינאלדי. הם באו לחפש את אבא קסו, ולברר אודות ספר אורית שמסר בסודן. אז שאל מדוע אני יושבת בחוץ, הסבירו לו את הסיבה. הוא הבטיח שידאג לי לבית בקרוב. בינתיים, פרק אחד ממושבי מכוניתו ונתן לי לשבת עליו.
אבא קסו הלכו לירושלים כדי לקבל את ספר האורית שמסרו בסודן. בחזרה שמעו כי אני נמצאת במחזור חודשי, חששו שמא אני נמצאת בבית, והלכו לשהות אצל שכנים. אשת דודי הסבירה לו כי אני לא בבית. כשבאו וראו אותי יושבת מחוץ לבית, הם שמחו מאוד ואמרו לי: אלוהים ישמע לך. באותו זמן הרגשתי כאילו השמש זורחת עלי. בהמשך דאגנו לרכוש דירה בחדרה עם בית נידה. לא רק אני, גם בנותי בעלות תארים שומרות את המנהג ויושבות שבעה ימים בבית הנידה בעת מחזור חודשי. מי שיש לה משפחה תומכת יכולה להמשיך את המנהג גם בישראל. אבל מי שאין לה משפחה תומכת, יהיה לה קשה לשמור את המנהג לאורך השנים.
נהוג לומר כי מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה. נכון אולי יותר לומר, בייחוד כשמדובר בקסים, שלצידו של כל קס עומדת אישה חזקה, חרוצה ומסורה. ללא אישה כזאת, הקס לא יכול היה לעמוד בהצלחה בשליחותו הציבורית התובענית.
קשה להבין את תולדות חייו ופועלו של כהן, במנותק מסיפורה של האישה לצידו, שמלווה אותו במסירות נפש הן בעיתות השגרה והן בזמן משבר. אשת קס איילין, איילנש יעקב, נזכרת כיצד הכירה את בן זוגה: אבי רצה לשלוח אותי ללימודים, לכן השיב בשלילה לאנשים שביקשו ממנו את ידי. יום אחד הגיעו לבית הורי אבא קסו (הכוונה לקס איילין. אבא – כינוי כבוד, קסו – גוף שלישי להבעת כבוד. גם השימוש בלשון רבים משמש להבעת כבוד).
הם ישבו סמוך לפתח ביתנו ועקבו אחרי בזמן שיצאתי עם חברותי לאסוף 'קובט' (צואת פרות מיובשת לצורך בערה). פנו אלי וביקשו להדריך אותם כיצד להגיע לכפר מסוים. אחר כך הם חזרו לבית דודתי, רשמו בפתק את שמם ושמי, תחבו אותו בקצה תקרת הבית ושבו לביתם.
למחרת בבוקר אבא קסו שלחו מכובדים לבקש מהורי את ידי. לפני כן דודתי מסרה להורי את הפתק, והם דנו בנושא, כך שידעו במי מדובר ונתנו את הסכמתם. חמש שנים מאוחר יותר סיימו את לימודיהם והוכתרו לתפקיד קס, ואז התחתנו.
נשות הקהילה כולן היו צנועות ומתנהגות בדרך ארץ. במובן זה אשת כהן אינה שונה מיתר הנשים. אולם מצופה ממנה לאמץ את דרכי בעלה, להיות זהירה מאוד בהתנהלותה. בעיקר היא צריכה להיות חזקה וחרוצה.
בימים רגילים ובייחוד בחגים מגיעים לביתה אורחים רבים. היא צריכה לדאוג תמיד שלא ייחסרו אוכל ומשקאות בביתה לאורחים. אצלנו, משום שאבא קסו מוכרים ברבים, הגיעו מאות אנשים מכפרים רחוקים בחגים. שחטנו כבשים או שוורים והכנו משקאות לכבוד האורחים. תמיד הייתי צריכה לעבוד קשה, שלא יחסר שום דבר.
ביתה של אשת כהן שופע תמיד בכל טוב. קהל המאמינים היה חורש את אדמותינו, זורע וקוצר את הדגנים, ובתקופת קציר כל אחד מאנשי כפר היה מביא לפי יכולתו שקי דגנים. משום שאבא קסו היו מוכרים מחוץ לכפרינו, היינו מתקנים אסם בכפרים רחוקים ואוגרים בהם את הדגנים שנתרמו.
אבא קסו מכובדים הם. אני לא מכירה איש מכובד, חכם ונעים הליכות כמוהם. מעליהם אין אדם, לבד מבורא העולם. משום שהם היו מכובדים ומוכרים, החיילים והשלטונות התירו לנו לצאת את הכפר בלי בעיות בדרכנו לישראל דרך סודן.
בסודן חווינו רגעים קשים. הקמח שלקחנו נגמר, הילדים אכלו לחמניות שקיבלנו במחנות סודן. אבא קסו סירבו לאכול, נתתי להם כל פעם סוכריה כדי שהפה שלהם לא יתייבש. יום אחד ראיתי יהודים שבאו לפנינו אוכלים לחמנייה. חשבתי שהלחמניות נעשו על ידי יהודיות, ולכן הצעתי לאבא קסו לאכול. הם זעמו מאוד ואמרו לי דברים קשים: בעבר חווה גרמה לאדם לחטוא, ועכשיו את רוצה לגרום לי לחטוא. הם חלו מאוד קשה, דאגתי לאבד אותם. באדמת סודן איבדתי את בתי.
פעם אחרת שכנה נוצרייה ריחמה עלינו, והגישה לילדי ולי אינג'רה. ילדי חונכו לא לאכול אצל נוצרים, ואף שהיו רעבים לא נגעו במאכל. פחדתי מאוד שהאישה הנוצרייה תגלה את זהותנו, ולכן כשהיא הסתובבה, אספתי את האינג'רה וקשרתי אותה לאבנט שלי, ולאחר מכן השלכתי אותה בחוף בין הבקעים של האדמה.
לאוהל שבו שכנו הגיעו האחראים על עלייתנו. הם ראו את ספר אורית, ואמרו לנו: אם הסודנים יזהו שאתם יהודים, הם יהרגו אתכם בלי שאלות. הם ניסו לשרוף את האורית. למשמע הדברים, אבא קסו התפללו, ואני חיבקתי את האורית ואמרתי להם: ספר האורית הוא באחריותי, לא אתן לאיש לשרוף אותו, כל עוד אני בחיים. אני מוכנה להישרף בעצמי.
לילה אחד אמרו לנו האחראים כי הגיע זמן לעלות לישראל, צאו לעלות למשאיות, שייקחו אתכם לנקודת איסוף. אבא קסו נטלו את ספר האורית ויצאו ראשון. אני לקחתי איתי את תשעת ילדי. כשהגענו למשאיות הן היו כבר מלאות עד אפס מקום.
תשעת ילדי ואני טיפסנו וישבנו על הגגון של המשאית. פרנג'י הבחין בנו, הורה לנו לרדת, הכניס אותנו לרכבו והסיע אותנו לנקודת האיסוף. אבא קסו מסרו את ספר אורית לאנשים העולים לישראל, שבו לאוהל, וכך גם ילדי ואני שבנו לעומת הלכנו.
"ראיתי יהודים שבאו לפנינו לסודן
אוכלים לחמנייה. חשבתי שהלחמניות נעשו על ידי יהודיות, ולכן הצעתי לאבא קסו לאכול.
הם זעמו מאוד ואמרו לי דברים קשים: 'בעבר חווה גרמה לאדם לחטוא, ועכשיו את רוצה
לגרום לי לחטוא'"
מאוחר יותר הצלחנו לעלות לישראל. התיישבנו במרכז קליטה בעתלית, נתנו לנו בית בלי בית נידה. כשקיבלתי אורח נשים, יצאתי מהבית וישבתי בחוץ. בשעות הערב באו אנשי קליטה, הורו לי להיכנס הביתה. השבתי להם שאני שומרת את מנהג אימי, ולא יכולה להיכנס לבית בעודי בנידה. הם ניסו להפחיד אותי: יש כאן אנשים עוינים, שעלולים לשחוט אותך בלילה. הם החזיק מתחת לבית השחי שלי וניסו להקים אותי. השבתי להם: אל תכריחו אותי בניגוד לרצוני, אני יודעת מה טוב לנפשי.
בשעת בוקר הגיעו שני אנשים: זלקה ברוך ומיכאל קורינאלדי. הם באו לחפש את אבא קסו, ולברר אודות ספר אורית שמסר בסודן. אז שאל מדוע אני יושבת בחוץ, הסבירו לו את הסיבה. הוא הבטיח שידאג לי לבית בקרוב. בינתיים, פרק אחד ממושבי מכוניתו ונתן לי לשבת עליו.
אבא קסו הלכו לירושלים כדי לקבל את ספר האורית שמסרו בסודן. בחזרה שמעו כי אני נמצאת במחזור חודשי, חששו שמא אני נמצאת בבית, והלכו לשהות אצל שכנים. אשת דודי הסבירה לו כי אני לא בבית. כשבאו וראו אותי יושבת מחוץ לבית, הם שמחו מאוד ואמרו לי: אלוהים ישמע לך. באותו זמן הרגשתי כאילו השמש זורחת עלי. בהמשך דאגנו לרכוש דירה בחדרה עם בית נידה. לא רק אני, גם בנותי בעלות תארים שומרות את המנהג ויושבות שבעה ימים בבית הנידה בעת מחזור חודשי. מי שיש לה משפחה תומכת יכולה להמשיך את המנהג גם בישראל. אבל מי שאין לה משפחה תומכת, יהיה לה קשה לשמור את המנהג לאורך השנים.