יציאת אתיופיה

יום הזיכרון לנספים בסודן ובמסע לישראל שב ומציף את סיפורי הגבורה ואת רגעי האימה בדרך להגשמת חלום העלייה * "ככל שהדור הצעיר יכיר את מורשת אבותיו, כך יטיב להשתלב בחברה הישראלית", אומר מלקו טקה, יו"ר ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה 

מאת גרמאו מנגיסטו

יוצאי אתיופיה רבים מתכנסים בהר הרצל ביום הזיכרון לנספי סודן להתייחד עם זכרם של הנספים. בני משפחות שחוו על בשרם את תלאות המסע ואת אובדן יקיריהם והדור הצעיר שנולד בישראל חולקים כבוד וזוכרים את הנספים.

במהלך השנה כל משפחת אבלה בדרכה שלה. ביום הזיכרון כל המשפחות מתכנסות בהר הרצל, סביב האנדרטה שמנציחה את שמות הנספים.

התלאות והאובדן שהקהילה היהודית עברה במסע לישראל דרך סודן ודרך אדיס אבבה, טרם סופרו במלואן. אולם עם השנים חומת השתיקה אט אט נפרצת. משפחות מחפשות גופים ואנשים פרטיים כדי לספר  על האובדן וגם על הניצול שעברו, הן על ידי הסודנים המקומיים והן על ידי פעילי עלייה יהודים.

בחודש השמיני להריונה יצאה אישה למסע כיסופים לארץ ישראל. לאחר שעברה טלטלה מתמשכת במשך חודש, היא כרעה ללדת באמצע שום מקום, בין אתיופיה לסודן.

"זה היה באמצע החורף, הקור חדר לעצמות", נזכר אב המשפחה. "היינו צריכים לשמור על חום גופה של התינוקת, לכן ניגשתי לכפר  מקומי, קניתי תיבה, ובתוכה שמתי את התינוקת. כך היא שרדה את הקור".

החורף הקשה חלף, ובמקומו הגיע קיץ קשה הרבה יותר. "החום, הרעב והצימאון הכו בנו. לבת הזוג שלי לא היה מספיק חלב להניק את בתנו הקטנה בת החודש וחצי. לא היה לה סיכוי לשרוד, והיא נפטרה בטרם הספקנו להעניק לה שם".

ההורים הגשימו את החלום, הגיעו לישראל, וכאן נולדו להם ילדים נוספים. הם נמנעו מלספר לילדיהם על הבת שאיננה. "היה לנו קשה לחזור לאירוע הטראומטי, בחרנו לחיות בהכחשה".

בחלוף עשרות שנים עלתה יוזמה לרשום את שמות הנספים ולהנציח את זיכרם באנדרטת הזיכרון לנספי סודן בהר הרצל ובכפר סבא, מקום מושבה של המשפחה.  

יו"ר ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה, מלקו טקה, שהכיר את ההיסטוריה של המשפחה, פנה אליה לפני מספר שנים וביקש לרשום את הבת באנדרטה לזכר הנספים בכפר סבא.

"הצעתי להם לקרוא לה הלמיטו (את החלום). המשפחה אימצה את השם באהבה והערכה, כי הוא סימל את החלום של המשפחה ושל הקהילה כולה, אשר בשמו רבים כל כך שילמו בנפש יקיריהם". 

מלקו עצמו איבד גם הוא את בתו במסע לישראל. "הבת שלי נולדה בתחילת שנות ה-80, בזמן שהיהודים התחילו לעזוב את הכפרים ולצאת למסע לישראל. בשל כך קראתי לה ירושלים. אני עסקתי בהצלת יהודים דרך קניה, בתי יצאה עם  אמא שלה דרך סודן. לא יכולתי להציל אותה, היא נפטרה בסודן". 

מולו מלקו נזכרת במסע: "לאחר מסע ממושך ברגל הגענו לסודן. התנאים היו כל כך קשים, שאפילו המילים לא יכולות לתארם. יום אחד הגיעו שוטרים סודניים למקום שבו גרנו, עצרו את בן הזוג שלי, הכו אותו קשות וניסו לאלץ אותו להודות שהוא יהודי שעוזר ליהודים אחרים לעלות לישראל. הוא הכחיש בתוקף את זהותו, וטען שאנחנו פליטים שמחפשים פרנסה".

כל אותו זמן אחזה מלקו בידיה את בתם בת ה-5 ואת בנם בן השנתיים. "הילדים ראו את ההשפלה והסבל. כשהשוטרים ראו שהוא לא משתף פעולה, הם פנו אלי, גררו אותי על האדמה ודרשו ממני להודות שאני יהודייה. משלא נשברנו, השוטרים הסודניים השליכו אותנו לכלא. אני הייתי בהיריון וילדתי בכלא. אסירים יהודים עזרו לי. בזמן שהיינו בכלא יהודים טובים נתנו לילדים שלי קורת גג, אבל הילדים לא שרדו את המחלות, הרעב, הצימאון וההשפלה, ושניהם נפטרו".

בישראל נולדו לזוג ילדים נוספים, ובמשפחה מרבים לספר על הילדים שנפטרו בסודן. "הילדים שלי שואלים איך קוראים לאחות ולאח שלהם, למי הם הכי דומים. דרך הסיפור הצלחנו להנציח את הזיכרון", מספרת האם.

היום שמות הילדים מונצחים בהר הרצל ובכפר סבא. "כשאני רואה את השמות אני מרגישה הקלה מסויימת. בשבילי זה כמו קבר שאפשר לבכות עליו".

למרות המחיר הכבד ששילמה, מולו לא מתחרטת שעלתה לישראל. "איבדתי את ילדיי היקרים לי מכל. אני מתייסרת ושואלת את עצמי: למה לקחתי את הילדים שלי לסודן, חשפתי אותם למחלות, לרעב ולצמא? אולי אם הייתי מחכה קצת, היינו יוצאים דרך אדיס אבבה, והילדים שלי יכלו להגיע בחיים לישראל. אבל מעולם לא אמרתי 'הלוואי שלא הייתי חושבת לעלות לישראל', כי בעלייה מימשתי את החלום של אבות אבותיי".

אונס וניצול

מתוקף תפקידו כיו"ר ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה, מלקו פועל ללא לאות להביא להכרה בפעילי עלייה כאסירי ציון, להנצחת זכר הנספים ולתיעוד סיפור המסע. 

הוא מספר על נשים שמגיעות אליו בסתר ומבקשות לספר סודות ששמרו במשך עשרות שנים. "פעילי עלייה, שמכונים קומיטי, אשר פעלו לעליית יהודי אתיופיה דרך סודן, ניצלו את המעמד שלהם וקיבלו טובות הנאה חומריות ומיניות. משפחות שהיו להן בנים בלבד חיכו חודשים ארוכים לעלייה. משפחות עם בנות, בייחוד בנות יפות, קודמו לראש התור. הפעילים ניצלו את הבת מינית, ובתמורה זירזו את עליית המשפחה".

לדבריו, פעילי עלייה כללו ברשימת מקבלי הסיוע את המתים בכל משפחה ולקחו לעצמם את הכסף והסיוע החומרי שניתן על ידי מדינת ישראל והארגונים הבינלאומיים.

הוא מספר בכאב גם על  נשים שעברו אונס על ידי סודנים, והדבר גרם למשבר במערכת היחסים בין בני הזוג. "למרות שאף אישה לא הלכה עם הסודנים מרצונה, היו גברים שראו בנשותיהם אשמות".

אשמת הקורבן מוכרת בתרבות האתיופית. גבר שתפס את אשתו עם גבר זר היה הורג גם את האנס וגם את אשתו. לפיכך הנשים נמנעו מלספר לבעליהן עלמה שעברו.  זוגות רבים שעברו את ההשפלה לא הצליחו לשמור על המערכת הזוגית בישראל.

חשיבות הזיכרון

מלקו מדגיש עד כמה חשוב להנחיל את סיפור המסע לבני הדור הצעיר. "אנחנו שונים במראה החיצוני מהיהודים שהגיעו מארצות אחרות. מה שמשייך אותנו לעם היהודי הוא היותנו יהודים, שחולקים היסטוריה משותפת וחלום משותף, שתמציתו לשוב לירושלים ולחיות בה כבני חורין. 

"באתיופיה לא היה חסר לנו כלום. עסקנו במלאכות יד מגוונות, עיבדנו את האדמה, פרנסנו את עצמנו בכבוד. אבל כל יום כהנינו ציוו אותנו: אל תבנו בית יציב, כי מחר אנחנו שבים לירושלים.  בגלל ששמרנו על אמונתנו, הכנסייה הנוצרית רדפה אותנו. ניסו לנצר אותנו, כהנינו גורשו. אבל הם לא נשברו, הצליחו לשמור על יהדותם ולהשיב אותנו לירושלים.

"הדור הצעיר חייב להעמיק ולדעת על מורשת אבותיו, על המחיר הכבד ששילמנו במסע לירושלים. הנחלת זכרון נספי סודן יכולה לחזק את הדימוי העצמי של צעירי הקהילה ואת הגאווה שלהם במורשת אבותיהם.

"עד לא מזמן הצעירים שנולדו בארץ חשבו שההיסטוריה שלהם מתחילה ומסתיימת בישראל, ואף ניסו לאמץ תרבות זרה מאפרו-אמריקאים. היום הם יותר ויותר רוצים להתחבר להיסטוריה של קהילתם, צמאים לשמוע על מסע העלייה דרך סודן. ככל שהדור הצעיר יעמיק להכיר את מורשת אבותיו, כך יטיב להשתלב בחברה ישראלית. רק אדם שיודע מאין בא, יודע לאן מועדות פניו". 

נאום טקס קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 18 במאי 2016

מאת גרמאו מנגיסטו

חברי נשיאות נכבדים, חברי סגל אקדמי ומינהלי, חבר הנאמנים אדוני ראש העיר חיפה, יונה יהב, בני משפחה וחברות וחברים יקרים. כמובן, עמיתי מקבלי תואר דוקטור לפילוסופיה - ברכות, התואר הנכסף בידינו!

קהל נכבד, הרשו לי לפתוח את דברי בסיפור אישי: נולדתי לאמי בליינאש גיטהון, זיכרונה לברכה, לאבי מלקמו מנגיסטו ייבדל לחיים ארוכים. בעבור הוריי הייתי כספת אנושית סודית, אשר בה הפקידו שנה אחר שנה משפט זהב אחד: הצמא הולך לבאר; החולה הולך לרופא, המאמין הולך לבית אלוהים ואנחנו – הולכים לירושלים. (יכול להיות שבאמהרית זה נשמע יותר טוב). מ­כל מקום, אפוא, הוריי האמינו כי בירושלים אגיע לכלל שלמות ולמיצוי הפוטנציאל האישי הגלום בי.

והנה היום אני ניצב בפניכם גאה ומתרגש, יחד עם עמיתיי, מגשים את משאלת לב הוריי. הישגי האקדמי הצנוע הוא דוגמה למימוש חלום של משפחה ושל קהילה, אשר פיללו ופעלו במשך דורות רבים לשוב לארצם ולחיות בה בני-חורין.

ההישגים האקדמיים של כולנו יחד ושל כל אחד מאיתנו לחוד, הם מימוש חזונה של אומה החותרת לבנות חברה נאורה ומתקדמת. בעצם, השיגנו האקדמי הוא ביטוי מובהק לשאיפתו הבלתי פוסקת של האדם ללמוד, לחקור ולגלות את עצמו ואת סביבתו.

היום, כשאנו מתכנסים לחגוג את קבלת התואר, זו הזדמנות נפלאה להודות בשמי ובשם עמיתיי לאוּניבֶרסיטת חיפה, אשר יצרה את התנאים האופטימליים למימוש שאיפותינו. רכשנו ידע מדעי עדכני ומתקדם, המציב אותנו בחזית הקהילה האקדמית, התורמת להתפתחות החברה האנושית. רכשנו מקצועות במגוון תחומים, המאפשרים לנו למלא תפקידים משמעותיים בחברה.

זכינו ללמוד את רזי המדעים והמקצועות ממורות וממורים מעולים. זכינו לליווי מקצועי מסור מצוות ההנהלה, המזכירות ומאנשי הרשות ללימודים מתקדמים.

מלבד הכשרת דור חדש של חוקרים ואנשי מקצוע במגוון תחומים, אוניברסיטת חיפה לוקחת אחריות חברתית ודוגלת בהנגשת ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות מוחלשות בחברה. בכך היא תורמת תרומה משמעותית לצמצום פערי ידע והכנסה.

יש עוד תחומים רבים שאוניברסיטת חיפה יכולה לחולל בהם מהפכה של ממש  ולשמש דוגמה ומופת לאקדמיה בישראל, תוך מתן מענה לשלוש שאלות מרכזיות: האם יש ייצוג הולם במקצועות היוקרתיים לכל הקבוצות המרכיבות את החברה? האם במהלך הלימודים הסטודנטים נחשפים  לידע אנושי מקיף ועשיר, ללא הטיה תרבותית? האם נעשה איזון הולם בין נכסי העבר לבין הידע העכשווי המשתנה תדיר?

ועתה, עמיתיי הדוקטורים, הבה נדבר עלינו. היום אנחנו פורשים כנפים, יוצאים את שערי אקדמיה מצוידים בידע מדעי ומקצועי מתקדם. לכל אחד ואחת מאיתנו יש פוטנציאל למלא בעתיד הקרוב תפקיד משמעותי ומשפיע בתחום הכשרתו. הבה ניקח אחריות חברתית בכל תפקיד אשר נמלא.

אם תפקידנו הכרעת דין, נדגול בקידום ערכים דמוקרטיים וזכויות אדם, נתרחק מדעה קדומה וממשפט איפה ואיפה בין אזרחי המדינה.

אם מלאכתנו באמנות, לא נסתפק בשיקוף פני החברה, אלא נהווה את קולם של חסרי הקול, נטפח ערכים בונים ומועילים כגון אהבת אדם, ערבות וכבוד הדדי ונוקיע התנהגויות ותפיסות מזיקות, כמו גילויי אפליה וגזענות.

אם נעסוק בכלכלה ובעסקים, נפעל לצמצום הפערים הסוציו-כלכליים הזועקים בחברה.

בכל תפקיד אשר נמלא, ניקח אחריות חברתית ונפעל לפיתוח ישראל מתקדמת, נאורה ושוויונית יותר, אשר מאפשרת לכל אזרח - בלי הבדל דת, גזע, מין וגוון עור, לממש את הפוטנציאל הגלום בו.

עם פרופסור אלי אברהם, המנחה
ומקור השראה שלי

לבסוף, אני רוצה להודות בשמי ובשם עמיתיי לכל מי שהיה שותף  למסע המרתק והתובעני: המסע אל הדוקטורט. תודה למנחים ולמנחות מעוררי ההשראה, שהובלתם אותנו בדרך המלך במבוך האקדמי, מצעדינו הראשונים ועד קו הגמר. תודה לצוות מזכירות החוגים, לצוות הרשות ללימודים מתקדמים ולצוות הספרייה, על הליווי המקצועי, המיומן והמסור - בזכותכם המסע שלנו הפך לאפשרי.

תודה לבני משפחותינו היקרים: על ההבנה והתמיכה, על הנשיאה בעול הבית ועל העמידה לצדנו גם ברגעי משבר ולחץ. ואלוהים יודע שלפעמים זה היה מלחיץ! אלמלא אהבתכם ותמיכתכם, לא היינו עומדים כאן היום ומגשימים חלום.  

תודה